"להטיל על ישראל את האחריות לדאע"ש - גם שגוי, גם מסוכן"

הרמזים החוזרים ונשנים של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שהיעדר פתרון לבעיה הפלסטינית תורם, איכשהו, לצונאמי של דאע"ש נשמעים מופרכים באזני ישראלים רבים, אבל המחאות נגד המשוואה הזו יוצאות בדרך כלל מישראל, לא מארה"ב. והנה, השבוע יצא חוקר ואנליסט אמריקאי, בשר מבשרו של הממסד הדיפלומטי בוושינגטון, בביקורת חריפה על הלוגיקה השגויה של קרי, שמטילה על ישראל, ולו רק בעקיפין, את האחריות למסע הטרור של האיסלאם הקיצוני במזרח התיכון.

ארון דייוויד מילר, שהיה ממובילי תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים במשך 15 שנה, כחבר בכיר בצוות האמריקאי שליווה שלבים השונים של התהליך, כותב באתר של פורין פוליסי מגזין, כי המשבר הנוכחי במזה"ת, שדאע"ש הוא רכיב חשוב בו, "קשור הרבה יותר לערבים ולמוסלמים עצמם מאשר לישראל ולהיעדר פתרון של שתי מדינות".

"אני הראשון שיודה, כי אי-יכולתה של ארה"ב לפתור את הבעיה הישראלית-פלסטינית פוגע באינטרסים האמריקאיים במזה"ת ומערער את אמינותה של ארה"ב", כותב מילר, שמשמש עתה כחוקר מדיניות ציבורית במרכז וודרו ווילסון בוושינגטון. "אך למרבה התדהמה התברר בשנים האחרונות, כי גם אם היה עולה בידה של ארה"ב לפתור את הבעיה הפלסטינית ולהפיק פתרון של שתי מדינות, ההישג הזה לבדו לא היה מרגיע את המזה"ת הזועם והשבור, שניטלה ממנו כל יכולת תפקודית. האזור כולו נמצא עתה בתהליך התפוררות בגלל שפע סיבות שאין להן כל קשר לפלסטינים.

"אך הדיבורים על תוצאות חוסר היכולת לפתור את הבעיה הפלסטינית, במיוחד כאשר דיבורים אלה מזכירים את הרועה שצעק, 'זאב, זאב', פעם אחר פעם עד שאיש לא שם לב אליו עוד, בדיוק כפי שנוהג לעשות קרי - הדיבורים האלה לא רק שאינם עוזרים, הם מקלקלים".

הכותב מציין, שברור לו שקרי מתוסכל מאוד בגלל אי יכולתו לשים קץ לסכסוך ומפני שהישראלים והפלסטינים אינם מקבלים את ההחלטות הנכונות. אך התבטאותו של קרי באחרונה, שקושרת את הכישלון לפתור את הבעיה הפלסטינית למאבק נגד דאע"ש ולמאמצים הג'יהאדיסטיים לנצל את הזעם ברחוב הערבי - ההתבטאות הזו אינה נבונה ואינה נחוצה. היא מציגה את ארה"ב כחלשה, אפילו נואשת.

"כל אימת שקרי משמיע את הצהרותיו הקודרות על שבר תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, במיוחד כאשר הדברים נאמרים בהקשר של שיחותיו עם מנהיגים ערביים, נוצר רושם שאיכשהו וושינגטון נושאת ברוב האחריות לפתרון הבעיה של הארץ המובטחת מדי", מוסיף מילר. "אז יש לי חדשות בשבילכם: וושינגטון לא אחראית. רוב האחריות מוטלת על הישראלים והפלסטינים, והעובדה ששום פתרון אינו מסתמן היא תוצאה ישירה של היעדר מנהיגות אצל שני הצדדים, וכן חוסר נכונות ליטול בעלות על הבעיה".

"מעבר לכך, המדינות הערביות החשובות עסוקות עתה מדי במאמצים להנחית מכה ניצחת על חמאס ועל דאע"ש, ולבלום את ההתקדמות הגרעינית של איראן, והן רחוקות מלהעניק עדיפות גבוהה לסוגיה הפלסטינית", מציין הכותב.

"מה שגרוע יותר, הרמז של קרי, שחוסר היכולת לפתור את הסוגיה הפלסטינית מחזק את הג'יהאדיסטים ואת יכולתם לגייס טרוריסטים - הרמז הזה מוביל למחוזות אפלים: שישראל וארה"ב בעצם אחראיות לפופולריות הגואה של דאע"ש", מוסיף מילר. "אבל זה לא יכול להיות. קרי חכם ומתוחכם מכדי לחשוב כך".

הכותב מודה, שלבעיה הפלסטינית יש תהודה חזקה בעולם הערבי והמוסלמי ושאין ספק שהיחס לפלסטינים, כפי שהוא נתפס אצל ערבים אחרים, משלהב זעם נגד ארה"ב וישראל. "אבל האמירה שהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסיבה העיקרית, ואפילו היחידה, לפריחת האיסלאם הקיצוני היא שגויה ומסוכנת".

והוא מסביר: "מקורות תחושת ההשפלה בעולם הערבי הם המדיניות האמריקאית בעיראק ובאפגניסטאן, השימוש שעושה צבא ארה"ב במל"טים, תמיכת ארה"ב במשטרים רודניים ואפילו הפתיחות, המתירנות והאופי החילוני של החברה האמריקאית, פתיחות שמרגיזה מיעוט גדול מדי בעולם המוסלמי. הצלחת דאע"ש בקמפיין לגיוס טרוריסטים קשורה הרבה פחות לישראלים והרבה יותר לטקטיקות הברוטליות שנקטו העריץ הסורי בשאר אסד ונשיא עיראק לשעבר, נורי אל מאליקי, נגד הסונים בארצותיהם".

"המשבר הנוכחי במזה"ת קשור אפוא הרבה יותר לערבים ולמוסלמים עצמם מאשר לישראל ולהיעדר פתרון לבעיה הפלסטינית", חוזר ומדגיש מילר. "האביב הערבי הביא עמו מלחמות אזרחים, ביזור שלטוני ומשילות כושלת. כל אלה מדגישים דיים את הטרגיות של המצב הערבי, והמשבר בעזה אינו מוסיף הרבה לטרגדיה הזו".

"הציוויליזציה הערבית התפוררה", כתב העיתונאי הערבי הישאם מלחם, ראש המשרד של ערוץ השידור "אל ערביה" בוושינגטון, במאמר ב"פוליטיקו". הציוויליזציה הזו לא תשתקם בתקופת חיי". במאמר אין שם אזכור לפתרון שתי מדינות, מציין מילר.

הכותב מציין כי ההצהרות הקודרות של קרי על תוצאות הקיפאון בתהליך השלום - אינתיפאדה שלישית, הקצנה, בידוד ישראל - מצביעות על פער בין הרטוריקה של ממשל אובמה לבין התנהלותו בפועל. אם הבעיה הפלסטינית מפחידה כל כך, מדוע הממשל אינו מציבה בראש סולם העדיפויות שלו, מקדיש לה משאבים ומפעיל על הישראלים והפלסטינים להגיע לפתרון? קרי רק מדבר, לא עושה. (סוף)