בחירות עם זקן

מושב החורף של הכנסת, שיחל בשבוע הבא, עמד בתחילת ספטמבר בסימן שאלה. אם הכל היה עובד כמתוכנן, אזרחי ישראל היו עומדים בתור לקלפי אי שם בין חנוכה לסילבסטר. התוכנית הייתה מושלמת, הדיל כמעט נסגר: נתניהו יקבור את מע"מ אפס ויקדים את הבחירות, החרדים יבטיחו בתמורה תמיכה בנתניהו אצל רובי ריבלין. בחירות עכשיו, קואליציה מחר. כחלון היה נתפס על הספסל לא מוכן, לפיד היה מתקשה להתרומם ונתניהו היה צועד מאושר בפעם הרביעית לבלפור 2.

נתניהו כרגיל התלבט. אלא שבינתיים לפיד נכנע, הסכים להגדלת תקציב הביטחון וסלל את הדרך לתקציב המדינה, וסער הודיע שהוא פורש והסיר את האיום הפוליטי. שני המהלכים הפכו את התוכנית להקדמת הבחירות למיותרת. נתניהו החליט: אין בחירות, והחרדים החליטו: אין דיל עם נתניהו.

באופן מפתיע, רה"מ עוד לא שינה את דעתו, וכרגע הבחירות עוד לא נראות באופק. רוחות הבחירות שנשבו בתחילת השבוע היו בעיקר משבי חול ואבק. מתחת לפני השטח אמנם מתפתח משבר בין הליכוד לבית היהודי סביב הקפאת הבניה ביו"ש, אבל אפשר לשער שגם הוא הוא יסתיים כמו המחלוקת סביב חוק הגיור. השותפות הקואליציוניות מקצינות עמדות, המחלוקות הולכות ומתרבות, אבל אף אחת מהן לא באמת רוצה בחירות.

די לראות את הבהלה שאחזה בלפיד כדי להבין עד כמה ראשי המפלגות מבועתים מעצם המחשבה להטיל נפשם בכף הבוחר. אולי מחשש שלא הובן, הצהיר השבוע לפיד פעמיים שאין לו עניין בהקדמת הבחירות. גם הברית שרקם שר האוצר עם לבני, שנועדה לאיים על נתניהו, מבטאת בעיקר את רצונם של השניים להישאר בקואליציה.

בישיבת הממשלה השבוע, איך לא, גלשה השיחה לבחירות. "אל תאיימי בבחירות", הטיח בנט בלבני, "אם את רוצה בחירות, בואי נראה אותך. קראתי שאת לא מתלהבת מבחירות", המשיך שר הכלכלה כשהוא מתייחס לכותרת ב"ידיעות אחרונות" שחשפה את הברית. אח"כ פנה האח לשעבר ללפיד. "ככה החלפת אותי?", תהה כשברקע צחוקם המתגלגל של השרים, "זרקת אותי, מיררתי בבכי ליד הטלפון וחיכיתי שתתקשר", המשיך שר הכלכלה להקניט.

לפיד, כך נראה, אימץ את שיטת הבריתות. הוא התחיל עם בנט, עבר לליברמן, ועכשיו זו לבני. יו"ר יש עתיד למד שהפוליטיקה החדשה, זו שמקדשת כוחנות ודיקטטורה, לא בהכרח עובדת. כדי להעביר את חוק מע"מ אפס ואת התקציב, הוא חייב שיתוף פעולה, ולכן עבר לעולם הפוליטיקה הישנה.

עם בנט עשה דיל לפני כמה חודשים, כשכרך את אישור חוק מחיר מטרה של אורי אריאל יחד עם מע"מ אפס, עם ליברמן יש לו הבנות, ועם לבני כונן ברית. בתמורה יקבלו לבני ובנט את תמיכת 19 אצבעות יש עתיד בחוק הגיור. כך יקנה שר האוצר את הציבור שלו וגם יביך את רה"מ כשהחוק שהוא מתנגד לו יעבור.

לפיד כנראה למד משהו. עד עכשיו הוא התגלח על הזקן שלנו. עכשיו הוא מגדל זקן משלו. הזיפים שאיתם הופיע השבוע הם לא משובת נעורים. אצל האיש שמתכנן הכל עד השערה האחרונה אין מקריות. בעולם של תדמיות, הזקן הוא מהלך תדמיתי מחושב.

לפיד הוא אשף תדמיות וכל שינוי חיצוני קטן מבחינתו הוא קריטי. אחרי שכשל כמעט בכל מהלך, שר האוצר מנסה לשפר את החזות שלו מול בוחריו. אם הלוק דיבר לבוחרות, אולי הזקן ידבר לבוחרים. לפיד מנסה לשוות לעצמו גוון סמכותי, כוחני ומחוספס. שיער מאפיר מזוהה עם בגרות, עם ניסיון חיים עשיר, עם קשיחות שיכולה להתמודד עם כל המזוקנים של המזרח התיכון. שם, אגב, זקן מזוהה עם השתייכות דתית קיצונית.

לפיד אמנם אנטי דמוקרט, טוטליטר ששולט שליטה מוחלטת במפלגה שלו. הוא לא נותן חופש ביטוי, אלא מרשה לדקלם רק מה שהוא אומר ולא מתחשב בדעות של אחרים, אבל בעולם המערבי זה לא תופס. לדפי ההיסטוריה עוד לא נכנס מנהיג מערבי מזוקן. נכון, לא כל מה שעובד בעולם מתאים גם לישראל, אבל לא בטוח שלפיד יהיה המנהיג המערבי המזוקן הראשון.

החזית הדנונית

מי שהצית השבוע את כדור האש שכמעט הוביל לבחירות היה גם זה שרץ יומיים אח"כ עם מטף לכבות את הלהבות. נתניהו, שמעוניין להקדים את הפריימריז לראשות הליכוד לדצמבר, חשב שישיג את תמיכת מרכז המפלגה במהלך, אם יצליח ליצור תחושה שהבחירות הכלליות כבר כאן.

נתניהו - שרוצה לנצל את ההזדמנות לקיום בחירות פנימיות כשאין מולו יריב משמעותי ולהיפטר מהפעילות הפוליטית שהוא כה מתעב לשנה הקרובה - לא חשב שהאש תתלקח כל כך מהר ותוביל למשבר קואליציוני מחוץ ומבית. את ראשי המפלגות הצליח בינתיים נתניהו להרגיע. ביו"ר מרכז הליכוד, דני דנון, הוא עדיין נאבק.

דנון, שעושה הכל כדי להוציא לנתניהו את הנשמה, ביטל את הכינוס שהיה מתוכנן לשבוע הבא ובו התכוון נתניהו לאשר את המהלך. וכך, ביום הולדתו ה-65 מצא את עצמו נתניהו מחפש עם עו"ד שימרון יועציו דרך משפטית לכינוס המפלגה ללא יו"ר המרכז.

דנון טוען שקיום פריימריז-בזק הוא החלטה לא דמוקרטית. לא שהוא עצמו דמוקרט גדול, אבל כמי ששוקל להתמודד על ראשות המפלגה, הוא צריך זמן להיערך. בימים האחרונים נעשים ניסיונות להגיע להסכמה על מועד שיאפשר לוח זמנים סביר להתארגנות. אם המאמצים לא יישאו פרי, יגרום דנון לנתניהו להזיע ויביא להעברת ההחלטה בהצבעה חשאית. כשצעקות חברי המרכז "חשאית חשאית" עדיין מהדהדות בראשו, ודאי יעדיף רה"מ להגיע עם דנון לעמק השווה.

בכל מקרה, עם דנון או בלעדיו, הקדמת הפריימריז תאושר. אבל זה רק השלב הראשון. בעוד כמה חודשים יבקש רה"מ ממרכז הליכוד לאפשר לו לשריין מועמד אחד בכל עשיריה ברשימת המפלגה. כדי להרכיב את הממשלה הבאה, יסביר לחברי המרכז, חייבים ליכוד גדול ואטרקטיבי, שימנה לפחות 27 מנדטים. הפעילים, שלא אהבו את החיבור של נתניהו עם ליברמן, יעדיפו לאפשר לנתניהו לחזק את הליכוד מבפנים ולהכניס דמויות מבחוץ, מאשר להתמזג עם מפלגתו של בנט.

כעת מחפשים נתניהו ובן בריתו ישראל כ"ץ, ששותף לגיבוש התוכנית, מועמדים משמעותיים בעלי יתרון על פני הסיעה הקיימת. המשבצת הביטחונית תפוסה על ידי נתניהו ובוגי, בטיקט הכלכלי מחזיק כ"ץ המיועד להחליק למשרד האוצר, אם הדבר יתאפשר קואליציונית. הבעיה של הליכוד היא בתחום החברתי, שם יצטרך נתניהו לתת מענה לציבור שמאיים לצאת לרחובות ולכחלון שלפתחו צובאים עשרות שרואים עצמם מתאימים להצטרף לרשימה המתגבשת.

בבחירות האחרונות ניסה נתניהו להציב את שלמה מעוז במשבצת החברתית, אך הפרופ' המוערך התברר כבדיחה אלקטורלית, ועכשיו ינסה נתניהו למצוא דמויות אחרות בעלות שם בתחום שישדרגו את הרשימה. זה לא יהיה סידור עבודה למקורבים, גם לא ניסיון לצרף דמויות שיהיו חייבות לו את חייהן הפוליטיים. אחרי חוטובלי שגילתה עצמאות יתר, נתניהו למד שפרישת חסות על מועמד ברשימה היא לא ערובה לנאמנות. הרשימה הסופית תהיה תמהיל של אנשי שטח בליכוד, דמויות חדשות, חלקן נשיות, שבנויות לתלפיות, אבל לא לשחייה בביצה הפוליטית.

משהו חדש מתחיל וקוראים לו כחלון

גם כחלון לא יוכל לחמוק מלהתחיל לבנות את הרשימה. הבחירות עלולות לתפוס אותו בכל רגע. כמי ששימש יד ימינו של נתניהו, כחלון יודע היטב שרה"מ יכול להפתיע והוא נערך בהתאם. כמעט 8 שנים כיהן כחלון כיו"ר מרכז הליכוד וכממלא מקום יו"ר התנועה. הוא מכיר היטב את הטריקים והשטיקים שלחלקם היה שותף. הוא לא ייתן לנתניהו להפתיע.

כדי להוות כוח משמעותי בבחירות הבאות יצטרך שר הרווחה לשעבר להציג נבחרת שתשכנע את הציבור שהוא יכול לספק את הסחורה. כחלון לבדו זה לא מספיק. אדי הסלולר שעליהם הוא נישא יתאדו בסוף והציבור שבע ההבטחות של לפיד תובע מעשים וקבלות. למזלו של כחלון, עד לרגע זה כמעט אף שר בממשלה לא הוביל שינוי חברתי או רפורמה מעשית. כחלון מאמין גדול במקצוענות, באנשים עם יכולות מוכחות. לא פעם אמר שהשאיפה שלו היא ששרי רשימתו יהיו מקצועיים. אפשר לשער שהגלריה שלו תמנה גם שמות של מועמדים שנתניהו היה רוצה לראות ברשימתו, אבל הליכוד הקיא אותם מתוכו. בניגוד לנתניהו, הוא יכול לבחור אותם אחד אחד. אם כחלון יחליט שהוא רוצה את דן מרידור, הוא לא יהיה צריך אישור של אף אחד.

צוק איתן לא היטיב עם כחלון, אבל עם שוך הקרבות ופרוץ מחאת המילקי חזרה העדנה לשר הרווחה לשעבר. הוא טובע בים התוכניות שמורעפות עליו מכל עבר בכל תחום אפשרי, חוגי הבית התחדשו, מעגל המתנדבים גדל מיום ליום. כרגע אף אחד לא מועסק בשכר. גם שמשון ליבמן ואבי גבאי שנרתמו לעזור, עושים זאת בהתנדבות. השבוע הגיע כחלון לכפר בן נון. המארחים היו אופטימיים והציבו 100 כיסאות בחצר האחורית. 50 נוספים שהגיעו נאלצו לעמוד. האוכל הביתי שהביאו המשתתפים לאירוע רק הדגיש את הרעב בציבור למשהו חדש.

מה נתניהו רוצה לגלות בסקר שערך על השרים וחברי הליכוד?

בימים האחרונים הופתעו לא מעט אזרחים (או אם לדייק מדגם מייצג של 500 איש בני 18 ומעלה) לקבל שיחת טלפון מסוקרים שביקשו מהם לדרג את שרי הממשלה, ראשי המפלגות בכנסת וחברי הכנסת של הליכוד לפי רמת הפופולריות שלהם. לו רק היו יודעים שאת הסקר הזמין רה"מ שלהם, ודאי היו מופתעים יותר.

בליכוד לא גילו מה ביקש נתניהו לברר. האם כך הוא מתכוון להחליט למי להעניק את תיק התקשורת? אולי הוא בוחן מה כוחם של דנון ופייגלין, שצפויים להתמודד מולו בפריימריז בליכוד? או בודק את מי כדאי לקרב ואת מי להרחיק? סביר להניח שכל התשובות נכונות. מאז ומתמיד היו הסקרים הכוח המניע (יחד עם פחד ושנאה) מאחורי נתניהו. לרה"מ אין נאמנויות. כולם עבורו ממלאים פונקציה.

בינתיים, הוא מחזיק קצר את כל סגני השרים שלוטשים עיניים לעבר תיק התקשורת ונמנע מלקבל החלטה. לגילה גמליאל אמר שבעוד שבועיים תתמנה לשרה, יריב לוין הביע הבוקר ביטחון שהוא יהיה המיניסטר הבא. אולי גם כאן כל התשובות נכונות.

המאבק הוא כרגע בין שניהם, כשברקע גם לבנת ושטייניץ ממתינים למוצא פיו של נתניהו. נראה שאקוניס והנגבי יהיו מוכנים לוותר לגמליאל, אולם לוין ובן בריתו זאב אלקין ילחמו לשנמך את התיק שתקבל. אולי העימות שפרץ אמש בישיבת הממשלה בין סילבן שלום לנתניהו ונצבע בצבעים עדתיים, ישחק לטובת גמליאל.

אי אפשר לנתק לחלוטין את ההתפרצות של שלום על נתניהו מתחושותיו ותסכולו מהתנהלותו הפוליטית של רה"מ. כמו אחרים בליכוד, גם שר האנרגיה חש שהמפלגה נגנבה. ובכל זאת, צריך לומר ביושר שזו לא הפעם הראשונה שדיון על החינוך המקצועי סוחט משלום תגובה כה חריפה.

לפני כמה חודשים השתתף שלום בכנס של לשכת המסחר. האווירה הייתה מפוהקת, המשתתפים העבירו את הבוקר על קרואסון ומיץ תפוזים כשלפתע נשמעו זעקות מהבמה. אחד המשתתפים בקהל הטיח בשלום את הסוגיה הטעונה, והשר, שנגעו לו בחוליה החלשה, החל לצעוק תוך שהוא שולח את בנו של איש העסקים השואל, ללמוד פחחות.

דווקא העימות שגלש לפסים אישיים בין שלום לנתניהו פרץ בדיוק כשהמחנאות בליכוד החלה לאבד גובה, עם פרישת סער. אינדיקציה ראשונית לכך אפשר היה לראות בכנס שקיים ישראל כ"ץ בסוכות. למעלה מ-2,500 איש גדשו את הדשא בביתו בכפר אחים.

היו שם שרים, ח"כים, ראשי ערים ופעילים מכל הארץ, שעמדו בתור לסלפי עם שר התחבורה. חלקם נמנו קודם לכן על מחנה סער היריב ומצאו הזדמנות להתחבר למי שנחשב אויב. באופן טבעי, מחפשים אנשי מחנה סער מוקד כוח פוליטי חדש להתחבר אליו וכ"ץ, האיש החזק בתנועה, פתח בפניהם את סוכת השלום. כ"ץ מסומן בליכוד ככוח משמעותי שצפוי להתמודד בעתיד על ראשות המפלגה, אבל לא בקרוב. הוא מעדיף להגיע להתמודדות אחרי שתי קדנציות כשר תחבורה מהפכן ועוד אחת כשר אוצר.