שיר הסלפי

א.

לו אני ילד, אני בטוח מסתכל על מהומת הפסטיגל שעוררו המבוגרים לאחרונה וחושב לעצמי: וואו, איזו חבורה צבועה, עלובה ונלעגת של שקרנים חסרי מודעות עצמית אתם - הוריי, מוריי, עיתונאים, פוליטיקאים נכבדים ואנשים שאני בכלל לא מכיר.

אתם מטיפים לי על תרבות ועל ערכים? אתם? אתם מדברים איתי על רדידות? על סקסיזם? על וולגריות? על חברה שאיבדה את הבלה-בלה-בלה שלה? אתם? הסתכלתם במראה לאחרונה? שמעתם את עצמכם מדברים? שמתם לב איך אתם נוהגים? ראיתם איך אתם מתבזים בתוכניות ריאליטי?

אתם מוטרדים מ"תופעת הסלפי" ומדברים איתי על התמכרות לסלולרי? באמת? כל ילדותי עברה עליי במלחמה מול הסלולרי על תשומת לבכם. כמה פעמים צילמתם אותי במקום לראות אותי והסרטתם אותי במקום להקשיב לי? בלילה אתם אומרים לי לך לחדר שלך, אבל את הסלולרי אתם לוקחים למיטה. הוויתור העליון מבחינתכם הוא לתת לי לשחק בו מדי פעם. כאילו ש-3 המילים שאני שומע מכם הכי הרבה הן "אני אוהב אותך" ולא "רגע, אני בטלפון".

אתם דואגים פתאום לרמת החינוך שאני מקבל? הרי בלבכם, ולא פעם גם בפיכם, אתם בזים למורים שלי על משכורתם ומעמדם החברתי. על הפסטיגל אתם מפילים את כשלי החינוך שלכם? וואלה? המסרים שאני מקבל מדאיגים אתכם? בגלל זה הטלוויזיה פתוחה בבית כל היום?

או שאולי פשוט ישנתם, אולי פשוט לא שמתם לב או לא היה אכפת לכם, עד שראיתם משהו בפייסבוק - עוד כלי של זקנים - וקפצתם על העגלה בשביל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמכם.

זאת המחאה שלכם? תגידו, איזה כלב עבר והשתין על שלהבת הנר שפעם הייתה הנשמה שלכם? מתי הפסקתם להבין בדיחה? כשהבדיחה הפכה להיות עליכם.

הרי מחר כבר תעברו למשהו אחר לגמרי ותשכחו מהכול. אתם בעצמכם לא זוכרים מה הסעיר אתכם לפני שבועיים. אז יאללה סתמו, זה בטח מה שהייתי חושב לעצמי לו אני ילד.

ב.

הוויכוח שהתעורר סביב השיר, מה הייתה כוונת המשורר והאם מדובר בפרודיה או לא, פספס לגמרי את הנקודה. שיר הסלפי, כמו תרבות הפופ שלנו כולה, הוא מעבר לפרודיה ולאירוניה. הפרודיה והאירוניה לא גרות כאן יותר, כבר מזמן שהן נבלעו בתוך הדבר עצמו. כמעט כל מוצר פופ או תופעה תרבותית כבר נולד עם ראייה אירונית. הפרודיה בילט-אין.

הפרודיה האמיתית הייתה כמובן תגובת המבוגרים, אלה (כלומר אנחנו) שנולדו לתרבות של הפרדה בין הדבר לפרודיה על הדבר. אני קורא את הטקסט של העצומה המפורסמת: הנה לכם פרודיה לתפארת. כל ההורים האלה שמצהירים שפעם היה כל-כך הרבה יותר טוב, שבזמנם לא היה את הזבל הזה ומה יהיה עם הדור - זה פשוט נהדר. כל שנה ופולמוס הפסטיגל שלו, וכל שנה היא פרודיה על השנה הקודמת.

הפרודיה היא לא על תרבות הסלפי. היא על הדרך חסרת ההומור עד להחריד שבה אנחנו מנהלים דיון ציבורי. היא על הסמכות ההורית הנעלמת, על פער הדורות, על תגובות אוטומטיות, על תופעת העדר, על מחאה ציבורית בעידן שאחרי קיץ 2011, על הפוליטיקאים: חפשו ברשת את תגובותיהם של שי פירון ושל ציפי לבני, מובטח לכם צחוק בריא.

אתם חושבים שהילדים לא רואים את זה? אולי כדאי שתחשבו שוב. למרות שזה לא משנה מה תחשבו שהם רואים, בסוף הם תמיד רואים דברים אחרים. כל הורה הרי יודע את זה. אני כבר לא זוכר איזה מילים שאמרתי כילד שנאו המבוגרים של אז. את המילים שכחתי, את התגובות אני זוכר בקושי. מה שנשאר זה זכר הנתק: עזוב, אתה אומר לעצמך בלב, אין להם מושג, הם לא יבינו.

כמובן שגם בדרך שבה אנחנו תופסים את מקומנו בשרשרת הדורות ומדקלמים את השורות שלנו בתורנו, פעם כילדים ופעם כהורים, יש ממד פרודי.

החיים הם דבר מצחיק. השבוע הכיר לי אחיו הצעיר של חבר את אשתו המיועדת. לא ידעתי מה להגיד, אבל פתאום שמעתי את עצמי אומר לה: "תפסת לך בחור טוב". ממש יכולתי לחוש את הזקנה קופצת על כתפיי. בוא סבא'לה, היא אמרה לי, נלך למצוא מישהו לשאול אותו מה נשמע, וכשהוא יגיד ברוך השם, נשאל אותו: אבל מה ברוך אשם?

אם רק היה לי קרחון לעלות עליו ולהפליג רחוק מכאן.

ג.

החלק היחיד שיחסית התחברתי אליו בפולמוס היה בנוגע לעברית. חשובה לי העברית. היא כלי עבודתי וגבולות עולמי. האמת היא שאני ממש סובל פיזית כשאני שומע את כל סיומת ה"אוש" - היוש, ביוש, אבוש, אימוש וכו'.

אבל אתם יודעים מה אני עושה כשאני שומע את זה? אני שותק. ממלא פי מים, ושותק. כי אם השפה היא גבולות עולמי, אז שיימתחו הגבולות האלה עד אין סוף. אני אוהב שהם נמתחים כלפי מעלה ולצדדים, אבל גם כשאני חש לפעמים שהגבול נמתח דווקא כלפי מטה ותהום נפערת - הרי ברור שהשפה היא הסימפטום העיקרי לכל פער דורות שמכבד את עצמו - אז הרי זה משובח.

הבנתי את זה כשהילדים התחילו להגיד "בא לי" ו"לא בא לי". בהתחלה, כמו כל הורה שאני מכיר, זה שיגע אותי. כל הזמן תיקנתי, התעקשתי. עד שהבנתי שאת מה שאני חווה כחוצפה, או לכל הפחות חוסר נימוס - הם חווים בצורה אחרת לגמרי. הפסקתי לתקן. בסוף הרי כל מה שיישאר הוא זכר הנתק.

אז עכשיו אני אומר: גם כשמוסיפים אחרי ה"אוש" סיומת "און" - היושון, ביושון, אימושון, אבושון - גם אז אני שותק, שותק ומקבל באהבה. וגם כשיוסיפו, אולי כבר הוסיפו, סיומת "ני" לסיומת ה"און" שבאה אחרי סיומת ה"אוש" - היושוני, ביושוני, אבושוני - גם אז לא אראה בכך פשע שנאה כלפי מחדשי השפה. ומי יודע מה יבוא אחר-כך, מה עוד ימציאו לנו האלה, הנוער הרקוב הזה, חסר האידיאלים והנימוס, הרעשן וחסר הערכים, לאיזה עוד תהומות של זבל הם יגררו אותנו?

נחכה ונראה (כאילו שיש לנו ברירה).

ד. והאמת שאני דווקא די אוהב את שיר הסלפי הדבילי-במובן-הטוב-של-המילה הזה. הוא מתאר נאמנה את המציאות ועושה את זה כמעט בלי טיפת רשעות, וולגריות או זלזול. לא יודע אם קראתי את זה איפשהו או שחשבתי על זה לבד, אבל בחיי שאני לא מבין איזה נזק ייגרם אם כל אחד יגיד לעצמו פעם או פעמיים ביום, לפי הצורך: "מת על עצמי, מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על עצמי".

אין בן אדם, גם אם הוא ילד, שלא יודע שהוא פגום איכשהו, איפשהו. לכל אחד חסר משהו, לכל אחד כואב, לכל אחד קשה עם ביקורת, בטח ביקורת עצמית. כל אחד משווה את עצמו, אין מי שלא כועס על עצמו, ואין שום רע - להפך - בלאהוב את עצמך קצת, בלצחוק עם ועל עצמך קצת. אני נושא בלבי עד היום את הצלקת של העלבון ב"הלכה לה לשחק עם ילד אחר" ואת העצב שלא נגמר ב"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא".

מצדי זה בסדר גמור שירשמו לילדים כמה טיפות של "אני מת על עצמי", לרכך ולו במעט את כל הכאב שנושאים החיים בחובם.

אז שחררו קצת עם הזעם הקדוש ותסמכו על הילדים שלכם שהם קולטים בדיוק מה קורה.

ה.

באתר הילדים והנוער "פרוגי" מצאתי פנינה מושלמת שמסכמת את כל הנושא, אולי אפילו את כל החשיבה האנושית מאז ועד היום. ריאיינו ילדים על הסוגייה, וילדה בשם נופר יעקב אמרה את המשפט: "אם הייתי חושבת שהפסטיגל באמת יכול לדרדר ילדים, לא הייתי לוקחת את אחיותיי הקטנות, הייתי הולכת לבד". נופר יעקב, את גאון. את הילדה בשמלה אדומה ושתי צמות, וכל הרי הגעש וכל הסערות וכל האריות וכל הנמרים וכל הגדולים וכל החכמים צריכים עכשיו לעמוד מזעפם.

אני סובל פיזית כשאני שומע את כל סיומת ה"אוש" - היוש, ביוש, וכו'. אבל כשאני שומע את זה, אני שותק.