הרזה עדיין נושא את השמן

בשנת 2003 מינה ראש הממשלה דאז אריאל שרון את ח"כ בנימין נתניהו, ראש-הממשלה היום, לתפקיד שר האוצר. נתניהו נטל ונכנס לתפקיד זה עם הרבה אמביציה. קודם כול הוא למד את מבנה המשק, ולאחר תקופת לימוד לא ארוכה הגיע לניסוח קליט של תוצאות בדיקתו, בשם "השמן והרזה".

"השמן" היה המגזר הציבורי בכללו; ו"הרזה" היה המגזר העסקי, הנושא על כתפיו וגבו את מלוא כובד משקלה של המדינה.

בעקבות זאת הוחלט באוצר כי צריך לצמצם את מספר העובדים במגזר הציבורי. אך, בדומה להרבה מקרים אחרים, לא נבחר הנתיב הנכון לעשות זאת. נקיטת פיטורי עובדים, היה מהלך אשר גרם לסכסוכי עבודה קשים, ולא הוליד תוצאות של ממש.

ישנן אמנם נקודות ביקורת על המדיניות הכלכלית שאותה הוביל נתניהו בעשור הקודם. עם זאת, קשה להתעלם מתרומתו המשמעותית להעברת המשק הישראלי מצמיחה שלילית לזינוק ברמות הצמיחה.

בתחילת העשור הקודם, בשנים 2002-2001, סבלנו מצמיחה שלילית. בשנת 2003 מונה נתניהו לשר האוצר, ובשנים 2005-2004 השגנו שיעורי צמיחה של 4.9%, וקצב הצמיחה במשק המשיך לעלות עד לרמה של 6.9% בשנת 2007.

לאחר מכן, עקב המשבר הכלכלי-פיננסי העולמי בשנים 2009-2008, שיעור הצמיחה בישראל ירד. וכך, בתום העשור הקודם חזרנו לצמיחה של 5.7%.

כשמדברים על צמיחה, יש דבר בסיסי ברור לחלוטין: אם אין צמיחה, אין יצירת מקומות עבודה חדשים במגזר העסקי הפרטי. אמנם ייתכן כי במוסדות הממשלה ייתוספו מקומות עבודה, אך לא במגזר הפרטי. ובכלכלה אחד הדברים החשובים ביותר הוא יצירת מקומות עבודה והורדת שיעורי האבטלה.

שגיאת היסוד של מדיניות נתניהו הייתה, שלא השכלנו לשתף את השכבות החלשות בפירות הצמיחה. כנסת ישראל כולה התייצבה כחומה נגד העלאת שכר-המינימום. תמיד נמצאו סיבות כלכליות טובות וניתוחי כלכלנים מבריקים ובעלי אינטרסים נוספים, להסביר מדוע אסור להעלות את שכר-המינימום.

נוסף לבעיית שכר-המינימום, הצעירים בישראל המשיכו לכרוע תחת נטל של קשיים רבים בהרבה תחומי החיים ועלויות מחיה כבדות. מסיבות אלה קמה המחאה החברתית אשר הולידה גם מהלכים שגויים, כמו העלאת נטל המס על המגזר העסקי, שפגעה בו והשפיעה על הירידה בשיעורי הצמיחה.

השנה, בבואו של משרד האוצר לעצב את תקציב המדינה לשנת 2015, הוא גילה כי בשנים 2013-2012 נוספו 8,000 משרות במשרדי הממשלה, ולכן הוא שואף להגביל את מספר העובדים במשרדים אלה. אני מתרשם יותר מהעלייה החדה במספר העובדים במגזר הציבורי כולו בעשור החולף.

בעשור שהסתיים בתום 2013, גדלה אוכלוסיית המדינה מ-6.7 מיליון ל-8.4 מיליון נפש. גידול מרשים של 21%. אולם באותה תקופה גדלו משרות השכירים במגזר הציבורי, על בסיס נתוני אגף השכר באוצר, מ- 780 אלף ל-1.09 מיליון משרות. גידול כמותי של 312,800 משרות שכיר, שהם עלייה חדה של 40%!.

גידול עצום במגזר הציבורי

אם מישהו סבור כי הגידול העצום הזה במספר משרות השכיר במגזר הציבורי - לעומת הגידול באוכלוסייה - נובע מפעילות לשיפור ביטחון-הפנים, ו/או מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, הוא טועה בגדול. דווקא בתחומים אלה היו שיעורי גידול נמוכים בכוח-האדם, והם לא בהכרח שיפרו את תפקודם. מה שגרם בפועל לגידול במספר משרות השכיר במגזר הציבורי היה הדינמיקה הפנימית בתוך מגזר זה.

מי שאוחז במשרה בכירה במגזר הציבורי, שואף לקלוט עובדים נוספים שיהיו נתונים למרותו. שרים רבים אף מאמינים כי השגת יעדים לא יכולה להתבצע באמצעות צוות העובדים הקיים, אלא צריך ליצור רשויות חדשות, אגפים חדשים ורגולטורים חדשים. הכיוון התמידי הוא אי-התייעלות והתרחבות לא מוצדקת בכוח-האדם.

היום, כשדנים במשק בגיבוש תקציב לשנת 2015, אנו מחמיצים את העיקר. הכול נעשה בראייה לטווח הקצר, במקום להניח את התשתית לשינויים הדרגתיים וארוכי טווח.

מדברים הרבה על רפורמות, אך לא עוסקים בשינוי האמיתי שהמשק הישראלי זקוק לו. המשק זקוק לשינוי מבני ביחס שבין אלה המועסקים במגזר העסקי לבין אלה המועסקים במגזר הציבורי. מהלך כזה יחסוך משאבים רבים ויתרום לצמיחת המשק יותר מכל רפורמה אחרת.

שינוי מבני ביחס בין הציבורי לפרטי יחסוך משאבים אדירים למדינה. כדי שנבין את סדרי הגודל, יצוין כי על-פי נתוני אגף השכר במשרד האוצר משנת 2014, מתוך תקציב כולל של 404 מיליארד שקל, 146 מיליארד שקל הם סך הוצאות המדינה המושפעות מהשכר הציבורי; כמו כן, על-פי הדוחות הכספיים של המדינה לשנת 2013, הוצאות השכר הכוללות הן 123 מיליארד שקל.

זוהי משימת הענק שעמה צריך להתמודד. לא מתוך כוונה ומטרה להשיג את השינוי המיוחל בשנה תקציבית אחת, אלא בטווח של חמש-עשר שנים. אבל להתחיל צריך כבר היום. אפשר ליצור שינוי מגמה וללא פיטורי עובדים.

לא פעם הוצע לקבוע טווח של חמש שנים, שבמהלכן על כל שני עובדים שפורשים מרצונם מהמגזר הציבורי (או שמגיעים לגיל פרישה), יגויס עובד אחד בלבד. וכדי להתאים את המערכת הציבורית לצורכי המשק, לאפשר במקביל גם ניידות-פנימית לרוחב כל המגזר הציבורי, הכולל בתי-חולים ממשלתיים, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות ועוד ועוד.

הרבה עובדים במגזר הציבורי מתוסכלים, לא מסופקים ולא ממש מרוצים מעבודתם. אך בשל דאגה לביטחונם הכלכלי, הם חוששים לפרוש ולעזוב את עבודתם. ניידות-פנים גמישה ואמיתית תתרום רבות לרענון כוח-האדם במגזר הציבורי.

תוכנית זו, הניתנת לגיבוש בהנהגת משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר בשיתוף עם ארגוני העובדים, תעניק תרומה אדירה למשק ולמגזר הציבורי עצמו. היא גם תבסס את המשך צמיחת המשק, ותאפשר הפניית משאבים נוספים לביטחון ולחברה בישראל.