תמרורים אדומים בגבול עזה

מה צפוי לישראל בזירה הבינלאומית?

במילה אחת - מפולת, בשתי מילים - מפולת גדולה. מלחמת עזה מאחורינו, וראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח בחגיגיות כי לפנינו "אופק חדש".

אבל במקום אופק בהיר וצלול, אנחנו מקבלים עננים שחורים וכבדים.

בנאומו באו"ם, שירטט נתניהו את תמונת המזרח-התיכון החדש. הוא הציג משולש אימים שמורכב משלוש צלעות שוות של ארגונים רצחניים: דאע"ש-נאצים-חמאס. אלו היו אמירות ששאובות מאוצר הפחד וההפחדה של ראש הממשלה, אבל הן אינן נכונות וגם אינן מקדמות את חזונו הכל-כך טרי וחדש.

בסדר כרונולוגי, החלטת ממשלת שוודיה, כינוס "המדינות התורמות" בקהיר, והחלטת הפרלמנט הבריטי, הם שלושה תמרורים אדומים המסמנים לישראל את הדרך המסוכנת שעליה עלתה. ממשלת שוודיה החליטה להכיר באופן חד-צדדי במדינה הפלסטינית, ואינה ממתינה עוד לאיחוד האירופי ולא לאו"ם.

החלטה דומה קיבל הפרלמנט הבריטי. בשני המקרים מיהרה ישראל להוריד מערך ומחשיבות ההחלטות, וטענה כי לשתיהן "ערך הצהרתי" בלבד ולא מחייב. שוב העדפנו לטמון את הראש באדמה ולהתעלם מסימני האזהרה. ישראל נרדמה בשמירה, ולא הבחינה במערכה המדינית המתעצמת נגדה.

לוועידת המדינות התורמות אני מייחס חשיבות גדולה יותר מן החלטות בשטוקהולם ובלונדון. אך גם אותה אנחנו מסרבים להבין. ההתגייסות הבינלאומית לשיקום הרצועה, לשיקום ולא לפירוז כפי שדרשה ישראל, מלמדת כי איבדנו את הקלפים האחרונים במאבק המדיני לשינוי המצב ברצועה. זוהי תוצאה ישירה ומתבקשת ממראות ההרס ההמוני שהשתקפו בכלי התקשורת הבינלאומיים, ובעיקר בטלוויזיות, והיטו את דעת-הקהל לרעת ישראל.

תהליך זה מחלחל בהדרגה לממשלותיהן של אותן מדינות, ולמרות המצב לפני המלחמה, שבו אחדות מהן, ובצדק, תמכו בזכותה של ישראל להגנה עצמית, הרי בהשפעת דעת-הקהל, כפי שקורה בדמוקרטיה, הן משקיעות עכשיו מאמצים בשיקום הרצועה.

הביטוי האמריקאי אומר "שים את הכסף שלך במקום שבו הלב שלך מונח". אם אמנם יגויסו סכומי הענק, כ-5 מיליארד דולר, הרי עשרות מדינות בעולם שהשתתפו בוועידה ושמוציאות את הכסף של אזרחיהן לטובת שיקום הרצועה, מוכיחות איפה הלב שלהן מונח. השאלה אם סכומים אלה יגיעו לרצועה היא שולית.

הנקודה שחשובה לנו היא, שקם מחנה גדול של מדינות שרוצות בשיקום הרצועה ובהחזרת השקט אליה. ולא, הן אינן מתנות זאת בפירוז החמאס מנשקו וגם לא בנטרול יכולותיו הצבאיות. מדינות אלה לא יקבלו בעתיד בשום דרך ובשום זמן פעולה ישראלית דומה, שעלולה להוריד לטמיון את השקעות העתק שלהן. כדאי שנרשום זאת לפנינו.

בוועידת קהיר היה מסר נוסף שבא לידי ביטוי בדברי נשיא מצרים, עבד אל-פתח א-סיסי, המצטייר יותר ויותר כמי שמחזיר את מצרים לעמדת השפעה מובילה בעולם הערבי. א-סיסי, שמחרים את החמאס ומסתייג ממנו להלכה ולמעשה, תבע מישראל לאמץ את יוזמת השלום הערבית.

יצוין, כי ישראל מקיימת עם נשיא מצרים קשרים הדוקים, שלא התקיימו עם נשיאי מצרים כבר שנים ארוכות, וחשוב להקשיב לו. פנייתו "לכל תינוק, לכל גבר ואישה בפלסטין ובישראל, שיפעלו למען הגשמת חלום הדו-קיום על בסיס יוזמת השלום הערבית", חשובה אולי כמו ביקורו של סאדאת בירושלים ונכונותו להסדר השלום עימנו. א-סיסי, אומר קודם פלסטינים ואחר-כך העולם הערבי, ונתניהו אומר בדיוק להיפך.

אחד מאבות תורת הלחימה המודרנית, מההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו, שחי במאה ה-19, האסטרטג הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, אמר כי מלחמות אינן אלא המשך המדיניות בצורה אחרת. למדנו מאז כי כישלון הדיפלומטיה מוליך למלחמה, אולם סיום המלחמה חייב להוביל לחידוש הדיפלומטיה.

ראש הממשלה, מרצונו או בשל הקואליציה הבלתי-אפשרית שלו, מתכחש לאמת הפשוטה הזאת. הוא מתאר את המזרח-התיכון כזירת קרבות וטרור בלתי פוסקת. יש אמת מסוימת בכך, אולם הדרך לנטרל לפחות את המוקד הפלסטיני על מרכיבי הטרור שבו, היא באמצעות משא-ומתן והסדר. את זה, כך נראה, נתניהו אינו רוצה לעשות.

כך אנו עלולים לאבד את חלון ההזדמנויות שנפתח עתה לאחר מלחמת עזה ובעקבות ועידת המדינות התורמות. את החלל המדיני הזה תמלא תנועה עולמית - מדינית, ובעקבותיה כלכלית - שתטיל את האחריות לקיפאון על ישראל, ותבודד אותה בקהילה הבינלאומית.

הכותב, חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה, סגן-יו"ר הכנסת, חבר ועדת החוץ והביטחון