בן ערב, בן נצרת ובני!

הוא מתעקש. הוא אינו מוכן לקרוא באופן סלקטיבי. זו שלנו, זו גם כן. בסדר, את זה אנחנו מכירים. את זה שרו שרי תנועת "החירות" בקיץ 1970, בהמתינם לתוצאות ההצבעה על פירוק "ממשלת הליכוד הלאומי" של גולדה מאיר.

"שתי גדות לירדן", התרוממה רוחם, מפני שהממשלה ההיא הסכימה לכאורה לוותר על הגדה המזרחית של תעלת סואץ (תוכנית רוג'רס, שאיש לא התכוון אליה ברצינות).

אף על פי שהוא גדל ביציעי ימק"א, ובהשראתם ביקש את המנדט הפוליטי הראשון שלו, ראובן ריבלין מתעקש על מלוא הטקסט של השיר (שמו היה "שמאל הירדן"), שזאב ז'בוטינסקי פרסם בפעם הראשונה ב-1930. הבית השלישי של השיר הרחיב מאוד את בית הקיבול השבטי של שני הבתים הראשונים. "שם", כתב ז'בוטינסקי על ארץ ישראל השלמה-מאוד:

"שם ירווה לו משפע, מאושר/

בן ערב, בן נצרת ובני!/

כי דגלי, דגל טוהר ויושר/

יטהר שתי גדות ירדני!"

חזון הרב-קיום

לא לעתים קרובות דוקלם השיר הזה ביציעי ימק"א, או טדי. לא קשה לנחש מה היו יושבי היציעים אומרים על מחבר השיר ועל רוחו האקומנית. כמובן, תוכנית ז'בוטינסקי לארץ-ישראל לא כללה זכויות לאומיות לרוב הערבי. רוחו, אם גם לא פקודתו, נשבה בגבם של טובחי דיר יאסין, שמונה שנים לאחר מותו.

אבל חזונו, חזון הרב-קיום במדינה היהודית, לא הניח לדור הראשון והשני של תלמידיו. חוץ ממיעוט קטן, תועה ואלים, הם לא העזו לדבר על מדינה יהודית טוטליטרית, שבה יושתקו קולות של אי-הסכמה, יהיה מקורם אשר יהיה. אלמלא השורות ההן, אולי לא היה מנחם בגין מציע "אוטונומיה לערביי ארץ ישראל", שמחלציה יצאו לימים אוסלו ובר-אילן, ומכוחה מכירה הקהילה הבין-לאומית בפיגומיה הרעועים של מדינה פלסטינית.

נאום הנשיא ריבלין במשכן הכנסת בתחילת השבוע היה מאורע יוצא דופן. גם כאשר נשיאים התבטאו באופן מעורר מחלוקת, דעותיהם הענייניות הן שעוררו את המחלוקת. זו כנראה הפעם הראשונה שנשיא קורא תיגר לא על דעותיהם של מאזיניו, אלא על עצם נכונותם להאזין; הוא אינו מתווכח איתם, אלא עם תרבותם ועם הליכותיהם; הוא מזהיר את ארצו מפני התוצאות של התבהמות הדיון הציבורי. בקצרה, הוא מציב מראה מול פניה, ומספר לה מה מאוד התכערו התווים.

כפר קאסם - ומאקונדו

משונה עד כמה ישראל אינה מסוגלת לבחור נשיאים, המייצגים נאמנה את מצב רוחה. מאז ניסה מנחם בגין להעלות לנשיאות את פרופ' יצחק שווה, ב-1978, זוכרים?, המחנה הלאומי חזר ונכשל בהצגת מועמדיו, חוץ מן ההצלחה המרשימה של משה קצב. ראובן ריבלין התקרב יותר מכל קודמיו אל מעלת הנציג האותנטי, עד שהתייצב השבוע בכנסת, וימים אחדים קודם בכפר קאסם, כדי להזכיר למחנה הלאומי את שיעור התרחקותו מן האידיאליזם של מייסדיו.

למשמע נאומיו של הנשיא, כמעט מתעורר החשק לשאול אם יש לישראל הרשות להעמיד פנים שראובן ריבלין מדבר בשמה. אביגדור ליברמן היה ראוי הרבה יותר, במידה ש"ראוי" מוסב על שיעור האותנטיות של הדובר. הנשיא ליברמן בכפר קאסם? הוא היה שולף תת מקלע (רטורי, מטאפורי), ומשלים את הטבח. כפר קאסם היה הופך אצלו ל"מאקונדו" של גבריאל גרסיה מרקס, הטבח-שלא-היה.

ישראל הייתה פעם להוטה יותר להתייפות לתועלת המתבוננים מרחוק. הלהיטות פוחתת עם הגיל. הקמטים מציקים לה פחות. לפנים היה לה אבא אבן, עכשיו יש לה משה יעלון, היוצא לוושינגטון, ומסדר לעצמו ראיונות בכל כלי תקשורת אפשרי, כדי להקניט את החושים בזרם בלתי פוסק של איוולת וכובד-פה.

מכל ראיונותיו שם, הדהים אותי במיוחד אחד המצוטטים פחות, זה שהוא העניק ל-NPR, רשת הרדיו הציבורית. שר הביטחון ראה צורך להסביר מדוע הקיץ הקץ על הגבולות הקולוניאליים של המזרח התיכון, מפני שהשליטים הזרים בדו מלבם ארצות ללא היסטוריה וללא בסיס משותף. אלוהים אדירים, הלוא זה בדיוק מה שאומר הח'ליף בגדאדי מדאע"ש. הלוא זה מה שאומר כל אנטי-ציוני ממוצע, הסבור שישראל היא המצאה קולוניאליסטית.

שר הביטחון מפזר את המדינה הפלסטינית מבעוד מועד, מסיים את תקוות השלום במזרח התיכון, ומצטרף אל המהלך הטבעי של ההיסטוריה, זה המבטיח מלחמת גוג ומגוג בין עמק מגידו ובין הר הזיתים.

הפלסטינים מן הכנסת הישראלית

פעם, הצילינדר של משרד החוץ היה מסווה במקצת את הדגמ"ח של משרד הביטחון. לא עוד. אין בזה צורך. מר ליברמן, לאחר שקרא לגרש את בני סכנין מן הליגה, גם הרים את קולו לטובת התאבדותם הפוליטית של חברי הכנסת הערבים. היש צוער אחד במשרד החוץ שאינו משווה לנגד עיניו את הכותרת בעיתון קרוב או רחוק, "שר החוץ של ישראל קורא לשלול את זכויותיהם האזרחיות של בני המיעוט הערבי"?

אשר ל"פלסטינים חברי הכנסת הישראלית", המתנדבים להסתלק מן הפוליטיקה מקץ שנים של הסתה ושל חתרנות, הם מעידים על עצמם סוף-סוף מה שהיה גלוי וידוע לרוב המתבוננים: משימתם הפוליטית הייתה מאז ומעולם הבאשת ריחה של הארץ שבמוסדותיה הם מכהנים. הם רוצים עכשיו שהארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח (OECD) ישעה את ישראל לרגל קריאת שר החוץ להחרים עסקים ערביים.

כמה שהם מתאימים אלה לאלה, הזחאלקים והזועבים, הליברמנים והיעלונים. ראובן ריבלין? מה פתאום ריבלין? מי צריך אותו? בן ערב, בן נצרת ובני. הצחקת אותם, כבוד הנשיא.