בשבוע הבא נפתחת שנת הלימודים האקדמית והשאלה השנייה הנשאלת (אחרי "מה ללמוד?") היא "איפה ללמוד?"

בזמני, שנות התשעים המוקדמות, התשובה היתה פשוטה. היו שש אוניברסיטאות מחקר, שהן בעצם רק חמש (כי אוניברסיטת חיפה לא לימדה מדעים מדויקים ובטכניון לא לימדו את מדעי החברה והרוח). מי שלא היה לו זמן להגיע לקמפוס יכול היה ללכת לאוניברסיטה הפתוחה, ומי שלא התקבל לאחת מהאוניברסיטאות בישראל היה רשאי כמובן לנסות את מזלו בחו"ל - אפילו בברלין.

המצב מאז השתנה מהקצה אל הקצה. בנוסף לאוניברסיטת מחקר חדשה באריאל פזורות ברחבי הארץ למעלה מ-60 מכללות - חלקן ציבוריות וחלקן פרטיות. בחלק מהמוסדות דרישות הקבלה נוקשות כמעט כמו בשנות התשעים - אז נדחו בחלק מהחוגים 9 מכל 10 מועמדים.

בחלק מהמקומות דרישת הקבלה האפקטיבית היחידה היא שלסטודנט או להוריו יהיה צ'ק עם כיסוי. אין זה גם סוד שחלק מהמוסדות דורשות מהסטודנטים במהלך הלימודים לקרוא מאות ספרים, ובחלק מהמוסדות אפשר לקבל תואר בלי לדעת איפה נמצאת הספרייה.

רבים מתפתים לבחור באופציה הקלה וללמוד במכללה או באוניברסיטה אשר קל להתקבל אליה ושאינה דורשת יותר מידי. גם אם הבחירה הזו נעטפת במניעים אידיאולוגיים ("הפסיכומטרי מפלה לרעה מיעוטים, נשים ועניים ולכן אני נגדו למרות שאני גבר לבן עשיר") או בדיבורים אמוציונאליים ("חשוב לי ללמוד במוסד קטן ומחבק ולא באוניברסיטה מנוכרת").

השיקול הפרקטי ברור: צעירים רוצים חיים קלים. כאשר המניע העיקרי ללימודים איננו הרחבת דעת אלא רכישת כרטיס כניסה לשוק העבודה זה בהחלט סביר לעשות את המאמץ הקטן ביותר הנדרש כדי להגיע ליעד.

הבעיה היא שהיעד לא בהכרח מושג בדרך הזו. ממחקרים שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי ברוב המקרים לימודים באוניברסיטה משתלמים יותר כלכלית. הדבר בא לידי ביטוי גם במשכורות לאחר סיום הלימודים וגם בהצלחתם של הבוגרים למצוא עבודה בתחום לימודיהם.

לכאורה, זה נראה משונה שדווקא לימודים תיאורטיים ומתישים באוניברסיטה מביאים לתוצאה טובה יותר מאשר לימודים קלילים, פרקטיים ומכווני מטרה במכללות.

את ההסבר אפשר למצוא במושג דווקא מתחום הזואולוגיה: עקרון ההכבדה. הטווס עם הנוצות הכי ארוכות משתדך לטווסה הכי פורייה למרות שהנוצות לא תורמות לבריאות או לביצועים המיניים ורק מקשות על ההליכה.

על פי אותו עקרון, בוגר חוג לתקשורת באוניברסיטה שמפעילה קריטריוני קבלה נוקשים מוצא עבודה משתלמת יותר מבוגר מכללה, למרות שאין קשר הדוק בין הבחינה הפסיכומטרית לעבודה במדיה.

אבל המעסיקים תופסים את הסינון הפסיכומטרי כסוג של "הוכחת רצינות ויכולת" מצד הסטודנט - עדות לכך שלא מדובר בבטלן עם דיפלומה אלא במי שלא נרתע מעבודה קשה, ויסכים להיבחן שוב ושוב עד שיעבור את הסף.

מאחר שבפעם הקודמת שפרסמתי כאן מאמר שהצביע על כך שהביקוש בשוק העבודה הישראלי לבעלי הכשרה מקצועית בתחומים כמו מכונאות ותכנות גדול מהדרישה לבעלי תואר בחלק ממדעי הרוח והחברה קיבלתי מאוניברסיטת אריאל זימון לדין משמעתי בתואנה שהאמת המדעית והכלכלית הורסת את הסיכוי למכור אשליות לסטודנטים, אני נזהר הפעם מלהמליץ איפה ללמוד.

אני רק מציע לזכור את עקרון ההכבדה לפני שמשלמים מקדמת שכר לימוד, ושתהיה לכולנו שנה אקדמית פורייה ומועילה.

• הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את עמדותיו ולא את עמדת האוניברסיטה.