פקקים, תורים והמתנה

החג השני של סוכות הוא בהחלט הזדמנות אחרונה לצאת לחופשה משפחתית באילת, רגע לפני שיתחיל להיות נעים באמת לרדת לשם. הצטרפנו לחברינו ולהמוני בית ישראל בשיירה ארוכה ל-4 ימים בבית-מלון.

כבר בדרך שיתפתי את הילדים בתוכנית לבילוי מגוון, שיכלול יום הליכה במסלול בהר צפחות, יום צלילה בחוף אלמוג וביקור קצר במצפה התת-ימי, שכן, כך הזכרתי להם, בנופש הקודם באילת, מסיבה לא ברורה, תוכניות בילוי דומות לא יצאו אל הפועל.

כשהגענו למלון, בתום הפקקים, התנדבתי לעמוד בתור ארוך על מנת לקבל חדר (האלטרנטיבה הייתה לרוץ בלובי אחרי נועם הקטנה). עמדתי בתור, מביט בגאווה על כל אלה שעומדים אחריי, מנסה להיזכר היכן עקפתי אותם על כביש הערבה וכועס על אלה שעומדים לפניי, מסיבות דומות. כבר מזמן גיליתי שאני היחיד בארץ שנוהג כמו שצריך. כל הנהגים האיטיים ממני לא יודעים לנהוג, וכל המהירים ממני פשוט מופרעים.

בעודי שבוי בתור, ניגש אליי במאור-פנים מישהו. הוא הושיט לעברי יד ואמר "היי, טומשין" - מה שמיד עורר בי את החשד שאנחנו מכירים. היה ברור לי שהוא כנראה הורה של ילד שלומד או למד עם מישהו מהילדים הרבים שלי.

הבחור שאל אותי: "מה קורה איתנו?", עניתי שכולם בסדר. הוא שב על השאלה הזו במספר וריאציות שלא רמזו לי מיהו, ואני מצדי גיוונתי בתשובות שונות על אותה שאלה, עד שראיתי את יעלי קרובה אליי. יעלי ניגשה אל הבחור ושאלה אותו בחוצפתה: "מי אתה?". הוא אמר לה שהוא לקוח שלי במשרד.

באותו רגע הבנתי שהשאלה "מה קורה איתנו?" ביקשה לברר כיצד מתקדם התיק שלו, ושהתשובות שלי על יעלי והילדים היו לא נכונות. למזלי, הגיע תורי לקבל חדר, ונפניתי להתבייש בשקט מול פקיד הקבלה.

זה הזכיר לי את הבדיחה על בית האבות שהוקם במיוחד לסלבריטאים. יום אחד יורד מחדרו אחד הזקנים, מעונב וחנוט בחליפה, פונה בגאווה לשתי נשים שישבו במקום ושואל אותן: "אתן יודעות מי אני?". השתיים עונות: "לא, אבל תלך לקבלה, שם יגידו לך מי אתה". לפתע חשתי שהדרך לשם קרובה מתמיד.

למזלי, למחרת בבוקר, כשנתקלתי בו בחדר האוכל, זיהיתי שהוא מסתיר את פניו ממני מאחורי צלחת שאותה החזיק בידיו ועליה ערימה של כ-24 פרוסות עבות לארוחת הבוקר. חשתי שהוא מגזים. בבית אני בכלל מדלג על-פי רוב על ארוחת הבוקר.

במלון באילת תמיד אפשר להסתפק בחביתה מקושקשת, בביצה קשה, באומלט שמכין הטבח (רק כדי לחוות קצת עמידה בתור), בקצת ירקות וגבינות, בבורקס גבינה, בפשטידת עוגת גבינה מלבנית, שיש רק בארוחות בוקר במלונות, ב-2-3 פרוסות מלחמים מיוחדים, במעט לחמניות, בשוקו מהמתקן ובקפה מהמלצר, בקרואסון, בעוגת שמרים ובעוגות קטנות שיש בצלחות קטנות, במעדן אחד ובקצת פירות, כי פירות זה בריאות. אם התמזל מזלך ונפלה בדיוק שבת, מומלץ להוסיף לתפריט גם שני ג'חנון ורסק עגבניות, לזכר גלות יהודי תימן.

אמרתי ליעלי שאני לא מבין את החזירות שלו, מי יכול לאכול כל-כך הרבה. יעלי הרגיעה אותי, הסבירה לי שאולי הוא לא לקח חצי פנסיון כמונו, והוא צריך להכין לעצמו אוכל לארוחות הבאות של היום. מרוב שהיא צודקת, קמתי לסיבוב קינוחים אחרון וטפחתי לעצמי בגאווה על הכרס, על שרק בישראל יש כאלה ארוחות בוקר.

בגמר הארוחה שקלתי להתחיל להתארגן לטיול בהר צפחות, אבל חשתי אי-נעימות מהחברים שנסענו איתם. בכל קבוצה של משפחות שיורדות לאילת תמיד יש אבא אחד שמחרף את שנתו למען הכלל, מגדיל ראש ויוצא מעט לפני קריאת התרנגול לאזור הבריכה ומפזר על כיסאות הנוח בשורה הראשונה שליד הבריכה מגוון חפצים אישיים חסרי ערך, על מנת לשמור מקום לכולם.

זר לו נקלע לאזור הבריכה ב-7 בבוקר עשוי לחשוב כי בשל אסון שהתרגש במקום, כל האורחים נאלצו לנטוש את אזור הבריכה, מותירים אחריהם גופייה, מגבת, שקית בד, צעצוע של ילד - אחד על כל כיסא. בנסיבות אלה, כשיש לך מקום בשורה הראשונה - אין ברירה אלא לצאת לבריכה.

עם ההגעה לבריכה, המים קורצים לך, הילד שבך מיד ניעור, אתה מכניס את הבטן, קופץ פנימה בפוזה של קפיצת ראש, נזכר עוד באוויר שהמים תמיד קרים מדי, שוחה שתי בריכות (את השנייה בעיקר כי זו הדרך הקצרה ביותר לחזור למגבת), יוצא החוצה ונשבע לא להיכנס שוב.

יעלי והבנות ניצלו את חוסר ערנותי וקפצו מדי יום לקניון, למשך שעות, וחזרו פעם אחר פעם עייפות ומיואשות, מלאות בשקיות ובתובנה שאין מה לעשות בקניון.

כך חלפו הימים, כשיום דומה למשנהו, ורק בדרך הביתה, כשהם נרדמו לי ברכב, נזכרתי שבשל אילוצי הזמן והמקום, הפעם לא יצא לנו לעמוד בתוכניות המקוריות.

הבטתי בהם כמבקש לצרוב בזיכרוני את מראה ההרכב המשפחתי המלא, מתפלא שכולם עוד מסכימים לצאת איתנו לנופש, מבטיח בלי קול ובלי נדר, שבפעם הבאה אם כולם יגיעו, נטייל בהר צפחות, נצלול ונבקר במצפה התת-ימי - ובעיקר מברך על תום תקופת החגים ומכריז בגאון על חזרה לשגרה.