כמדי שנה, פסטיבל דוקאביב, שמתקיים בתל-אביב בתקופת האביב, עולה צפונה אל מעלות-תרשיחא שבגליל, ומקיים שם החל מהיום (ג') ועד 1 בנובמבר, "פסטיבל אח" בשם דוקאביב גליל.
הפסטיבל אמנם מייעד את סרטיו לתושבי האזור, שבימים כסדרם נאלצים לנסוע רחוק בשביל לצפות בסרט בבית קולנוע, אך גם תושבי המרכז והדרום מוזמנים להתרשם מהגליל בעונת הסתיו, מצבעי נוף צהובים וירוקים, מחומוס טוב (זה תמיד מוכר), ומלמעלה מ-30 סרטים תיעודיים, מהארץ ומחו"ל, שחלקם ירדו מהמסך הגדול ("הנסיך הירוק", "אבא שלי יעקב שבתאי", אימא לא משוגעת"), חלקם מוקרנים בו כעת ("אדם הגון", "האליטות החדשות - קראו לי פרחה", המשודר בטלוויזיה), וחלקם טרם הופצו.
בנוסף לסרטים (ראו המלצות נוספות בהמשך), מקיים דוקאביב גליל מגוון רחב ומעורר עניין של פעילויות קולנועיות הפתוחות לקהל הרחב, כמו למשל פרויקט הקרנה של סרטים בתהליך, תחת השם "עבודה בתהליך", שבו ניתן יהיה להיחשף לסרטים בשלבים מתקדמים, ביניהם סרט תיעודי אישי של מנהיגת המחאה החברתית דפני ליף (לסרט עדיין אין שם סופי).
עוד סרטים מעניינים במסגרת הפרויקט: הסרט "חנוך" על חנוך לוין, בבימויו של בנו, רפאל לוין, והסרט "זלדה", אודות המשוררת שרבים בני הדור הזה לא זוכרים, שמביים יאיר קדר, במסגרת פרויקט "העברים" אותו יזם.
לפניכם 3 המלצות לסרטים שכדאי לראות במסגרת הפסטיבל.
"אדם הגון"
בימוי: ונסה לאפה (ישראל/אוסטריה, 2014)
מי כתבה למי: "לפני שנפגשנו, אז ברכבת, איבדתי כל אמון באנושות"? התשובה היא: מרגרטה בודן, לימים מרגרטה הימלר, רעייתו של היינריך הימלר, נשוא המכתב. המכתב נכתב בתקופה שבה הימלר ("הייני", כך הוא מכונה בחיבה על-ידי אשתו), היה בתחילת הקריירה המפלצתית שלו, שבשיאה שימש כמפקד האס.אס. וכיד ימינו של אדולף היטלר.
הסרט המרתק והמטלטל הזה, שהצפייה בו לכל אורכו הינה בנשימה עצורה, מועבר באמצעות דברור תכתובת המכתבים הרבים ששלחו בני הזוג הימלר אחד לשנייה לאורך השנים, כמו גם מכתבים ששלח הימלר להוריו (עד לניתוק הקר של הימלר מאביו, שנפטר זמן קצר לאחר מכן), כל זאת על רקע קטעי וידיאו מצולמים מאותן שנים. מאותם מכתבים מצטיירת דמותו המורכבת, המסוכסכת, המתועבת ומעוררת האימה של הימלר.
כעת שאלו, כיצד סרט זה נוצר בישראל? באורח פלא, נרכשו יומניו וחלקים ממסמכיהם ומכתביהם של בני הזוג הימלר על-ידי משקיע המקורב לבמאית הישראלית. משם, הדרך אחורה בזמן אל התקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה, ומשם אל עשיית הסרט, הייתה קצרה. בשום פנים ואופן לא להחמיץ.
"חדר החדשות"
בימוי: נופר בן מרגי (ישראל, 2014)
אביב עזוז, כתב חדשות המקומיות בכבלים באזור הגליל העליון, הוא הדמות הראשית בסרט "חדר החדשות". עזוז מוביל מאבק עובדים למניעת סגירת סניף החדשות שבו הוא, ומאה איש נוספים, מועסקים - רובם בשכר חודשי זעום של כ-5,000 שקל ברוטו לחודש.
עזוז פועל כפי שפעלו לפניו ואחריו מנהיגים של מקומות עבודה שמצאו עצמם במצב דומה: התארגנות עובדים, הפגנות מאופקות, ניסיונות להשפיע בדרכים מגוונות - באמצעות כלי התקשורת (עזוז מתראיין בגלי צ"הל אצל רזי ברקאי, וכן משתמש במסך מהדורת החדשות בה הוא עובד), והליכה נחושה לכנסת. הוא מצליח למנוע את סגירתה המיידית של התחנה, אף שברור שזוהי דחיית הקץ.
בכתוביות בסוף הסרט - וסליחה מראש על הספוילר - מופיע עדכון שלפיו מאז צילומי הסרט סניף החדשות המקומיות בצפון נסגר.
השיקולים לסגירת התחנה, כך מוסבר, הם היעדר רייטינג, ועלויות הפקה גבוהות. הדבר נכון, אגב, גם לגבי שידורי החדשות המקומיות בכבלים באזורים רבים אחרים בארץ, וזאת משתי סיבות עיקריות: שעות שידור בעייתיות, והמידע החדשותי המשודר, שהוא ברוב המקרים מידע זניח, בשל היעדר תקציב נאות.
מה, למשל, היה מביא את הצופים מנויי הכבלים ללחוץ על השלט ולהעדיף חדשות שאינן מתפרסמות במהדורות המרכזיות, או בעיתונים היומיים? תשובה משוערת: אולי תחקיר, אם היה כזה, או סיפורים מרתקים על תושבים ומאבקים יוצאי דופן. אבל כתבות מסוג אלה תלויות תקציב, ומכאן הפרדוקס.
מכאן גם באה ההחמצה הבלתי נמנעת של הסרט, שמספר סיפור מעניין ונוגע ללב, כפי שבדרך כלל מסופרים סיפורים על מאבקי עובדים אלא שבסרט זה לא מדובר בעוד מפעל תעשייתי אפרפר בפריפריה. מדובר במערכת עיתונאית, שסגירתה מהווה לכאורה פגיעה בדמוקרטיה, משום שהיא מקטינה את יכולת הפיקוח על השלטון, ומאפשרת הסתרה של מידע מהציבור.
אך בהיעדר דוגמאות הממחישות הישגים עיתונאים (בין אם בשל היעדר תקציב, כאמור, ואם מסיבות אחרות), הפך סיפור סגירתה של תחנת החדשות לעוד סיפור על מפעל שנסגר.
את החדשות המקומיות בכבלים הפיקה "קודה תקשורת" של רם לנדס, מי שעמד בראש מנסחי הרפורמה הנוכחית ברשות השידור. אולי לנדס יעשה כעת תיקון ויוביל להקמה מחודשת של תוכנית חדשות מקומיות במקום שבו ראוי שתפעל כזו - ברשות השידור הציבורי - גוף שידור המנותק משיקולי רייטינג.
"כמעט חברות"
בימוי: ניצן אופיר (ישראל, 2014)
"תתגאי במה שאת, כי ככה אלוהים ברא אותך. תהיי שלמה", כך מבקשת אימה של סמר מבתה. סמר (שתשבה את לבבותיכם בנקל), היא נערה ערבייה מוסלמית מהעיר לוד, המרגישה, מתנהגת ומדברת כישראלית לכל דבר, אבל למרבה הצער, אין זה מספיק בשביל להיות שייכת. גם אם לרגע נדמה שכן.
סיפור החברות בין לינור, נערה ישראלית מהמושב המסורתי תלמים, אשר בחבל לכיש, לבין סמר, שמתחיל יפה וממשיך הרבה פחות (באשמת ההורים והסבים, יש לומר), ממחיש זאת היטב.
"כמעט חברות" הוא סרט נהדר, הן מבחינת התוכן - ליווי ותיעוד חכם ומעמיק של אירועים (אף שחלק מהצילומים מבוימים), והן מבחינת הצילום הקולנועי המוקפד. אל תחמיצו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
