חופשה בחו"ל: מסע בהרים מדהימים ברומניה

בעל האכסניה הרומני הקיש על הדלת והעיר אותי בחמש בבוקר, כמו שקבענו, כדי שאספיק לתפוס את הרכבת הראשונה לכפר. היה לו ספל אספרסו ביד, ועשר דקות אחרי שלגמתי אותו כבר עמדתי מול התחנה המרכזית של ברשוב, שעדיין הייתה שרויה בעלטה. מאות גברים, עם חכות ביד אחת ועם דליי פלסטיק ביד השנייה, היו שם. הם דיברו ביניהם וקנו סנדוויצ'ים ושתו קפה, בדרך לבילוי סוף השבוע שלהם - דיג. השמש עלתה על הרציפים, מאירה משטחי בטון סדוקים וצמחייה פראית. הרכבת הגיעה. זה נראה כמו יום יפה.

במהלך הנסיעה היה לי זמן לחשוב. מחלונות הרכבת אפשר היה לראות משפחות עניות מתאספות בשדות. זו הייתה עונת איסוף תפוחי האדמה, ונשים מבוגרות וילדים צעירים הלכו אחרי הטרקטורים ואספו בידיים תפוחי אדמה. הסתכלתי על הקרון עצמו. הוא היה חדיש. כל הרכבת הייתה חדישה. הרבה יותר מאלה של ברלין. לוחית מתכת קטנה הייתה תקועה בפינה: "סימנס". זה מצבו של האיחוד האירופי כיום, חשבתי, גרמנים מוכרים רכבות יקרות לממשלה הרומנית, רומנים עובדים בשדות כדי למכור תפוחי אדמה זולים לגרמנים.

הרכבת עצרה בכפר. ירדתי וחיפשתי את הדרך. אין מוניות כאן, סימן לי נציג התחנה והצביע לכיוון רכס ההרים. התחלתי ללכת ברגל. עברתי את המשפחות העובדות. עצרתי במכולת וקניתי מים וכמה מאפים. הכתפתי את התרמיל הכבד, מלא בצידה לימים הקרובים, והמשכתי ללכת על הכביש הסלול, ההרים לפניי, הנהר מאחוריי, ובצדדים שדות מעובדים ועצי פרי לאורך הדרך. ספטמבר הוא העונה של פירות הסתיו.

אחרי שעתיים של הליכה נכנסתי ליער. זו הייתה דרך עפר טובה, שנוקדה בקרונות רכבת ישנים שבהם חיו העובדים שטיפלו בעצים הכרותים. היער מסביב היה ירוק מגוון, צפצפני ולח. בשלב מסוים השביל התפצל לשביל הליכה, והתחלתי לטפס. זה תמיד ככה. אתה מתחיל באיזה שביל סלול ביער עבות. הכול ירוק ומשרקק מסביבך. גזעים כרותים של עצים ישנים על האדמה. טחב. פטריות. לפעמים איזו נוכחות אנושית. ואז אתה עובר לשביל הליכה, ומטפס החוצה מהעצים דרך אחו כלשהו. בהתחלה, למטה, ישנם כל סוגי העצים. אחריהם מגיע השלב של המחטניים, שיודעים להתמודד עם השלג טוב יותר. אחריהם מגיעים המחטניים הגבוהים, שהם לפעמים רק שיחים זוחלים, ואז זהו. שרכים ועשב ואבנים. הירוק העז של ירוקי העד מתחלף בירוק-צהוב של הפסגות.

בדרך למעלה, בשלב האחו, מזג האוויר השתנה לרעה. עננים התאספו. השמש שקעה מאחורי הרכס הגבוה אבל אור כהה נשאר מסביב. השביל התפתל בין השיחים, קצת כמו במבוך אנכי. עוד כמה עצים ניקדו את העלייה במקומות אסטרטגיים, כמו מאחורי מצוק קטן שמגן מהרוח, ואז נעלמו. טיפסתי ועליתי על קו פרשת המים. הגובה היה 2,200 מטרים, והייתי לבד. בלי איחוד אירופי ובלי עובדים עניים שמנגבים זיעה בצל תחת העין הפקוחה של החקלאי. אפילו בלי עצים שיזכירו לי באנכיותם את כוח המשיכה. אלה הדברים שחשבתי עליהם בדרך למחסה הראשון בפאגארש.

הרבה ירידות ועליות

כמה פרטים מעשיים: הפאגארש הוא רכס הרים על קו מזרח-מערב, חלק מהרי הקרפטים החוצים את רומניה, שניתן לטפס ולעלות אליו בקלות מכל אחת מהעיירות שבקו ברשוב-סיביו. זה לוקח יום הליכה נינוח, ואז מגיעים לרכס. אפשר ללכת מערבה או מזרחה. ההליכה מאופיינת בהרבה ירידות ועליות, דרך אוכפים או קירות של קרחונים שנמסו אחרי עידן הקרח, ונעשית בשביל מסומן היטב אבל תובעני. לפעמים צריך להיעזר בכבלי מתכת שהוצבו כאן. כשמזג האוויר טוב, זה הולך חלק לגמרי; כשמעורפל וגשום ומלא רוח, זה יכול להיות מסובך וקשה. על הרכס עצמו, בגובה שנע בין אלפיים ל-2,400 מטרים, יש מחסים: צריפים שחוסמים את הרוח ומאפשרים לישון על מיטות קלקר או על דרגשי עץ. אין שום דבר מלבד זה.

אם אתם רוצים לישון בבקתות מאוישות, עם מזרנים ועם סיכוי למרק חם, אבל בלי חימום, תיאלצו לרדת בנקודות מסוימות מקו הרכס כמה מאות מטרים, ואז לעלות אותם מחדש כדי להמשיך במסלול. זה לוקח שעה עד שעה וחצי בכל כיוון. אז יש מיטות, ללא מצעים, ואפשרות לאוכל בסיסי. הלינה בהם עולה 40-30 שקלים ללילה. רוב הציוד מגיע באמצעות חמורים. מחסי ההרים בחינם.

הרומנים שמטיילים בשביל מסתובבים עם תיק לא גדול, ומצטיידים ואוכלים בבקתות. היה קר מאוד, במיוחד עם הרוח, והשינה בחוץ באוהל הסתמנה כחוויה לא נעימה. אף שסחבתי אותו, כמו צלב אישי במשקל שלושה קילוגרמים, ישנתי רק במחסים (צריך שק שינה טוב ומזרן גומי מבודד) ובבקתות (היה נעים, אפילו שאין חימום מפני שקשה להשיג עצים להסקה).

את המסלול חוצה כביש מגלומני שבנה הרודן צ'אוצ'סקו בשנות ה-70, שמטפס עד לגובה של 2,100 מטרים. לעיירת הנופש שניצבת ברומו, היכן שהכביש חוצה את מסלול ההליכה, קוראים בלאה לאק (אגם בלאה), והיא די חסרת קסם. יש בה מלונות המתכנים בקתות, אך עולים 200 שקלים ללילה (וכוללים מקלחת חמה וחשמל). למי שהולך על השביל, שירות חילוץ ההרים הרומני (Salvamont) מפעיל מעין בקתה שכוללת אולם שינה אחד ומטבח נעים. צריך ללכת אליהם ולשאול אם אפשר לישון. זה עולה 25 שקלים בלבד.

במהלך ההליכה אפשר לבקר באגמים קרחוניים יפים, ובפסגות הגבוהות ביותר של רומניה - המולדובנו (Moldoveanu) והנגויו (Negoiu). הנוף הוא של הרים ושל עמקים הפרוסים מדרום ומצפון. מדרום ישנו עוד רכס, נמוך יותר. אפשר להסתובב עם בקבוק מים של 1.5 ליטרים, ולמלא בנקודות מסוימות. אין המון, אבל זה אפשרי. אומרים שיש דובים, אני לא ראיתי. חשבתי ששמעתי אחד נוהם פעם, אבל אולי זה היה רק בראש שלי. ראיתי מרמיטות, עזי הרים שבוודאי אינן חושבות על כוח המשיכה, צבאים מקומיים. ופגשתי הרבה ישראלים.

מחסה הרים רומני

הכניסה למחסה הייתה מלאה בזבל. הרבה אריזות אוכל מקומטות, כמה בקבוקי פלסטיק מעוכים ונייר טואלט בכל מקום. מישהו כנראה אסף אותו פעם אל אחת מדופנות הפח של הצריף המרובע, שהשקיף לעמק ירוק שבו כבשים רעו והשמיעו ניגוני פעמונים. נכנסתי פנימה. שלולית גדולה התרכזה בפינה, נקווית על רצפת הבטון. מיטות מתכת עם משטחים מקלקר מילאו את החלל. מישהו ניפץ את אחד ממשטחי הקלקר לחתיכות קטנות, שהתפזרו בכל הצריף. ברוכים הבאים למחסה הרים רומני, אמרתי לעצמי, והתחלתי לאסוף את הזבל.

ההליכה האחרונה בהרים שעשיתי הייתה בשבדיה. עצרתי בבקתות מוסקות ובמחסים עם דרגשי עץ ועם אח לשימוש אישי. נראה שהתמונות מאז היו פחות או יותר מה שציפיתי לו, כי התמלאתי מפח נפש כשראיתי את הצריף הרומני. אבל זה היה אחרי שמונה שעות של הליכה וטיפוס, אז הרעב מילא אותי, ואחריו באה העייפות, והמחסה פתאום נראה בסדר. הרתחתי מים, והכנתי לעצמי תה.

קצת אחרי זה שמעתי אותם יורדים מהרכס. שלישיית ישראלים. אני לא זוכר בדיוק על מה הם דיברו, אבל זו הייתה הדינמיקה שתאפיין את שיחותיהם. מתווכחים מי צודק. לאחד מהם היה שיגעון למדידת הבידוד של חומרים, והוא ראה את העולם דרך היכולת של החומרים השונים בו לבודד מהקור. מיד כשהם הגיעו, הוא אמד את משטחי הקלקר ואמר שהם הדברים הכי מבודדים בעולם. בגלל האוויר שבתוכם. נזרקתי בתוך דקה לשיחה על ישראל, על המצב, על עיתונות, על טיולים. מפריע לך אם נשים מוזיקה? אתם שלושה, חבר, חשבתי, זה לא משנה אם מפריע לי. לפחות היה בוב דילן.

פגשתי עוד הרבה ישראלים בטיול הזה. כמה מהם היו שלשות של גברים, כמה זוגות, אפילו קבוצה של שבעה. רומנים וישראלים וקצת גרמנים, אלה האנשים שטיילו באותה העת ברכס. בסדר הזה. הישראלים התאפיינו בתרמילים כבדים יתר על המידה, ובסחיבת אוכל שמספיקה לפתוח חנות מכולת על השביל. זה לא היה לגמרי הכרחי, כי אפשר היה לאכול ולהצטייד בבקתות שמתחת לקו הרכס. לפעמים נראה כאילו המטרה של כולנו הייתה להוביל שקיות מרק אינסטנט לפסגות, ואז לרדת איתן ולחזור עמן לארץ. גם אני, כמובן. הישראליות מלאת הפחדים היא דבר שקשה להשתחרר ממנו. צריך אימון. לקח לי כמה שנים באירופה להתחיל להגיע לשדה התעופה רק שעה לפני הטיסה.

אז עכשיו היו לי פירה ושפופרת של רכז עגבניות, ושמן זית ומספיק סוכר להכין קרם ברולה. באיזשהו שלב תרמתי את הכול למארחת נחמדה בבקתה, קיבלתי בתמורה שתי פרוסות לחם עם ריבה, והלכתי משם קל וטוב לב. צריך עוד אימון, כנראה.

אחד הרגעים הכי נחמדים בטיול רגלי הוא להסתכל אחורה, ולהבין שאתה אפילו לא יכול לראות את המקום שממנו התחלת. מה שיש לנו זה זמן, וכשאתה הולך אתה רואה מה אפשר לעשות בו. התחלת שם למטה, אולי בעמק, רחוק. ואחרי שמונה שעות אתה גבוה, במקום אחר, ואת כל זה הלכת.

המשכתי את טיול החגים שלי. עליתי וירדתי בקושי מעברי הרים. הבטחתי לעצמי לשחות יותר. נתקעתי באיזה מקום יומיים בגלל גשם וערפל, וקראתי את כל "ימים קשים" של דיקנס. הופתעתי מכמה שהוא היה טוב ורגיש. ואז ירדתי מההרים ונסעתי ברכבת בחזרה מערבה, למטה בעמק, את כל מה שהלכתי מזרחה. וזה לקח קצת זמן, אז היה אפשר להיות מרוצה. ואז העולם התלבש עליי, שכבה אחר שכבה. בהתחלה חדשות, ואז ניסיונות רמייה קטנים של נהגי מוניות. אבל הפסגות צפו בראשי שבוע אחרי. ראיתי אותן, צהובות וירוקות ובצבעי אבן, מקומות שבהם הנפש יכולה להתרחב, ואף עץ לא מזכיר לה את כוח המשיכה. חייבים יותר זמן בהרים, אמרתי לעצמי.

מידע מעשי

כדי להגיע לברשוב (Brasov), שממנה אפשר לצאת לטיול רגלי של כמה ימים ברכס הפאגארש, אפשר לקחת רכבת מהתחנה המרכזית של בוקרשט. הנסיעה במהירה שבהן אורכת שלוש שעות בלבד. בברשוב כדאי להצטייד במפה של הרכס (הכוללת את כל המסלולים, המחסים והבקתות - The Fagaras Mountains 1:75,000, הוצאת Bel Alpin). השביל מסומן היטב, וכולל שלטים עם ציון הערכת הזמן שייקח להגיע לנקודה הבאה.

ניתן ללון במחסים לא מאוישים או בבקתות המגישות מזון. חלקים מהשביל הם תובעניים, במיוחד במזג אוויר קשה, אבל חלקים אחרים כוללים בעיקר הליכה על קו פרשת המים. שירות חילוץ ההרים הרומני (Salvamont) בעיירה ויקטוריה מפעיל מוקד טלפוני דובר אנגלית שאפשר לברר בו פרטים רבים במהלך העונה, שלרוב נמשכת מאמצע יוני עד אמצע ספטמבר (לפרטים נוספים: www.salvamontvictoria.ro).