חושבים שהיום קשה לכם כלכלית? חכו שתצאו לפנסיה

כלל ביטוח נמצאת כנראה בדרך לקבוע תקדים בשוק הביטוח הישראלי, ולהפוך לחברת ביטוח שאין בה גרעין שליטה מובהק ואסטרטגי. בכך היא תלך בעקבותיהם של הבנקים לאומי ודיסקונט, והשליטה בה תיקבע ותשתנה בבורסה.

לא מן הנמנע שזה המהלך הרצוי מבחינת המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, שמסתכלת על בעלי השליטה הפוטנציאליים הריאליים שמבקשים לקבל לידיהם את השליטה בכלל ביטוח, ומעדיפה לחדש, ולשלוח את חברת הביטוח של קבוצת אי.די.בי לבורסה. אגב, בשוק הביטוח יש המעריכים כי סלינגר מעדיפה - ובטח שאינה נרתעת מכך - שגם השליטה בקבוצת הביטוח הפניקס, שבשליטת קבוצת דלק, תגיע לבורסה.

אולם עד כה לא באמת נעשה דיון בנוגע לשאלה האם מדובר במהלך שייטיב עם המשקיעים במניות חברות הביטוח ועם השוק בכלל, והאם האופציה הטובה ביותר היא אכן מכירת מניות השליטה דרך הבורסה, וויתור על גרעיני שליטה אסטרטגיים ועל בעלי בית ברורים.

בעוד שלגבי כלל ביטוח, שמניות השליטה בה (55%) אמנם שייכות לקונצרן אי.די.בי, אך בפועל נמצאות בידיו של הנאמן משה טרי, שמונה על-ידי האוצר, נראה שהדרך מובילה לבורסה, הרי שלגבי הפניקס הדבר לא ברור עדיין.

משווים וחוסכים עד עשרות אלפי שקלים בדמי ניהול הפנסיה - לחצו ותתחילו לחסוך

ביחס לראשונה המפקחת כבר הבהירה כי היא צפויה שלא לאשר לבעלי השליטה באי.די.בי לקבל לידיהם את האישור להחזיק באמצעי שליטה בה, וכי לא תאריך את התקופה שקבעה למציאת רוכש אסטרטגי אחר למניות השליטה בחברה. זאת לאחר שהמפקחת כבר פסלה דה-פקטו רוכשים סיניים לחברה מוקדם יותר השנה. ביחס להפניקס, הדברים אינם ברורים, והמפקחת בוחנת את בקשת הרוכשים שמעוניינים ברכישתה - משפחת קושנר האמריקאית - ועדיין לא ידוע ברור לאיזה כיוון היא נוטה.

מכאן, שלאחר שכבר יש בנקים שאין בהם גרעין שליטה מובהק, סביר שבפיקוח על הביטוח הולכים וקרבים למציאות דומה.

אם בעבר העדיפה הרגולציה במרבית המקרים גרעיני שליטה המצויים בידי משקיעים אסטרטגיים שניתן לדבר עמם ולהשפיע על דרכיהם, הרי שהמשבר הגדול של 2008, והניסיון הנוסף שנצבר לאחריו, לימדו את הרגולטורים שלא תמיד אלו הם פני הדברים, ולפעמים בעלי שליטה לא קשובים לפיקוח, ואף מתנגדים למהלכיו. או אז התערערה התפיסה שלפיה כאשר יש בעל בית בבנק, ניתן לדרוש ממנו דין וחשבון, ואף להזרים הון אם יידרש.

לכך יש להוסיף שלצד ההסברים הללו, מצאה המדינה עצמה באותה תקופה בקשיים נמשכים למכור את השליטה בלאומי לגורם אסטרטגי, ובדיסקונט היו אלה בעלי השליטה שהעדיפו לצאת מהבנק כמה שיותר מהר.

כך או אחרת, ניתן לראות מהיכן יכולה להגיע המוטיבציה של הפיקוח על הביטוח ליצור קבוצות ביטוח ללא גרעיני שליטה מובהקים, שנמצאת "בשליטת השוק". נראה שבמצב כזה, לרגולטור תהיה יותר שליטה - ובוודאי לא פחות - על ההתנהלות של החברה.

אגב, במציאות חדשה שכזו נראה שההנהלות באותן חברות שיימכרו בבורסה יהיו חזקות יותר. כאן צריכה להישאל השאלה, האם הנהלה חזקה שמתנהלת ללא בעל שליטה מגדירה לעצמה פונקציית מטרה מוטת תוצאות מהירות יותר מאשר אצל בעלי שליטה אסטרטגיים, ומסתכלת לטווחים קצרים יותר. ולזה עלולות להיות גם השפעות שליליות על יציבות החברה לאורך זמן.

לא רק זאת, נראה שחברת ביטוח שאין בה שליטה אסטרטגית תגיע די מהר למצב שבו עיקר מניותיה יימצאו בידי משקיעים מוסדיים מתחרים ודומים, שכפופים לאותו רגולטור, במעין שליטה צולבת בשוק. היא עשויה גם להגיע לידי כמה בעלי הון שיש להם עסקים עם אותם מוסדיים (למשל בעל הון שמחזיק בקבוצה עסקית שלווה מאותם גופים) שיחזיקו גם הם בנתח לא זניח מחברות אלה.

באגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר אוהבים לא אחת להחליט על הרגולציה הרצויה, ולרוץ קדימה כדי ליצור מציאות חדשה - ורצוי כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות דיון ו"רעש".

לכן, כאמור, נראה שזה הזמן ליצור דיון בשאלה האם הליכה לשוק למכירת שליטה היא צעד חכם ונכון - וזה בכלל לא ברור מאליו.

למהלך שכזה יש יתרונות - בטח במקרה שבו אין גרעין שליטה ראוי - אבל האם אופציה זו צריכה להיות ברירת המחדל, ולא פועל יוצא של מציאות בעייתית? מצד אחד לא מדובר בהמצאת הגלגל: בעולם יש קבוצות ביטוח שאין בהן שליטה מובהקת, והן מתנהלות דרך השוק ומול הרגולציה. אצלנו זה עדיין לא קיים, ומכאן שזה גם לא עמד עדיין במבחן, אבל זה לא אומר שצריך להעדיף בהכרח כל מי שמוכן לשים כסף בחברת ביטוח בצורה יצירתית כזו או אחרת, גם אם אינו תואם את דרישות הרגולטור.

מנגד, לרגולטור תפקיד חשוב ביותר, אבל הוא לא מנהל עסקי. מי קבע שבעלי שליטה אסטרטגיים לא מביאים עמם ערך לבעלי המניות האחרים, וגם לשוק עצמו? בענף הביטוח יש כמה חברות שנסקו הודות לבעלי השליטה שהיה להם חזון, ושהובילו את החברות שלהם מעלה. הראל, מנורה מבטחים וביטוח ישיר הן רק חלק מהדוגמאות לכך.

לא אחת הועלתה גם הטענה שלפיה בעל השליטה עלול לסכן במידה רבה את הון החברה, כדי לעשות סיבוב. אבל, האם בעל שליטה יסכן את עיקר הונו, או חלק ניכר מהונו, שנמצא במניות חברת הביטוח שבשליטתו?

כך או אחרת, טוב שהרגולטור לא מאשר אוטומטית בעלי שליטה בקבוצת ביטוח, ודורש שורה ארוכה של תנאים. השאלה היא האם האופציה המועדפת עתה היא בראש ובראשונה ללכת לשוק, והאם כדאי שזו תהיה ברירת המחדל, או רק עוד אופציה.

האוצר נמצא בפוזיציה לא פשוטה בעניין אישור העברת שליטה בחברות הביטוח. יש כמה חברות על המדף, אבל רוכשים פוטנציאליים שהאוצר "אוהב" לא ממש עומדים בתור. בכלל, בסקטור העסקי מספרים לנו יותר ויותר שישראל הרבה פחות אטרקטיבית לשחקנים בינלאומיים מערביים מהשורה הראשונה, ושקבוצות ביטוח בינלאומיות מוכרות אינן עומדות בתור להיכנס לכאן (לפני כשנתיים דווקא הייתה אחת כזו שיצאה מכאן - ג'נרלי, שהייתה בעלת השליטה הקודמת במגדל).

כך אנו נותרים עם רוכשים פוטנציאליים פחות מוכרים - בין אם אלו רוכשים סינים שעדיין זרים לשוק הפיננסים הישראלי, ובין אם אלו מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין, שמחזיקים בקונצרן אי.די.בי, או משפחת קושנר, שמוכרת בארה"ב בעיקר מתחומי הנדל"ן. המשפחה מחזיקה אמנם כמה עסקי בנקאות וביטוח, אך לא ניתן לומר שזה עיסוקה, או שמדובר במשפחה שעוסקת בביטוח ומתמחה בו.

מציאות זו מתקשרת לדברים חריפים שאמר לנו לאחרונה גורם בשוק ההון, שלתפיסתו "הרגולציה השתלטה בפועל על חברות הביטוח והבנקים. יש הלאמה דה-פקטו של גופים אלה דרך ניהול, וגם דיבידנדים מחולקים רק באישור הרגולטור. לדעתי זו הלאמה זוחלת של הגופים הללו דרך ניהול בפועל, בלי קשר למניות".

עוד הוא הוסיף, כי לדעתו "זו הסיבה שאיש לא מסכים לשלם פרמיה על שליטה בגופים הפיננסיים הללו, ואין הרבה שעומדים בתור כדי לקנות חברות ביטוח".

מדובר באמירה חריפה ולא שגרתית. אבל, לאורך השנים אנו שומעים המון ביקורת על הרגולציה הרבה מדי לדברי המבקרים, שנועדה לשנות את המציאות מהר ככל הניתן, ושמרחיקה משקיעים, בטח את המשקיעים האסטרטגיים.

כך, האמירה הזו מחדדת בין היתר את הסוגיה של העדפת מכירת השליטה בחברות הביטוח דרך הבורסה, וויתור על המתנה לרוכש אסטרטגי טוב מספיק. אבל היא שופכת אור על הפער בין הרצוי למצוי.

אולי הרגולציה צריכה להמשיך ולשפר את השוק, אבל בהליכים סדורים יותר, ומרווחים יותר.

יוקר המחיה זה לא רק מילקי - אלא גם פגיעה בפנסיה

סוגיית יוקר המחיה שבה לשלוט בכותרות בעיתונות הכלכלית והכללית, ולא בכדי. מדובר בסוגיה מרכזית שיש לה השלכות רבות. אבל הדיון מתמקד בעיקר במחירי המוצרים כעת, ולדעתנו מחמיץ בעיות יסוד נוספות.

ההשפעות של יוקר המחיה אינן רק עניין של המחיר בחנות, אלא גם עניין של הכנסה ואופק ההכנסה של הציבור, כך שלא מדובר בסוגיה שפתרונה והשפעותיה רגעיות, אלא בשאלה של מגמה. וכאן טמונה בעיה לא שולית, שקשורה ישירות ליכולת ציבור העובדים ממעמד הביניים לכלכל את עצמם גם בעוד 10, 20 ו-40 שנה, ובמיוחד כשיהיו פנסיונרים.

באמצע שנות ה-90 שינתה המדינה לחלוטין את אופי החיסכון הפנסיוני בישראל. מפנסיה שמבטיחה זכויות, עברנו לעולם של פנסיה צוברת, שניתן להגדירה ככזו שבה החוסך יקבל עם יציאתו לגמלאות את מה שצבר לאורך שנות עבודתו, ללא תלות בשכר שקיבל ערב הפרישה, או במס ששילם לאורך השנים.

יוקר המחיה אומר פחות חסכונות ויותר הוצאה לטובת צריכה. לכך יש להוסיף את המאפיינים הבעייתיים של שוק העבודה הפרטי - חוסר ביטחון תעסוקתי לאורך כל גילי העבודה ונפילה/שחיקה/קיבעון בהכנסות העובדים, בטח כשמדובר מבוגרים, שלא אחת נאלצים להשתמש בחסכונות במקום להמשיך ולחסוך.

זו אחת המגמות הבעייתיות שעוברות על המשק הישראלי, שעלולה להביא לכך שגם מי שכיום חזק דיו להתקיים ברמת המחירים הגבוהה הקיימת, ימצא את עצמו בעתיד בקושי כלכלי. למעשה, כבר עכשיו נראה שישראלים רבים מדי נמצאים בדרך לקושי במימון המילקי והקוטג' - לא רק כיום אלא גם בעתיד - וגם אם מחירו יירד למחיר תחרותי ביחס לגרמניה.

משווים וחוסכים עד עשרות אלפי שקלים בדמי ניהול הפנסיה - לחצו ותתחילו לחסוך

לכן, נראה שהגיע הזמן שהמדינה, וגם גורמים מובילים מהסקטור הפרטי, ישנו את דרכיהם בעניין תרבות המחירים ואופי שוק העבודה הציבורי והלא ציבורי בישראל. כדאי גם שהמדינה, שהיא המעסיקה הגדולה במשק, תחשוב על טובת כל העובדים, גם אלו שבסקטור הפרטי.