קמפיין ההסברה לחיסכון במים, "ישראל מתייבשת", בכיכובה של הרקדנית רננה רז, הוא אחד הזכורים והמוצלחים שנעשו בארץ. הקמפיין, שבו נראו פניה היפים של רז מתייבשים ונסדקים מחוסר מים, גרם לרבים מאזרחי ישראל לסגור את הברזים. עתה מתברר כי אין עוד בעיה כזאת.
בעיית המחסור במי שתייה בישראל נפתרה זה מכבר, זאת באמצעות 5 מתקני התפלה של מי ים, באשקלון, פלמחים, חדרה, שורק ובאשדוד, שהוקמו מאז 2001 ומספקים כיום מים באיכות טובה למערכת המים הארצית.
מי שנתנה את הליווי המשפטי להקמת המתקנים שמאפשרים לכולנו להתקלח ללא נקיפות מצפון היא עו"ד נועה מי-דן, שותפה במשרד עורכי הדין לוי, מי-דן, ואחת המומחיות הבולטות בארץ בתחום מימון פרויקטים של תשתיות, אנרגיה ודיני מכרזים.
עבודתה של מי-דן כוללת ייעוץ לוועדות הכנסת, ליווי ועדות מכרזים ממשלתיות במשא-ומתן מול בנקים מקומיים וזרים. החשב הכללי באוצר גם בחר במשרדה לגיבוש מסמכי המכרז האחידים עבור מדינת ישראל לפרויקטים בשיתוף המגזר הפרטי.
בראיון ל"גלובס" מציינת מי-דן כי למעט המתקן בפלמחים, כל מתקני ההתפלה הוקמו בשיטה שבה מוענק זיכיון לזכיין פרטי למשך כ-25 שנה, שבסיומן עובר המתקן לבעלות המדינה (מתקן התפלה פלמחים יישאר בבעלות הזכיין).
לדבריה, המתקנים הם דוגמה לאופן הנכון שבו מקימה המדינה פרויקטים של תשתיות בשיתוף הסקטור הפרטי.
"מה שאנחנו עושים במיזמים מסוג זה הוא לתרגם את המודל הכלכלי של הקמת הפרויקט, למסמכים. בתחילה נעשה תהליך של סינון מועמדים; בהמשך מתפרסם מכרז. אחרי בדיקת המתמודדים זוכה חברה שמסוגלת להוציא פרויקט מורכב כזה לפועל. כיום, יותר מ-50% ממי השתייה של ישראל הם מים מותפלים. זו הצלחה כבירה".
טראומת הרכבת הקלה
מי-דן מעורבת כבר כמעט 20 שנה בפרויקטים של תשתיות שנמצאים "איפה שהוא באמצע סקאלת ההפרטה", כהגדרתה. במונח המקצועי מדובר בפרויקטים ממשלתיים שנעשים בשיתוף המגזר הפרטי, בשיטת ה-PPP (Public Private Partnership).
"האתגר שלי הוא לתרגם מודל כלכלי לניירת ולתאם את הציפיות של כל הצדדים - המדינה, היזם, והבנק - להשגת האיזון הראוי בין 3 צלעות המשולש שלוקחות חלק בהקמת המיזם".
לדברי מי-דן, "השיטה מבוססת על חלוקת סיכונים. הרעיון הוא שכל אחד יעשה את מה שהוא יודע הכי טוב: הזכיין - להקים את הפרויקט; הבנקים - לממן ולפקח; והמדינה - לשאת בחלק מהסיכונים. זה כמו פאזל שצריך לוודא שכל חלקיו יושבים במקום, כי המטרה היא להישען על התזרים העתידי שיביא הפרויקט. זו הבטוחה העיקרית של פרויקט כזה עבור המממנים".
הפרויקט הראשון שתוכנן להיות מוקם על-ידי המדינה בשיתוף הסקטור הפרטי היה מנהרות הכרמל בחיפה, שהמכרז להקמתו פורסם לפני 20 שנה. אלא שהפרויקט נתקע בשלב הוצאתו לפועל, היה תקוע במשך שנים, והסתיים לפני כשנתיים.
לדברי מי-דן, "לוקח הרבה מאוד זמן להוציא פרויקטים כאלה לפועל, כי הם מורכבים ודורשים גם תכנון, מכרזים ועוד".
הפרויקט השני היה כביש 431, המקשר בין נתיבי איילון במערב (כביש 20) לכביש 1 במזרח. הוא מומן בשיטה שבה הזכיין אחראי על מימון, הקמה, תפעול ואחזקת הכביש (הכביש תוכנן, נבנה ומופעל בהסכם בין המדינה לחברת נתיבי היובל, להקמה, תפעול ותחזוקת הדרך בשיטת ה-PFI (Private Finance Initiative.)
פרויקט נוסף שתוכנן להיבנות בשיתוף עם הסקטור הפרטי, אך הדבר לא עלה יפה, הוא הרכבת הקלה בתל-אביב, שעליה מדברים מראשית ימיה של העיר הלבנה. ב-2006 זכתה קבוצת MTS במכרז בינלאומי להקמת הפרויקט, אולם ב-2008, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, נקלעו הבנקים המממנים לקשיים. הדבר מנע מהחברה להשלים את סגירת הליווי הפיננסי. בהמשך בוטל הזיכיון שהוענק ל-MTS.
אחר-כך נכנסה חברת נ.ת.ע (נתיבי תחבורה עירוניים) לנעליה של MTS, ונראה כי יעברו עוד כמה שנים טובות עד שהרכבת תנוע בתל-אביב.
עו"ד מי-דן יוצאת נגד ההנחה שכישלונה של MTS הוא כישלון השוק הפרטי, והיא מתריעה מפני זניחת המודלים של הקמת פרויקטים בשיתוף הסקטור הפרטי, בגין "טראומת" הרכבת הקלה.
לא להקיש מהכשל הנקודתי לאחרים
מי-דן מציינת כי "הכשל הנקודתי לא צריך להקיש על השיטה. מבחן התוצאה הוא שלא הצליחו להוציא את פרויקט הרכבת הקלה בשיטה הזו לפועל, ולצערי, כריאקציה לכך הולכים היום לשיטה קונבנציונלית של מכרזים פרטניים, כשהמדינה, שמנהלת את הפרויקט, מפרסמת מכרזים על מקטעים שונים ומוודאת שהכול מסתנכרן.
"זו שיטה שבנויה על תמריצים שונים. בפרויקט בשיטת ה-PPP כל המימון מגויס בעצם על-ידי הסקטור הפרטי. הוכח כי כאשר היזם הפרטי משלם את הריבית על האוברדרפט, התמריצים שלו לעמידה בתקציב ובלוח הזמנים הם טובים הרבה יותר.
"אין מה להשוות בין עמידה בזמנים בשיטת ה-PPP לעומת השיטה הקונבנציונלית, שבה נוטים לחרוג מהתקציב ומהזמנים. לכן אני בעד שיטת ה-PPP. בנוסף, היתרון המובהק שלה על פני שיטות אחרות הוא שכשיש למדינה בעיה תקציבית, כמו היום, זו דרך לקדם פרויקטים לא מתקציב המדינה".
- אז מדוע היו פרויקטים שנכשלו?
"לא תמיד חלוקת הסיכונים היא מיטבית במידה שתאפשר את מימון הפרויקט. במקרה של הרכבת הקלה בתל-אביב, אחרי שנבחר הזכיין ונבחרו המממנים, התנהל דיון סביב חלוקת הסיכונים, ובסופו של דבר לא ניתן היה להוציא את המיזם לפועל. כיום מתנהלת בוררות בין המדינה לזכיין, כאשר כל צד מאשים את השני בכישלון הפרויקט.
"יש קשיים שאי-אפשר לצפות אותם. גם את פרויקט כביש 531 לא הצליחו להוציא לפועל בשיתוף השוק הפרטי. אבל המקרה הזה לא צריך להשליך על פרויקטים אחרים".
- מה היתרון המרכזי בהקמת פרויקטים בשיטה הזו?
"פרויקטים שממומנים בשיטה הזו לא צריכים להיפגע מקיצוץ רוחבי בתקציב המדינה. המימון בשיטה זו הוא פרטי, ולכן המדינה לא צריכה להעניק לפרויקט מסוים עדיפות על פני סדר העדיפויות של התקציב. המדינה יכולה לעשות בשיטה הזו דברים נהדרים ולהשיג יעדים שונים, גם חברתיים, ובכל התחומים: תחבורה, הסעת המונים, דיור בר-השגה ועוד.
"אם נדבר, למשל, על בעיית הדיור - החשב הכללי פרסם לאחרונה מכרזים להשכרה לטווח ארוך ברמת-השרון ובהרצליה. הרעיון הוא לממן, לתכנן, להקים ולהשכיר דירות בזול. היזם הפרטי יקים את הפרויקטים בכפוף לכך שלגבי איקס אחוזים מהדירות, המדינה תקבע לו למי ובאיזה מחיר להשכיר אותן; ואת שאר הדירות הוא ישכיר בשוק החופשי. זה ניסיון לייצר שוק השכרה שלא קיים, וזו דוגמה לדרך שבה המדינה יכולה לקדם פרויקטים חשובים גם בעת צמצום תקציבי".
תחושה ממשית של השתתפות בעשייה
- המשמעות של דברייך היא שמבצע "צוק איתן" בעזה והקיצוץ בתקציב שבא בעקבותיו לא יכולים להוות תירוץ למדינה להפסיק לקדם פרויקטים של תשתיות.
"בדיוק. אם אתה מביא בחשבון איזה מנוע צמיחה התשתיות מהוות, ומה החשיבות שלהן, אז גם אם המדינה חייבת לקצץ בתקציב, יש לה כלי, ויש שיטה להוציא את התשתיות לפועל, על אף הקיצוץ. אסור לפחד להשתמש בכלי הזה, גם אם יש כישלונות לפעמים.
"אם לחזור למתקני ההתפלה, ניקח לדוגמה את המתקן שהוקם בחדרה. הוא מומן על-ידי בנקים זרים ב-2008, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי. זו הבעת אמון גדולה בשיטה. זה קרה מתחת לרדאר ולא הגיע לכותרות, כי לא היו תקלות. הדבר מוכיח שמדובר במודל יפה שיושם בהצלחה".
- בפרויקטים הללו יש גם אלמנט של הפרטה שבא על חשבון הציבור. אם לחזור לדוגמת ההתפלה - מי הים שייכים לכולם, אבל רק היזם הפרטי מפיק מהם רווחים. וכך ניתן לומר גם על הקרקע שעליה הוקם כביש חוצה ישראל.
"נכון שהים הוא של כולם, ואם כל אחד מאיתנו יכול היה להתפיל לעצמו את המים, זה היה נפלא. אבל זה לא המצב, ולכן המדינה מקצה את אותו משאב במכרז.
"אגב, בהתחלה טענו שהתפלת מים היא אלטרנטיבה נורא יקרה. אבל אם נביט במכרזי ההתפלה הראשון עד החמישי, נראה שמחיר המים הלך וירד. התחרות עושה את שלה לטובת הציבור. אז נכון שהציבור משלם על יציבות, ודאות והקטנת התלות באיתני הטבע - אבל הוא נהנה מכך שמחיר המים גם ירד".
- מיזמי תשתיות כולל מתקני מים פוגעים פעמים רבות בטבע ובסביבה.
"נעשה ניסיון להקים את המתקנים במקומות מתאימים, לא בשמורות טבע ולא במקומות הכי יפים. זה לא שאתה לוקח את פיסת החוף האחרונה שנשארה ושותל שם את המתקן התעשייתי הגדול והמפלצתי. מתקני התפלה הוקמו בתחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה ובאשקלון באזור תעשייתי.
"גם במכרזים, בבחירת ההצעות, המדינה שמה דגש על היבטים סביבתיים. בשלב הסטטוטורי, כשמחליטים על הקמת הפרויקט, מאזנים בין אינטרסים. לשם כך יש מוסדות מוסמכים לאזן, ואם צריך גם מגיעים לבג"ץ".
- את יורדת לשטח לראות את הפרויקטים או עוסקת בעבודת הניירת במשרד?
"בוודאי שאני יורדת לשטח. לדוגמה, מתקן ההתפלה הראשון הוקם באשקלון ב-2001. יצאנו לשטח כדי להסביר לאנשים מה עומד להיות מוקם, ואני זוכרת שכל מה שהיה שם זה רק חול וחול. יש לי תמונה של מנהל אגף ההתפלה ברשות המים עומד על ארגז תפוזים ואומר: 'כאן יוקם מתקן'. זה היה נראה כמו התמונה המפורסמת בחול על שפת הים של ייסוד העיר תל-אביב. אחרי 3 שנים התחיל לפעול שם מתקן התפלה. זה מאוד מרגש".
- וזה הערך המוסף של עבודתך?
"עורכי דין יושבים לרוב במשרד או מופיעים בבתי משפט. אבל לעורכת דין שמלווה הקמת מיזמי תשתית יש תחושה ממשית של השתתפות בעשייה. כשאני נוסעת היום בכביש 431 ובמנהרות הכרמל, ואפילו כשאני שותה מים מותפלים, יש לי הרגשה מצוינת. כי אתה מרגיש שותף לעשייה. בסוף נבנה מזה משהו, זה קורם עור וגידים. אולי זה נשמע פומפוזי, אבל זו באמת עשייה לטובת הכלל והציבור, ואתה מרגיש שאתה משאיר חותם".
עו"ד נועה מי-דן
משרד: לוי-מי-דן ושות'
גיל: 44
תחום התמחות: מלווה, מייעצת לפרויקטים הגדולים והחשובים בארץ בתחום התשתיות; מייצגת את המדינה ואת הבנקים הגדולים - הפועלים, דיסקונט, מזרחי-טפחות ובנק לאומי - במימון אותם פרויקטים.
פרויקטים מרכזיים: בימים אלה מייצגת מי-דן את המדינה במכרזים להקמת הנמלים בחיפה ובאשדוד; את רשות שדות התעופה במכרז להקמת שדה תעופה בתמנע, ואת הפרויקט הסולארי אשלים. בעבר ייצגה את הבנקים גם במימון פרויקט הגז הטבעי ים תטיס; ייעצה משפטית למדינה בבניית פרויקט תחנת הכוח באשקלון (בעלות של כמיליארד שקל); פרויקט בניית התשתית הימית לתחנת הכוח בחדרה (בעלות של 1.5 מיליארד שקל); ופרויקט בניית התשתית הימית לתחנת הכוח באשדוד (בעלות של 1.3 מיליארד שקל); יעצה למדינה גם בפרויקטים של תשתיות כבישים, בהם כביש 431 (בהיקף של 1.3 מיליארד שקל) ומנהרות הכרמל.
עוד משהו: מגדירה את תחום עיסוקה כריצת מרתון. "בניגוד לריצת ספרינט, התחום הזה לא מתאים לכולם. זה פאזל מאוד מורכב שצריך לחבר לאט-לאט עם הרבה סבלנות. יש מיעוט במשרדי עורכי הדין בארץ שעוסקים בתחום התשתיות ובמימון פרויקטים, כי מדובר בתחום קשה. אנשים רוצים דברים עכשיו ומהר".
כתבות
ני"ע
