מכבי חיפה ב"משבר"? מכבי חיפה בקיפאון

אלכסנדר סטנוייביץ' נראה מפורק לרסיסים בריאיון הפוסט-גיים אתמול (ג'). הוא לא משדר ביטחון, וניכר כי למצוא פתרונות למצב זו יכולת שלא קיימת אצלו כרגע. מכבי חיפה, מודה המאמן הסרבי, הוא מועדון במשבר. גם כותרות האתרים זועקות את מילת הקסם הזאת, שבמקרה של הירוקים כלל לא מתכתבת עם המציאות: הרי משבר מגיע בין תקופות טובות. וחיפה, היא כבר מזמן לא שם: מדובר על מועדון שלחצו על הכפתור הפאוז שלו לפני ארבע שנים.

ובכל שנה הריטואל הזה חוזר על עצמו: מסיבת עיתונאים חגיגית לפתיחת העונה. יענקל'ה מדבר לאומה, לידו מחויכים המנכ"ל, החשב, המאמן והקפטן. "מכבי חיפה תמיד רצה לכל התארים", נאמר שם. ואז מכבי חיפה מתחילה לשחק כדורגל.

סטנוייביץ' הוא בסך הכל מצג גנרי של חיפה הנוכחית, מועדון שעצר מלכת. אחרי שישה מחזורים רחוק סטנוייביץ' 10 נקודות מהמקום הראשון, עם 37.5% הצלחה. כלומר, מאבק אליפות שנזרק לאשפתות טיפה אחרי החגים, רקוויאם זריז במיוחד לחלום. בעונה הקודמת, במחזור המקביל, זה היה דומה - רק עם אריק בנאדו על כיסא המפלט (44.4%, שמונה נקודות מהפסגה). ב-2012/13 היה את ראובן עטר (27.7%, עשר נקודות). גם בעונה האחרונה של אלישע לוי הסיפור כבר גסס (10 נקודות מהמוליכה בתום הסיבוב הראשון).

בחיפה אולי חשבו שהפעם העסק יתחבר בגלל האצטדיון החדש, ופעילות שיווק המנויים שהיא באמת ובתמים הכי מרשימה שנרשמה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אבל סמי עופר הוא בטון. חומר לא יכול להחליף רוח. נתניה, שתי הפתח-תקוואיות ואפילו הפועל ירושלים ירדו ליגה בשנת חניכת המגרש החדש שלהן. 17 אלף מנויים לא יכולים לעלות בהרכב. זה מה ששחר לא הצליח להפנים בקיץ הזה.

***

זה לא פשוט לבוא בטענות אל הפטרון ששופך את הכסף, ועדיין מאוד רוצה להצליח ומנסה מה שאפשר - כולל העסקת ארבעה מאמנים בארבע שנים. במקרה של שחר מדובר על כסף גדול במיוחד: בין העונות 2010/11-2013/14 ההפסדים התפעוליים של חיפה, כפי שפרסמנו כאן ב"גלובספורט", הצטברו לסביבות ה-110 מיליון שקל. זולת גולדהאר, אף בעלים בליגה לא מתקרב למספר הזה. בעונה החמישית בסדרת המופת של HBO, "הסמויה", מכנס העורך הראשי של העיתון הפיקטיבי והמתרסק כלכלית "בולטימור סאן" את עובדיו, ומבהיר להם כי בשל קיצוצים - "מעתה תצטרכו לעשות יותר, עם פחות". במקרה של שחר, זה פועל הפוך: חיפה היא קבוצה עשירה שלא עשתה קיצוצים כבר שנות אור. שחר עושה פחות עם יותר.

חיפה של השנים האחרונות נופלת פעם אחר פעם בשוק ההעברות עם הישראלים הבכירים. שחר מתבטל, ולא רק בפני גולדהאר: בזמן שאלונה ברקת התחמשה בשנתיים האחרונות בארבעה כדורגלני הכרעה (בוזגלו, ברדה, מליקסון, ארבייטמן), חיפה הביאה הקיץ את בניון. הוא כמובן היה החתמה חשובה מכל הבחינות שאינן כדורגל נטו: אי אפשר לבנות ברצינות על מי שמתחילת העשור השלים פחות מתשעה משחקים מלאים בממוצע לעונה. מה עוד עשה שחר הקיץ? החזיר את מוחמד כליבאת ו-וויאם עמאשה מהשאלות.

אולי זה נראה כעת כמו חוכמת הבדיעבד - אבל כבר בזמן אמת היה הקיץ מי שזעק לחיפה ללכת על לפחות אחד משני השחקנים הכי חמים שהיו על המדף בכדורגל הישראלי - עומר דמארי וגילי ורמוט. את שניהם רצתה מכבי ת"א - אבל שניהם לא היו מוכנים לעשות את חציית הכביש הבעייתית ולחיפה הייתה נקודת פתיחה אדירה. החלוץ, שחיפה גיששה אצלו עוד בינואר, הודיע לה אז - "או נשאר בהפועל, או אירופה". חיפה ויתרה על ניסיון שני למו"מ בפגרה האחרונה, אולי גם מטעמי אגו. למה חיפה לא הלכה על ורמוט? לא ברור. סיבה כלכלית? את עלותו (נניח 4 מיליון שקל דמי העברה ושכר, לא בשמיים במונחים של שחר, שב-2012 שפך כמעט 4 מיליון שקל רק על הרכישה של חן עזרא מנתניה), אפשר היה לכווץ משמעותית באמצעות שחרור אבו-חצירות למיניהם מהסגל. סיבה מקצועית? אין בכלל דבר כזה לא לנסות להביא את ורמוט, אחד הישראלים הטובים ביותר בדור הנוכחי (ככל שזה נוגע לדריבלים לעומק ועזרה בניהול משחק).

הוויתור של חיפה על החומר הישראלי האיכותי והמוכח, שנרשם כבר שנים (רשימת הפספוסים החלקית: איתי שכטר 2009, ברק יצחקי 2010, טל בן חיים 2012, ערן זהבי 2013), לא פסח הקיץ גם על ההגנה. היה שחקן אחד בלבד שאיזי שרצקי הסכים למכור ממחזיקת הגביע - שיר צדק (בעלי קרית שמונה דרש, לפי הפרסומים, 600 אלף אירו עבור הקפטן המצוין שלו). אז מה עשה שחר? החזיר מהשאלה את אוראל דגני.

***

העניין הוא כזה: בכמעט חצי יובל שנים, שחר בנה מעצמת כדורגל. הוא זכה בשמונה אליפויות, הגיע פעמיים לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג וניהל במופתים את מעברה של הקבוצה למתקן הספורט המרהיב ביותר במדינה. אבל שחר הרגיל את אוהדיו לסטנדרטים שהוא כבר לא מצליח לעמוד בהם. זה בעייתי מאד עבורו, כי אוהדי כדורגל הם אוהדי כדורגל הם אוהדי כדורגל - הפתיל שלהם לא ממש ארוך, ונוסטלגיה היא לא משהו שמדבר אליהם.