מורשת אדלסון

האיום הקולני של סיעת יש עתיד כי תתמוך בחוק שימנע את הפצתו של "ישראל היום" בחינם, הוא ההסבר הברור למי שעד עכשיו לא באמת הבין - "ישראל היום" הוא לא הסיפור האמיתי בחוק שהציע ח"כ איתן כבל.

גם אם העיתון החינמי של שלדון אדלסון היה הסיפור המרכזי עם לידתו של החוק (למרות שזה היה כבר בכנסת הקודמת, ולמרות שהוא לא נוקב בשמו באופן מפורש) - היה ברור כי הוא יהפוך לכר נוח לכיפוף ידיו של יקירו של העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

המלחמה נגד העיתון כנראה לא תצלח הפעם, אבל גם אם כן, מורשת "ישראל היום" נמצאת כאן לתמיד. רוחו של החינמון הכבד מרחפת מאחורי כל אגף בתקשורת הישראלית היום. היא הכוח המניע את הרפורמות המתוכננות בשוק הטלוויזיה, אלה שרוצות לפתוח לעוד תחרות, להוריד חסמים, לעודד פלורליזם וריבוי דעות, לאזן.

אסור להתבלבל, כל המילים הללו - "פלורליזם", "ריבוי דעות", "איזון" - אומרות דבר אחד - להשתיק. לתת לכוחות רבים לזרום פנימה ללא כל ריסון ולהציף בכל-כך הרבה רעש רקע, עד שקולם הלא נעים של הגורמים המובילים, יהוסה.

הביטו בערוץ 20, ערוץ המורשת הייעודי. לערוץ יש קשר ברור עם אתר האינטרנט ynet של "ידיעות אחרונות", אבל הוא כולו "ישראל היום". גם הוא, כמו האב הרוחני המודפס שלו, כמעט ואינו מוגבל רגולטורית, והטמפרמנט שלו מחזיק בקו אידאולוגי עליו הוא מגן בבוטות, התלהמות וללא כל רצון או צורך באיזון. מורשת אדלסון.

חוסר העידון והיעדר הבושה

ד"ר הלל סומר, איש המרכז הבינתחומי בהרצליה, כתב אתמול (ג') בעמוד הפייסבוק שלו שהחטא הגדול ביותר בקיומו של "ישראל היום" הוא דווקא בעבירה על חוק מימון המפלגות.

"לפי כל הסימנים הוא עיתון שבהיעדר מודל עסקי הגיוני מהווה תרומה (אסורה) של אדלסון לנתניהו", כתב סומר. "אין צורך בחוקים נוספים כדי לבחון בעיה זו. החוק הנוכחי מאפשר להעמיד את הנושא למבחן, והשאלה אינה נקייה מספיקות וראויה לבחינה מעמיקה".

זהו פן משפטי מעניין להביט דרכו על הנושא, ובהחלט יש בזה משהו. אבל האם אפשר להבחין בין תרומתו של אדלסון לנתניהו ובין תרומתו של נוני מוזס ליאיר לפיד, למשל? או התרומה שנתן במהלך השנים מו"ל "מקור ראשון" לשעבר שלמה בן-צבי לנפתלי בנט, או זו של שוקן למפלגת מרצ? לא החלוקה החינמית היא המבדילה בין זה לאלה.

בעוד שתמיכתם של "ישראל היום" ושל שלדון אדלסון בראש הממשלה היא עקבית ועקשנית, תמיכתם של גופים עיתונאיים רבים אחרים בפוליטיקאי כזה או אחר היא עונתית. היא נעה ברבות השנים בין אג'נדות כלכליות לאג'נדות אידאולוגיות, ותרומתם להצלחתן (או הצלחתן היחסית) של מפלגות שונות לא באמת ניתנת לכימות או לאיתור. אך חוסר העידון הסגנוני של "ישראל היום", או אם תרצו היעדר הבושה, הופך אותו בנקל לקו הקדמי בדרך למתקפה נגד נתניהו.

"ישראל היום" הוא אינטרנט מודפס. חינמי, נגיש, לא חס ולא מחויב בכללי המשחק הכלכליים הברורים של שוק העיתונות המודפסת המקומית. הוא גרם לנזקי ענק לשחקנים הקיימים כששיחק במחירי הפרסום, אבל באותה מידה הוא גם הכניס סם חיים לנייר שכבר היה מי שהספיד אותו. הוא חייב גורמים ממוסדים לגמישות ולשינוי תפיסת העולם והמודלים הכלכליים שלהם, ודרבן את הפוליטיקאים לא להתנהל עוד במחשכים אלא לדרוש בגלוי את שינוי הלכות התקשורת.

גם חוק כבל לא יצליח לשתק את הכוח האדיר של שלדון אדלסון, שיבוא וימצא את דרכו אל הציבור הישראלי - אם לא בפינות הרחוב, אז בקצה השלט. וגם אם יצליח - את שנעשה לנו כבר אין להשיב.