"לא משנה מה ח"כ חנין זועבי אמרה - אסור להשתיק אותה"

"המאבק על חופש הביטוי הוא לא דבר חדש", אומר ד"ר דניאל דור, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. "זה לא משהו שנולד בישראל של היום. זה מאבק של מאות שנים, עוד מהמהפכה הצרפתית. במאבק הזה, כמו בכל מאבק אחר - גם אם השגת משהו, אבל עזבת אותו ל-10 דקות - הוא נלקח ממך והלכת אחורה. מה שקורה כרגע הוא שבמסגרת המאבק הלא נגמר הזה, כנראה שהרפינו. חשבנו שאנחנו מתקדמים, אבל אנחנו נסוגים אחורה, וזה רע. המצב הולך ונהיה יותר גרוע, אנחנו חייבים לקום ולעשות משהו".

השבוע, במשך יומיים, כמעט כל בתי-הספר ומחלקות התקשורת בישראל החליטו לעשות. יתקיימו כינוסים, בשיתוף ארגון העיתונאים, תחת הכותרת "הסכנות לחופש הביטוי - תמונת מצב". אנשי אקדמיה ועיתונאית ינהלו דיונים מול הסטודנטים שלהם על מה שהם רואים כמצב חירום לאומי, לא פחות.

"הייתה הצטברות של אירועים שהעידה על זה שיש לנו בחברה הישראלית, בשלטון, במשטרה ובעמדות הכוח, חוסר הבנה בסיסי של חופש הביטוי והמרכזיות שלו לשימור הדמוקרטיה", אומר ד"ר עמית שכטר, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שכטר היה זה ששיגר מכתב לכל עמיתיו ויזם את הכינוסים המיוחדים.

אל השיחה עם "גלובס" מצטרפים אל שכטר ואל דור, גם מוטי נייגר, דיקן בית-הספר לתקשורת של מכללת נתניה וד"ר יובל גוז'נסקי, ראש המסלול לעיתונות וטלוויזיה במכללת ספיר. בעיני כולם משתקפת דאגה אמיתית, אולי אפילו חרדה ממה שהם רואים ברחוב הישראלי, ממה שהם שומעים וקוראים. אלה לא עוד ניסיונות השתקה של השלטון והצבא את התקשורת, הם אומרים, זה ציבור שדורש יישור קו מחשבתי וגופים עיתונאיים שמסמנים לעובדיהם גבולות גזרה צרים הרבה יותר של שיח.

"'צוק איתן' הייתה נקודת שיא", אומר ד"ר נייגר. "פתאום המיינסטרים השתיק. הקול הבולט במיינסטרים הישראלי השתיק כל קול שנשמע ביקורתי".

- איך הקולות הושתקו?

"ראשית, הצנזורה השתיקה. כל פעם שמישהו התחיל להגיד משהו, ישר אמרו 'שקט יורים'. כל מי שהביע דעה או ספק, משהו שהוא לא 'קדימה להיכנס, להרוג כמה שיותר', מיד עלו קולות משתיקים ובהם הטוקבקיסטים. אנשים פחדו ופוחדים לדבר. אך הדבר המשמעותי ביותר הוא הצנזורה העצמית, אנשים פחדו לדבר בגלל שזה נחשב לא פופולרי ולא פטריוטי. בעיני, אין דבר פטריוטי יותר מאשר להביע קולות של ספק או של הצעה למחשבה אחרת על העולם מקולות השלטון".

קודם כל ישראלים?

לדברי נייגר, מחקר שנעשה במכללת נתניה מצא שלמרות שהעיתונות הואשמה בביקורתיות יתר ואף בשיתוף-פעולה עם האויב, למעשה רוב הקולות שהושמעו היו מה שנייגר מכנה "ביקורת מאשרת", כלומר כזו שמקבלת את מגבלות השלטון ובעיקר שואלת למה נכנסים לרצועה ממקום כזה ולא ממקום אחר. "ביקורת מאתגרת הייתה מאוד חסרה", אומר נייגר, "הביקורת המאשרת היא כלי שמצמצם את הפער שבין היותך עיתונאי לבין היותך חלק מהאומה".

גוז'נסקי: "אם במלחמת לבנון השנייה, מירי רגב ודן חלוץ ניהלו והשתלטו על התקשורת, במלחמה הזו התקשורת התנדבה לשרת את השלטון. היא הייתה שם בשביל זה וניהלה את המערכה יחד עם הצבא. הביקורת הושתקה מלמטה - גם מהשלטון בדרכים רבות. הרחוב עובר הקצנה, בעלי ההון שולטים בתקשורת. תראה את הסיסמה של וואלה - 'קודם כל ישראלי'".

- זו בעיה לדעתך?

"בעופרת יצוקה, גם אז נסגרה מכללת ספיר, לקחתי את הסטודנטים שלי לאוניברסיטת תל-אביב ליום של שיעורים משוחררים יותר. אני זוכר ששאלתי 'מה הם העקרונות של העיתונות' וכתבתי על הלוח כל מיני אמרות כמו 'כלב השמירה של הדמוקרטיה'. כששאלתי מה משתנה בזמן מלחמה, כל הסטודנטים אמרו, 'במלחמה, אנחנו קודם כל ישראלים'. זאת בעוד לתפיסתי שום דבר לא משתנה! עיתונות צריכה לתת את אותו הדבר גם בעת מלחמה וגם בעת שלום. לסטודנטים היה מאוד קשה לקבל את זה"

נייגר: "אנחנו קודם כל 'ישראלים' ואחר-כך מה? יש פה משחק בין הזהות המקצועית לזהות הלאומית שלך. כאילו יש סתירה פנימית בין הדברים בשעת משבר. אבל לא אמורה להיות סתירה כזו. ברור שהזהות הישראלית שלנו אמורה לבוא לידי ביטוי בסיקור, אבל המטרה היא לא להביא את קול נהמת ההמון, אלא להציע אלטרנטיבות, וזה נשכח. להיות פטריוט זה לא ללכת בעיניים עצומות אחר המנהיג".

דור: "האינטרס הישראלי המובהק הוא לחשוב באופן רציונלי. הדבר הכי בסיסי במדינה דמוקרטית זה לשאול את השאלות המתבקשות לגבי דברים שבסופו של דבר עולים בחיי חיילים או בתקציבי ענק. לחשוב ביחד ולהבין לאן אנחנו רוצים ללכת במדינה דמוקרטית, זה בסיסי לגמרי".

השתקת הרחוב

מה שהשתנה בשנים האחרונות, הוא העובדה שיש פתאום קול לציבור, ששומעים אותו באופן ברור בפייסבוק.

- יכול להיות שאתם - חבורה של גברים, שמאלנים, אשכנזים מהאקדמיה, לא באמת מבינים את השינוי שחל בציבור הישראלי, שלא מוכנים לקבל את השינוי שהוא דורש מהתקשורת שלו?

שכטר: "זה לא נמצא שם. אין לזה שום אלמנט פוליטי. אין לי אלא להתלות בנאומו של נשיא המדינה רובי ריבלין. אני והוא חלוקים על הכול - אבל אני מוכרח להגיד לך שמאז שהוא נכנס לתפקידו, הוא מייצג בדיוק את הקו לפיו לא מדברים על ימין ועל שמאל, אלא על סוגיה שהיא עצם מעצמותיה של הדמוקרטיה. חלק מנבחרי הציבור וכתוצאה מזה, גם בעם, לא מבינים מהי דמוקרטיה. נשמתה של הדמוקרטיה היא היכולת לשנות".

- אך האם דין דמוקרטיה הוא כדין דמוקרטיה הנמצאת תחת איום ביטחוני?

דור: "בריבוע!"

שכטר: "האיום הביטחוני הוא הדרך להשתיק את הקולות המתנגדים, תחתיו עושים מעשים איומים ונוראים. והכול נעשה דרך אלימות. השתקת הרחוב היא הבעיה המרכזית - כאשר המשטרה מבטלת הפגנה נגד המלחמה מספר שעות לפני קיומה, רק כדי שלא יגיעו להפגין בכיכר, כאשר מכים מפגינים בכיכר הבימה והמשטרה לא נמצאת שם להגן עליהם - אותה משטרה שהגישה כתבי אישום נגד מפגינים בעד צדק חברתי לפני שנתיים. אז אתה שואל את עצמך, האם אין כאן משהו דפוק בבסיס ההפנמה של השלטון את תפקידו בהגנה על הדמוקרטיה?".

דור: "בשנים הראשונות של הפייסבוק, היה נהוג להגיד שזו הפתיחות האולטימטיבית. הנה, הנאורות הגיעה, כולנו נוכל לדבר. אבל עכשיו אנחנו רואים שהתמסדו דפוסים שונים לחלוטין. אותה תרבות טוקבקיסטית אלימה שמפחידה עיתונאים ומייצרת תחושות כאלה ואחרות אצל פוליטיקאים, היא נחלתה של קהילה מאוד ספציפית והם ממש לא מייצגים את העם. בהתחלה חשבנו שהטוקבק הוא דרך שתאפשר יותר חופש בעמדות, היום ברור שהוא כלי להשתקה יותר מכלי לאמירה".

חוסר הבנה בחופש הביטוי

אך ההפחדה, לדברי אנשי האקדמיה, לא נפסקה עם תום המבצע. "הניסיונות להשתיק את חנין זועבי, זה חוסר הבנה בסיסי שחופש הביטוי קיים בדיוק בשביל שמיעוטים יוכלו להתבטא", אומר ד"ר שכטר. "זה לא חשוב בכלל מה היא אמרה - לא יעלה על הדעת שיש כנסת שמשתיקה חבר כנסת מהמיעוט. זה עומד בניגוד גמור לכל התפיסה של דמוקרטיה. הלא בשביל זה יש כנסת, שיוכל לדבר. אם אתה יכול להשתיק חבר כנסת?! בשביל מה צריך כנסת?".

- איך הגענו לכאן, למצב כזה?

דור: "זה יש תהליך שהולך לאורך הרבה שנים. באינתיפאדה השנייה כבר כתבתי שהדברים גרועים מאוד, אבל במבצע הזה, האלימות הברוטלית הפכה להיות אופנה, הלהט המשיחי שבו אנשים רודפים אנשים שחושבים אחרת מהם. את רוב האנשים שזה לא מטריד. כי לא בא להם להגיד כלום, אז הם אומרים 'מה אכפת לי אם יהיה חופש ביטוי או לא'. השילוב של שליטת ההון בפוליטיקה ובתקשורת, העלייה של הימין הפונדמנטליסטי הדתי שרעיון הדמוקרטיה לא מדבר אליו בכלל, בתוספת האלימות הכללית ברחוב, והאינטרסים של פוליטיקאים שלא עושים פריימריס - כל אלה מביאים הצטברות של משהו שבסוף יהיה אובדן הדמוקרטיה".

- אי-אפשר להתעלם מהעובדה שיש אי-שביעות-רצון רצינית מאוד של הציבור מהתקשורת שלו. למרות כל הלאומנות שאתם מדברים עליה, הציבור נתן ציון רע מאוד לתקשורת בתום המלחמה הזו.

שכטר: "יש פער גדול מאוד בין מה שהציבור אומר לבין מה שהוא עושה. אנחנו לא רואים בהתנהגות של האנשים את חוסר שביעות הרצון שלהם מהתקשורת. צריכת התקשורת בישראל לא קטנה יותר - יש עלייה בקריאת עיתונים והצפייה בחדשות היא הגדולה בעולם המערבי. הציבור אוהב להגיד שלא טוב לו, אבל לא בהכרח לא טוב לו באמת. חלק מהתגובה של חלקים מהציבור לכתיבה של גדעון לוי, זה חוסר הבנה של לשם מה קיימת עיתונות. אולי אני מטורף, אבל אני קורא כל בוקר ב'הארץ' את מי שדעתם הפוכה משלי. אלה שדעתם דומה לשלי לא מעניינים אותי. אני מחפש לאתגר את המחשבה שלי".

דור: "הדפוס שעל-פיו רוב האנשים אומרים התקשורת היא שמאלנית הוא הדפוס הבא - יש לך מהדורת חדשות של שעה עם 12 אייטמים, ובאייטם האחרון יהיה פאנל עם 4 אנשים, מהם 3 פטריוטים ואחד שהוא אחמד טיבי או גדעון לוי. הצופים לא חושבים שרוב המהדורה טובה, מבחינתם זה פשוט תיאור של המציאות - היהודים טובים, הערבים רעים. פתאום הכניסו איזה 'בוגד' לאולפן ונתנו לו לדבר באופן חופשי, אז הם מיד קופצים וכותבים אי מייל או מרימים טלפון".

גוז'ינסקי: "והבוגד הוא כבר לא אחמד טיבי, זה אמנון אברמוביץ', גיבור ישראל".

- אולי לעיתונות לא נוח פתאום לקבל פידבקים, היא רגילה רק להשמיע, ולא לקבל תגובות?

נייגר: "האופן שבו השיח הישראלי התבטא נגד גדעון לוי, באיומים לרצח זה בלתי נסבל. כמו שיש את הכתבים הצבאיים שמביאים את האינפורמציה מהצבא, צריך שיהיה מישהו שיביא את האינפורמציה גם מהצד השני. צריך להקשיב, לא חייבים לקבל ובטח שאסור לאיים ברצח".

- לא לגיטימי לאיים בביטול מנוי, אם אני לא אוהב את רוח העיתון?

גוז'נסקי: "לא לגיטימי ששר במדינת ישראל, יאיר לפיד יפעיל את האיום הזה. אם מישהו ברמה האישית רוצה לעשות את זה, זו בעיה שלו".

דור: "כששר האוצר קורא לבטל מנוי על עיתון, זו הסתה".

- חוק "ישראל היום" הוא גם סתימת פיות?

"אני נגד החוק הזה. להביא לכנסת חוק ספציפי נגד מישהו, זה פסול מאין כמוהו. ההבדל בין ישראל היום לארגונים אחרים, הוא שהדברים נמצאים על פני השטח. את זה שהאינטרסים של ישראל היום קשורים באינטרסים של ראש הממשלה, לפחות בברנז'ה כולם יודעים. אבל באיזה מובן ידיעות אחרונות מקדם אינטרסים אחרים, זה אנחנו לא יודעים כמעט בכלל. לא צריך חוק כמו 'ישראל היום'. אבל החברה הישראלית צריכה למצוא דרך לרסן כוחות שאיבדו את הצפון, במובן הזה שאין להם שום רמזור אדום".

- כלומר לא לקחת את העיתון בצומת מהמחלק?

"צריך למצוא דרך לחזור למקום יותר רציונלי ופחות פרוע".

נייגר: "החוק לא יעיל, הוא לא יפתור את הבעיה. פתרון אפשרי לעניין של 'ישראל היום', הוא שמתחת לשמות של העורכים תהיה גם את מפת אינטרסים".

שכטר: "גם אני חושב שזה חוק גרוע ומטופש. הזניית השיח העיתונאי בישראל, היא מרכיב ממה שקורה בשיח הישראלי בכלל. יש לנו בעיה. יש את נושא השקיפות. יש התנהגות מקובלת בין בני אדם ולהגיד מה האינטרסים שלך מול מישהו זה הדבר הכי הגיוני ושקוף. כך נוהגים בני אדם נורמליים בשיח ביניהם, אז איזו סיבה יש לעיתון להסתיר את האינטרסים שלו?".

- קל לדבר על הפן הפוליטי, אבל יש אינטרסים שמחלחלים בכל עיתון, גם במדורי הבידור וגם במדורי הכלכלה.

גוז'נסקי: "זה נכון, ואתה יודע מה? זה בדיוק המקום של שידור הציבורי. לכן בעיני ביטול האגרה הוא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים היו לקרות. זה יביא לפוליטיקאים שוב את השליטה, הכסף של כולנו מממן גופים שאמורים לפחות על הנייר, לייצר מצב של שקיפות וחופש".

"העיתונות הישראלית חיה בפחד מתמיד"

במחלקות לתקשורת מוטרדים מאוד ממצבם של העיתונאים. לא רק בגלל ירידה צפויה בנרשמים ללימודי הנושא (למרות שאם תשאלו אותם, אז אין ירידה כזו באופן ממשי), אלא באמת בגלל מצבו של חופש הביטוי. גוז'נסקי גאה בכך שכל הכתבים בדרום היום, כמעט בכל גופי החדשות המרכזיים הם יוצאי "ספיר" ובכך מהווה בית-הספר שלו אלטרנטיבה לחינוך עיתונאי לגלי צה"ל. שכטר, מעדיף שעיתונאי העתיד ילכו ללמוד היסטוריה וספרות ולא יכתבו בשגיאות כתיב.

"העיתונות הישראלית, ובעיקר המודפסת, חיה בפחד מתמיד", אומר נייגר. "היא חלשה מול השלטון, מול הציבור שהיא תלויה בו, ומול בעלי הבית שלה. מחלישים אותה כל הזמן וזו הבעיה הכי חמורה לחופש העיתונות".

- ד"ר שכטר, איך ההמלצה שלך במסגרת "ועדת שכטר" שבראשה אתה עומד, להוסיף עוד שני ערוצי חדשות, תסייע להעלות את ערך העיתונאי? נראה שההפך.

שכטר: "בחיים אין שחור ולבן. היום הסיטואציה היא מטורפת. יש לנו חברת חדשות אחת בטלוויזיה עם אחיזה מאוד חזקה בנתח שוק גדול מאוד ושליטה חסרת פרופורציה בדעת הקהל. המונופול הזה חייב להישבר. לפני 20 שנה היה ערוץ אחד שכולם צפו בטלוויזיה, וכל ערוץ 2 קם כדי לשבור את זה. קם ערוץ 2 שהיה כל-כך מוצלח, וערוץ 1 דעך, ונותרנו עם אותו מצב - מפלצת של חדשות עם שליטה גדולה על דעת הקהל. אולפני המלחמה כל הפרשנים גברים, לבנים, יהודים אשכנזים שום גיוון של חשיבה, צריך להגדיל את מקורות המידע שיש לציבור".

דור: "אנחנו חווים ירידה הדרגתית ומתמשכת בערך העצמי של עיתונאים. בתפיסת עולם מסוימת, זה אחד המקצועות הכי חשובים שיש. הדברים האלה במין מעגל, ברגע שעיתונאים יעזו לפעול באופן אחר - באופן אמיץ יותר, אז יותר צעירים יגיעו למקצוע הזה".