כמה שנמאס להם הכול

בשעה שראש ממשלת ישראל מתכנן את הקדנציה הרביעית שלו, הקדנציה השניה והסופית של ברק אובמה נכנסת לשלב הסיום שלה. בעוד 12 יום ייבחר בארה"ב קונגרס חדש, ועל-פי רוב הסימנים, תבוסה ניצחת מתרגשת ובאה על מפלגתו של הנשיא. היא עשויה לנחול את המפלה הגדולה ביותר שלה בבית הנבחרים זה 80 שנה ויותר, והיא עומדת כנראה לאבד את הרוב שלה בסנאט.

זה כשלעצמו עניין שגרתי במחזורי הבחירות באמריקה. מפלגתו של הנשיא נוטה להפסיד בבחירות אמצע הקדנציה השניה שלו. למען האמת היא נוטה להפסיד גם בבחירות אמצע הקדנציה הראשונה. בחירות של אמצע הן הזדמנות לבוחרים - לפחות לאלה מהם הטורחים להצביע - להגיד לנשיא מה הם חושבים עליו מבלי להחליף אותו.

בדמוקרטיות פרלמנטריות עם שיטת בחירות אישית, ההזדמנות הבלתי מחייבת הזו ניתנת בבחירות-משנה למושבי פרלמנט שהתפנו. הבריטים מפורסמים בשבירת כלים לעת בחירות-משנה. הם נהנים להפחיד את הפוליטיקאים שלהם על ריק. הם עשו כן רק בחודש שעבר, כאשר שלחו בפעם הראשונה נציג של מפלגה אנטי-אירופית שונאת הגירה לפרלמנט.

לישראלים אין ההזדמנות להוציא קיטור באמצע. אולי זו הסיבה שהם שוברים כלים, ומרסקים את המערכת הפוליטית לרסיסים, בזמן של בחירות-אמת.

הנשיא כ"אב הבית"

תקופת כהונה שניה של נשיא אמריקאי היא תמיד זמן של דעיכה. גם כאשר נשיאים מחליפים את ראשי הסגל שלהם, וממנים חברים חדשים לקבינט, הם מתקשים למנוע את התחושה של עייפות החומר. מתקיימים בהם כללים קלישאיים של "אווזים צולעים". כביכול, מפני שנשיא אינו מורשה לחזור ולהתמודד על כהונה שלישית, הוא מאבד את כוח ההנהגה, והופך למשהו מעין אב-הבית. השנתיים האחרונות של כהונתו עומדות בסימן המאבק על החלפתו. אפילו הנאמנים שבאנשי מפלגתו חדלים להתייחס ברצינות אל מאווייו או אל העדפותיו.

זה מקור בלתי פוסק של תסכול בשביל נשיאים פעלתנים. ביל קלינטון, אשר הוסיף ליזום יוזמות ממש עד שעת נשיאותו האחרונה, חרק שיניים, בגלוי ובקול רם. אחרים, כמו רונלד רייגן, קיבלו את הדין במידה של ענווה ושל אלגנטיות.

אפילו רייגן, הנשיא הפופולרי ביותר זה חצי מאה, נחל מפלה כבדה בבחירות של אמצע הקדנציה השניה (1986). המפלה היתה יכולה להיות עוד יותר גדולה, אולי היסטורית, אילו הבוחרים היו יודעים ערב ההצבעה מה שנודע להם ימים אחדים אחריה: שארה"ב מכרה נשק לאיראן באופן לא חוקי, והעבירה את תמורתו לידי המורדים בניקרגואה באופן לא-חוקי. הנשיא היה קרוב להפליא לתהליך של הדחה בקונגרס.

32% חושבים שיש לו תוכנית

עוד תהיה לנו ההזדמנות לדון כאן בשאלת השנתיים האחרונות של אובמה, ולהיזכר שביל קלינטון דווקא כינס את ועידת קמפ דייוויד הרת-הגורל (ברק-ערפאת, קיץ 2000) ארבעה חודשים ופחות לפני הבחירות שנועדו לקבוע את יורשו.

הבה נציץ הפעם במצב-רוחם של הבוחרים האמריקאיים. שני סקרי דעת קהל מקיפים מאוד בימים האחרונים מלמדים על עייפות כמעט הרסנית, זעף פורק עול, מאיסה עצומת ממדים בפוליטיקה, אי אמון בכל המערכת. אני מתקשה להיזכר אימתי נתקלתי בנתונים כל כך קיצוניים.

סקר דעת קהל משותף ל"וושינגטון פוסט" ולרשת הטלויזיה אי.בי.סי מעניק ציונים חמורים מאוד לברק אובמה בכל עניין שהוא. רק 40% סומכים את ידיהם על התנהלותו הכללית, רק 37% סומכים את ידיהם על מדיניות החוץ שלו, רק 29% מרוצים ממדיניות ההגירה שלו, רק 35% מרוצים מטיפולו ברפורמות הבריאות (הלוא הן היהלום שבכתר הרפורמות הפנימיות של אובמה, תוצאת הרוב קצר-המועד שהיה למפלגתו בקונגרס, בשנתיים הראשונות של כהונתו הראשונה). רק 32% מאמינים, שלאובמה יש תוכנית של ממש איך לטפל בבעיות אמריקה בשנתיים האחרונות של נשיאותו.

הנשיא שהעמיד את חיסול אוסמה בן לאדן במרכז מערכת הבחירות שלו, לפני שנתיים, נידון עכשיו בחומרה על מלחמתו בטירור. רק 42% סומכים את ידיהם, נגד 50%. זו תוצאה בלתי נמנעת של עליית דאע"ש - אבל גם של בלבול ושל חולשה בהסברת המדיניות האמריקאית. "אין לנו אסטרטגיה", אמר הנשיא בגילוי לב שלושה ימים לפני שהבית הלבן נחפז לתקן את טעותו, ולהוכיח שבעצם יש-לנו-אסטרטגיה. כאשר משתתפי הסקר נשאלים קונקרטית על דאע"ש, התמיכה בנשיא פוחתת עד 35%.

עניין מובן פחות הוא הציון השלילי, 44 לעומת 51, שהנשיא מקבל על מדיניותו הכלכלית. תחת נשיאותו, המשק האמריקאי חזר אל שיעורי תעסוקה מלפני המיתון הגדול של 2008. ארה"ב נהנית משיעורי צמיחה שעליהם אירופה יכולה רק לחלום. אבל הישגים יחסיים אינם מספיקים לבוחרים. זה עניינה של הפוליטיקה: היא לא הוגנת. אנשים מקבלים אשראי שאינו מגיע להם, וכמובן ההיפך.

היגיון? לא באמריקה, לא עכשיו

להלן באות השאלות הקלאסיות של מצב-הרוח, שסוקרים אוהבים להציג ופרשנים אוהבים לצטט. "האם אתם חושבים שהעניינים בארצנו מתנהלים כללית בכיוון הנכון, או שהם עלו על שרטון חמור?" שני שלישים רואים שרטון. רק 29% חושבים שהכיוון הכללי נכון.

כשהם מתבקשים להביע דעה על תפקודה של המערכת הפוליטית, 76% אינם מרוצים, רק 25% מרוצים, ומהם רק 3% "מרוצים מאוד".

שני שלישים מטילים את האשמה באופן שווה על הנשיא ועל שתי המפלגות בקונגרס. אבל כשהם נשאלים בעד מי יצביעו בבחירות לקונגרס, הם מעדיפים מועמדים רפובליקאיים בהפרש ניכר (43-50).

להשלים את התמונה הדרמטית הזו באה שאלת המחץ, "איזו משתי המפלגות מיטיבה לייצג את ערכיכם האישיים?" הדמוקרטים מובילים ללא קושי: 44 לעומת 36. רק ליתר בטחון, הסוקרים מנסחים את השאלה הזו באופן קצת שונה: "איזו משתי המפלגות נותנת יותר את דעתה על צורכיהם של אנשים כמוך?" ההפרש לטובת הדמוקרטים גדל אפילו יותר, ועומד על 47 לעומת 33.

איך יתכן אפוא שהאמריקאים עומדים להעביר את השלטון המלא בקונגרס לידי מפלגה, שאינה מייצגת את ערכיהם ואינה מבינה ללבם?

המטוטלת מוכרחה לנוע

אין טעם להעמיד פנים שיש לנו תשובות מוסמכות, או אמפיריות, על שאלות כאלה. שלטון מתחלף בארצות דמוקרטיות מפני שהוא חייב להתחלף מפעם לפעם. והואיל והוא חייב להתחלף, הוא מתחלף בין החלופות הקיימות, גם אם החלופות האלה אינן מייצגות את העדפות הבוחר. מרגרט תאצ'ר נבחרה שלוש פעמים רצופות, וטענה למנדט לרפורמות נועזות, אם כי מעולם לא קיבלה יותר מ-43% של קולות הבוחרים. שיטת בחירות ישראלית לא היתה מעלה אותה לשלטון.

המטוטלת האלקטורלית באמריקה מוכרחה לנוע מפעם לפעם, והיא נוטה לנוע אחת לשמונה שנים. רק פעם אחת מאז 1948 הצליחה מפלגת שלטון להיאחז בבית הלבן יותר משמונה שנים. הסיכוי שזה יחזור ויקרה תמיד קיים, אבל אילו היה עליי להמר עכשיו על שייכותו המפלגתית של הנשיא הבא הייתי מניח שהוא יהיה רפובליקאי גם אם הילרי קלינטון תהיה המועמדת הדמוקרטית. אמריקאים יחזרו וייזכרו מדוע הם לא נטו לה חיבה מיוחדת, כאשר בעלה ישב בבית הלבן. למען האמת, סקרים מראים שהם כבר חזרו ונזכרו.

התה כבר לא רותח

גם כך, התמונה הרבה יותר מורכבת ממה שהשורות האחרונות הראו. בשעה שבזירה הארצית נקעה נפשם של אמריקאים מברק אובמה וממפלגתו, דיווחים ממדינות אינדיבידואליות של ארה"ב מראים שנקעה נפשם של הבוחרים מתרופות הפלא של הימין הרפובליקני ושל מורדי "מסיבת התה".

בשורה של מדינות נלחמים על חייהם הפוליטיים מושלים מן הימין הרעיוני הנוקשה, שהחילו נוסחאות קלאסיות של הידוק חגורה ושל צמצום הוצאות, ואסרו מלחמה על האיגודים המקצועיים. למשל במדינת קנזאס, במערב התיכון של ארה"ב, באיזור חקלאי שמרני, מושל רפובליקאי שניצח בהפרש של 18% לפני ארבע שנים, מוביל עכשיו בהפרש ל-0.6% על פני יריב דמוקרטי חיוור. בפנסילווניה, מושל רפובליקאי שלפני ארבע שנים דובר בו כטוען אפשרי לנשיאות, מפגר עכשיו ב-15% אחר יריב דמוקרטי.

מדינות אינדיבידואליות היו זירת הפעילות הממשית באמריקה בשנים האחרונות. בשעה שהקונגרס בוושינגטון הגיע עד ניטרול הדדי, בעימות בין רוב רפובליקאי בבית הנבחרים ובין רוב דמוקרטי בסנאט, נסיונות תחיקתיים ופוליטיים בהשראת הימין התנהלו במדינות יחידות, שבהן לא היה שיתוק פרלמנטרי.

בחירות של אמצע-קדנציה מתנהלות בכל הדרגים, כולל ועדי הורים ותפסני כלבים. חלק חשוב מאוד מהן מתנהל על השליטה במדינות: מושלים ואסיפות מחוקקות. המתבונן הזר נוטה להתמקד בוושינגטון. לא קשה לנחש בעד איזו מפלגה יצביע הממסד הפוליטי הישראלי. מפלה כבדה של הדמוקרטים בבחירות לקונגרס תתפרש כתחילת קריסתו של ממשל אובמה, ותסלול את הדרך לנשיא ידידותי יותר בבית הלבן. אולי.

אבל מי שמתעניינים גם במחזורים הרעיוניים של הפוליטיקה מוזמנים להתבונן בקנזאס ובוויסקונסין, לא רק בוושינגטון הבירה. הרייגניזם של שנות ה-80, שטבע רושם כה גדול על הדמוקרטיות המערביות, לא התחיל בוושינגטון, ואפילו לא הגיע אל שיאו בוושינגטון. קריאת תיגר, כי תבוא, על סדר היום של הימין, אולי לא תשנה את תוצאות הבחירות לנשיאות ב-2016, אבל תשפיע בהכרח על מהלך המחשבה של פוליטיקאים בכל המערב.

 מה חושבים הבוחרים על אובמה

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny