המתנה השווה של עידן עופר

1. הזכרנו כאן פעם את ז'אן בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי, שהוציא לאור לפני כ-30 שנה ספר בשם "סימולקרות וסימולציה" ובו כתב, בין היתר, כיצד הדימויים שכביכול מייצגים את המציאות הפכו למציאות עצמה, ולא דווקא מפני שהם נאמנים למציאות אלא מפני שהתבטלו ההבדלים ביניהם.

בודריאר טען שהתקשורת מתפקדת כמו פיתיון שמושך אליו מיתוסים והשתמש בביטויים קיצוניים כמו "תוכן רפאים" ו"חלום בהקיץ של התקשורת" כדי לתאר עידן שבו אבדה היכולת שלנו להבחין בין הממשות והמציאות לדימויים והייצוג שלהן. במידה מסוימת, ה"מחאה" האחרונה היא סוג של דימוי תקשורתי. לא הייתה מחאה ממשית. מכירות המילקי לא נפגעו והמונים לא יצאו לרחובות, אולי רק עשרות בודדות, בניגוד למחאת הקוטג'. זו הייתה בעיקר מחאה וירטואלית, שהיה בה דבר אחד ממשי - הטענות על יוקר המחיה - אבל זה דיון שנמשך ונסחב מאז המחאה הקודמת, אף שהממשלה הבטיחה לפתור אותו, בין היתר באמצעות הקמת ועדות בסיטונות. נקרא להן ועדות הבלוף. מוועדות המזון למיניהן ועד ועדת הריכוזיות - כולן הבטיחו לנו מחירים נמוכים ושבירת מונופולים וקרטלים.

אז ככה: הנושא הגדול הוא האי-שוויון המעמיק בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית. הסיבות לכך בישראל הן שלוש, ויוקר המחיה אינו הראשונה שבהן: הראשונה היא מחירי הדיור, המשעבדים את הזוגות הצעירים ואת הוריהם, מצמצמים את הכנסתם הפנויה ומסכנים אותם במקרה של מגמה הפוכה; השנייה היא השכר הנמוך והתקוע, שנשחק ריאלית לאורך העשור האחרון; והשלישית בחשיבותה היא יוקר המחיה. וגם בקטגוריה הזאת, מחירי המזון - שבתקופה האחרונה נהיה פופולרי להשוות אותם למחירים בחו"ל - אינם החשובים ביותר, אלא דווקא התחבורה - עלויות ההחזקה של כלי רכב, הכוללות את מחיר המכונית והדלק, והעדר אלטרנטיבות תחבורתיות מספקות.

בנושא יוקר המחיה, הגורם המכריע במשחק הוא הממשלה: היא שולטת על המע"מ, היא שולטת על המכסים הגבוהים בחלק מהמוצרים, היא שולטת על מסי הקנייה, היא יכולה לסבסד חקלאים באופן ישיר כדי להוריד את מחיר החלב הגולמי, היא יכולה גם, לפחות כשלב ביניים, להעניש יבואנים או ספקי מזון שמפקיעים מחירים, בהכנסת מוצרים לפיקוח (לא צריך להיבהל מהקמפיין הפופוליסטי נגד פיקוח. כזכור, הקוטג' הגיע ל-7-8 שקלים אחרי שיצא מפיקוח).

היא יכולה לעשות את כל אלה, אבל היא ממש לא עושה הרבה, בין היתר, בגלל כניעה ללחצים של קבוצות אינטרסים אבל גם בגלל יכולת ביצוע ירודה. אמיר לוי, ראש אגף התקציבים, מצא את האשם אתמול ביוקר המחיה: תקציב הביטחון. זו עצלות מחשבתית.

לוי אומר שבגלל גובה תקציב הביטחון, יש מסים גבוהים יותר, הן ישירים והן עקיפים, ומשתמע מדבריו שאי אפשר להוריד את יוקר המחיה. אלה שטויות, כמובן. יש בתקציב מרחב גמישות גדול עדיין המאפשר להוריד מסים עקיפים כמו מע"מ או מסי קנייה מנופחים על כלי רכב. לוי וקודמיו פשוט התמכרו ל"מסים בקלי-קלות" האלה ונוח להם להפיל הכול על תקציב הביטחון.

עכשיו לשכר: זהו לב העניין. אנחנו כותבים על כך לא מעט ועוד נרחיב בנושא בשבועות הקרובים. כסיפתח צירפנו כאן טבלה מפורטת המפלחת את מצבת השכירים בישראל לפי משלח ידם. לפי הטבלה, שנתוניה נכונים ל-2011, ברוב הענפים בישראל, חלק גדול מאוד, בין 70% ל-90%, משתכר עד השכר הממוצע, שעמד ב-2011 על כ-9,400 שקל.

היוצאים מן הכלל הם ארבעה ענפים עיקריים: תעשייה וחרושת, מידע ותקשורת, מינהל מקומי וביטחון ושירותים פיננסיים, שבהם שיעור המשתכרים עד השכר הממוצע עומד על כ-50% בלבד. הסיבה לכך פשוטה: ענף התעשייה והחרושת כולל, לצד ייצור טקסטיל, מזון ומתכת, גם ייצור תרופות וכימיקלים (כנראה טבע ואדמה, מכתשים-אגן לשעבר), שמושך את ממוצע השכר כלפי מעלה; ענף מידע ותקשורת כולל מלבד שידור תוכניות רדיו טלוויזיה גם תכנות מחשבים ושירותי תקשורת; ענף הפיננסים כולל את אנשי הדור הוותיק בבנקים המושכים את השכר כלפי מעלה; וענף המינהל המקומי והביטחון כולל את משרדי הממשלה (למשל האוצר, הביטחון, המשפטים). בגדול זה אומר שבתעשיית ההיי-טק, בתעשיית הביטחון ובתעשיית הפיננסים מרוויחים בממוצע כמו שצריך, בשאר ממש לא.

המסקנה מהטבלה הזאת היא שבישראל יש יותר מדי תעשיות וענפים שמייצרים משרות לא איכותיות, כלומר משרות עם שכר "נורמלי", ופחות מדי תעשיות שמציעות שכר ראוי. השכר התקוע והנמוך לא יעלה אם נמשיך לזרוק סיסמאות על "פריון גבוה" כפתרון קסם; הוא יעלה רק אם ישראל תשכיל להפנות משאבים לפיתוח תעשיות שבהן אפשר לשלם כמו שצריך. מדובר בתהליכים ארוכי טווח, אבל בישראל הרי חושבים רק על הישרדות, מהיום לעוד שעה.

2. הסיפור של כיל הוא הסיפור, בתמצית, של האי-שוויון המעמיק ב-20 השנים האחרונות. בחוכמה שבדיעבד ובפרספקטיבה של זמן, הסיפור הזה משלב הרבה מאוד מזל והרבה מאוד טעויות של ממשלות - הממשלה שהפריטה את החברה לפני יותר מ-20 שנה והממשלה שמנסה עתה למסות את כיל בכמה מאות מיליוני שקלים יותר מדי שנה, תלוי ברווחיה.

צריך להבין: ועדת ששינסקי 2 היא ממש לא הסיפור האמיתי פה, יהא הוויכוח על מסקנותיה אשר יהא. הסיפור האמיתי התחיל ב-1992, השנה שבה רשמה המדינה את מניות כיל בבורסה ומכרה חלק ממניותיה לציבור. עברו שלוש שנים, והמדינה החליטה להפריט את החברה במלואה ומכרה את גרעין השליטה בכיל (כ-25% מהמניות) לחברה לישראל, שנשלטה באותה עת על ידי משפחת אייזנברג.

רוב המניות שהחזיקה המדינה בכיל נמכרו בשנים הבאות. בשנת 99' רכשה משפחת עופר את מניות משפחת אייזנברג בחברה לישראל. העסקה בוצעה לפי שווי חברה - אז כ-620 מיליון דולר, קצת יותר מ-2 מיליארד שקל בערך נוכחי (זה, כאמור, שווי החברה לישראל שהחזיקה כמחצית ממניות כיל). בשנת 2000 חדלה המדינה להיות בעלת עניין בכיל. ההפרטה ודילול המניות בכיל בוצעו לפי שווי חברה של כמה מיליארדי שקלים בודדים, משהו כמו 4- 5 מיליארד שקל.

היום שווה החברה בבורסה כ-33 מיליארד שקל, וזה עוד אחרי ירידה של כ-50% משיא של כל הזמנים ב-2008. וזה לא הכול: ב-9 השנים האחרונות (2005-2013) חילקה כיל דיבידנדים בהיקף של כ-22 מיליארד שקל. מחצית הסכום לערך זרם לחברה לישראל שבשליטת עידן עופר וסבסד השקעות אחרות, חלקן לא ממש מוצלחות (צים, בטר פלייס, קורוס) ומחציתו זרם לציבור בעלי המניות (המחזיק את מניות כיל באופן ישיר או באופן עקיף באמצעות הגופים המוסדיים, וגם חברת פוטאש הקנדית).

השורה התחתונה היא ששוויה של כיל מאז הופרטה קפץ פי 15-20, תלוי באיזו נקודת זמן מחשבים. חסידי ההפרטה יאמרו ודאי שזו הוכחה מצוינת לכך שצריך להפריט חברות ממשלתיות, כי כך הן הופכות ליותר יעילות ויותר רווחיות, ובכלל, הממשלה לא צריכה וגם לא יודעת לנהל, ואת הרווח שלה בעקבות ההפרטות היא מקבלת באמצעות מסים על רווחיהן הגדלים של אותן חברות, תעסוקה וכדומה.

התיאוריה הזאת לא ממש מתאימה למקרה של כיל: ראשית, מקור הרווח של החברה הוא מחצב טבע שתלוי במחיר שנקבע בשווקים העולמיים. שנית, אם משפחת עופר אכן בנתה על הניהול שלה בכיל, מדוע הגיע בזמנו, בשנת 2004, ארקדי גאידמק לביתו של עידן עופר בארסוף, לשיחה על מכירת השליטה בחברה לישראל לפי שווי דומה לזה שרכשה משפחת עופר את החברה? שלישית, הסיבה העיקרית לצמיחת הרווחים והשווי הפנומנלי של כיל היא קרטל האשלג.

קרטל הזה תואר פה לא פעם ולא פעמיים, ובכל זאת, תזכורת נוספת לעוצמתו: קנדה על תאגידיה ורוסיה הן שתי השחקניות העולמיות המרכזיות בשוק, כ-70% ממנו. יתר על כן, לפוטאש הקנדית יש החזקות מיעוט בחברות אשלג בישראל, בירדן ובצ'ילה, שמחזקות את מעמדה העולמי והופכות אותה למנהיגת הסחר באשלג. הגוש הקנדי -רוסי הכתיב למעשה את התפוקות ואת המחירים, וכיל פשוט תפסה על הקרטל הזה טרמפ.

זה היה גם הרציונל של פוטאש ברצונה לרכוש את השליטה בכיל - לחזק עוד יותר את מעמדה כמנהיגת הקרטל. מחיר הקרטל, באופן ישיר, התבטא כמובן במחיר האשלג: המחיר, שהיה במשך עשרות שנים נמוך מ-200 דולר לטון, זינק עד 800-900 דולר לטון בשיאו, התייצב על רמה של כ-400-500 דולר לטון בשנים האחרונות וירד ל-300 דולר לאחר שחברת אוראלקאלי הרוסית החליטה לשבור את הקרטל.

כיל, בפועל, תלויה מאוד באשלג. הוא מספק קרוב לשני שלישים מרווחיה התפעוליים. במחירי השיא שלו הוא שמר על שיעורי רווחיות תפעולית פנטסטיים של 40%-60%. הרווחיות של כיל היא בהתאם: מרמת רווחיות שנתית של כ-100-400 מיליון דולר בין 2003 ל-2006, הרווחיות קפצה עד 2 מיליארד דולר בשנת 2008 והתייצבה על מיליארד דולר לפחות.

השורה התחתונה היא שגרף הרווחיות וגרף השווי של כיל די מקבילים לגרף של מחיר האשלג. ייתכן בהחלט שכיל המופרטת ייעלה את תהליכי הייצור ואף הרחיבה את אחיזתה במכרות אשלג בעולם, אבל הגורם המכריע ביותר שתרם ליצירת הערך האדיר שלה בעשור האחרון הוא קרטל בריוני קנדי-רוסי בשוק האשלג.

לאורך שנות חגיגת הקרטל הזאת, המדינה, קרי משרד האוצר, נרדמה בשמירה. האוצר הותיר את הטבות המס של החברה על כנן מכוח חוק עידוד השקעות הון (הטבות של יותר מ-2 מיליארד שקל במצטבר) וגבה מהחברה תמלוגים נמוכים יחסית.

הטבות המס אמנם בוטלו (התוכניות הישנות עדיין תקפות) והתחיל ויכוח ער וסוער על התמלוגים, שהגיע עד לפתחה של הוועדה הנוכחית. זה מעט מדי ומאוחר מדי: אל מול הפספוס של נכס ששווה עשרות מיליארדי שקלים כיום, כל הוויכוח על התמלוגים מתגמד.

הטעות השנייה של המדינה, כאילו להוסיף חטא על פשע, הייתה סירובה למכור את השליטה בכיל לפוטאש, לפני כשנה וחצי. לפיד פעל אז מהבטן ולא מהראש ונכנע לכל הפופוליסטיים שטענו שמעבירים מחצב לאומי לשליטת זרים, כאילו שיש הבדל גדול בין עידן עופר שיושב היום בלונדון לבין מטה פוטאש שיושב היום בקנדה.

שום דבר הרי כבר לא יחזיר את ים המלח לידי המדינה, זולת הלאמה. השווי של כיל היה אז הרבה יותר גבוה, עוד לפני שבירת הקרטל, ומכירת השליטה בה לפוטאש הייתה עשויה להניב למדינה הכנסות ממסים של כמה מיליארדי שקלים. המדינה החליטה שוב לפספס את ההזדמנות להכנסות גדולות. זו הרי המומחיות שלה: לא לפספס שום הזדמנות לפספס עוד ועוד הזדמנויות שיכלו לפתור פה לא מעט בעיות.

3. הממשלה עשתה טעות נוספת בעניין משפחת עופר וכיל , טעות שאפשר לכנותה דמיונית ושאבנו אותה מהמקרה שהיה עם סמסונג. איך קשורים כיל ומשפחת עופר לענקית הקוריאנית, שמזוהה יותר מכול עם הסמארטפון המצליח שלה? ובכן, בשבוע שעבר קראנו בשקיקה את הניתוח של מגזין "בארונ'ס" האמריקאי את החברה ושווייה, כתבה שתורגמה ופורסמה ב"גלובס".

בין השאר סופר שם שאבי משפחת לי, השולטת באימפריית סמסונג רבת הזרועות (החברה כוללת גם חברות בנייה וביטוח), מאושפז בסאול מאז לקה בהתקף לב במאי וכבר החלו הספקולציות לגבי הירושה. האינטרס של המשפחה, מתברר, הוא שמחיר המניה יישאר נמוך, כי כך הם לא ייאלצו לשלם מסי ירושה גבוהים, כאשר החזקת אבי המשפחה תעבור לילדיו.

"זה יכול גם להסביר את הדיבידנד הצנוע ואת העדר רכישת המניות מהציבור", נכתב בבארונ'ס, "המשפחה תרצה כנראה להגדיל את הכנסתה מסמסונג כי לשלם את מסי הירושה, ואולי אז יגיע דיבידנד משופר בהרבה... מס הירושה הקוריאני הוא דרקוני, כ-50%, ויורשיו של לי עשויים לשלם 4 מיליארד דולר שיתפרסו על פני חמש שנים".

השבוע ביררנו על מסי הירושה הקוריאניים ושלפנו את הטבלה המצורפת. שיעור המס על נכסים שעוברים בירושה נע בין 10% ל-50%. הרף התחתון אכן מאוד נמוך (כ-94 אלף דולר) והמס בתקרה אכן גבוה מאוד, בהשוואה למסי ירושה הנהוגים במדינות אחרות.

יש שיראו בזה מסים דרקוניים, אבל אנחנו מדברים על העיקרון: אם יורשי סמסונג "מרשים" לעצמם להחזיר למדינה מיליארדי דולרים, כולנו יכולים בהחלט להשתעשע במחשבה שעידן וליאורה עופר היו משלמים כמה מיליארדי שקלים כמס ירושה או לפחות כמה מאות מיליוני שקלים לאחר שסמי ויולי עופר הלכו לעולמם.

כזכור, השניים פיצלו את עסקיהם שנים לפני מותם: כיל עברה לעידן, בנו של סמי, ואילו מליסרון עברה לילדיו של יולי, ליאורה ודורון (שמנהלים ביניהם סכסוך ירושה). אחרי ככלות הכול, חלק מהרווחים בעסקיהם נבעו לא רק מכישרון ומיזמות יוצאת דופן אלא מדברים אחרים לגמרי: כיל נהנתה ממחצב ציבורי לשעבר, מליסרון היא סוג של דואופול בשוק הקניונים יחד עם עזריאלי.

אם יצירת ערך באה על חשבון הציבור, אז לפחות שחלק מיצירת הערך הזאת תחזור לציבור באמצעות מסי ירושה. מה תעשה המדינה עם המסים הללו - זו שאלה טובה מאוד, אבל קודם כול בואו נגבה אותם כמו שצרי ך. אחר כך נדבר על איך לחלק את העוגה.

 התפלגות העובדים השכירים לפי ענף כלכלי ולפי קבוצת שכר

 שיעורי מס הירושה בדרום קוריאה

eli@globes.co.il