המחסל מקהיר

איש במזרח התיכון לא חרק שיניים יותר מטאייפ ארדואן, כאשר "שושלת יולי" חזרה ותפסה את השלטון במצרים, ביולי 2013. למצרים של האחים המוסלמים נועד תפקיד משנה חסר תחליף בפנטזיה הניאו-עות'מנית של ארדואן, משהו ממין מעמד הוואסאלים של שליטי מצרים בימי האימפריה.

המהפכה הסורית נועדה להסתיים כמובן בניצחון של האחים, עזה כבר הייתה בידיהם, ומי יודע לאן הייתה רשתם נפרשת. חצי האי ערב וצפון אפריקה היו היעד המקווה.

ארדואן רצה שהאחים ילמדו מניסיונו, וינסו לאחז את עיני מתנגדיהם, בייחוד בצבא. ארדואן הינדס את כל האליטות החילוניות. את חלקן הוא שכנע בכנותו, אחרות הוא הצליח להרדים; הוא רכב על גל של עייפות עצומה מן הממסד הישן; היה לו גם הרבה מזל.

כזה ראו וקדשו, הוא ניסה להסביר לאחים, כאשר סר לקהיר שבועות אחדים לאחר הפלת חוסני מובארק, באביב 2011. הם חיבקו אותו והשליכו פרחים על ראשו, אבל התייחסו בביטול אל תובנותיו. מצרים אינה טורקיה, הם השיבו לו, כאשר יעץ להם להיות מוסלמים נאמנים ב"מדינה חילונית".

הבעיה, ידע ארדואן, אינה איך לנצח בבחירות. הבעיה היא איך להחזיק בשלטון לאורך שנים, בייחוד בארץ ללא כל מסורת דמוקרטית וללא כללים של משחק הוגן. מה הטעם לעלות לשלטון, אם אין תוכנית אב איך להתבצר בו. אם הייתה לאחים תוכנית כזאת, היא הייתה כרוכה בהרבה חיפזון, הרבה יותר מדי. הם הצליחו לקומם עליהם במהירות מסחררת את האופוזיציה הלא-אסלאמית, זו שיזמה ואפשרה את מהפכת תחריר; והם פנו במהירות גדולה מדי נגד הצבא, מבלי לשקול את התוצאות.

מורסי חשב אולי לתרגיל מבריק את הדחת הצמרת המובארקית של צבא מצרים, באוגוסט 2012, שישה שבועות לאחר שהושבע לנשיא. הוא ניצל תקרית בצפון סיני, על גבול ישראל, שבה ג'יהאדיסטים טבחו 16 חיילים מצריים. הוא הדיח את האיש החזק של הצבא, שר ההגנה פילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, ואת הרמטכ"ל, גנרל סאמי ענאן.

יורשו של טנטאווי לא היה טבעי. עבד אלפתאח סעיד חוסיין חליל א-סיסי, גנרל, היה ראש המודיעין הצבאי בשנתיים וחצי הקודמות. הקפצתו עוררה ניחושים, שהוא היה מושתל האחים בצבא עוד לפני מהפכת תחריר. היה אפשר להניח, מכל מקום, שהוא קרוב אליהם.

משהו מעין זה קרה בקיץ 1973 בצ'ילה, באחת ההפיכות הצבאיות המפורסמות, והידועות לשמצה של כל הזמנים. סלוודור איינדה, נשיא מרקסיסטי בארץ עם מסורת דמוקרטית, שקע אל משבר פוליטי וכלכלי, תוצאה של חיפזון ושל חוסר רגישות. באוגוסט 1973 התפטר מפקד הצבא, ואיינדה מינה תחתיו את גנרל אוגוסטו פינוצ*ט (פינושה). גם אז רווחו ההנחות שמפקד הצבא החדש קרוב מקודמיו לנשיא הרדיקלי. לא יצא אפילו חודש אחד, ואיינדה היה מוטל מת בארמונו, ופינוצ'ט התייצב בראש כת צבאית, ואחר כך כנשיא בעצמו, כמעט עשרים שנה.

ההשוואה בין א-סיסי לפינוצ'ט אינה נעשית כאן בפעם הראשונה. בדיקה בגוגל מראה שהצירוף "פינוצ'ט של מצרים" (Egypt Pinochet) מופיע 347 אלף פעם. למחרת ההפיכה של א-סיסי כתב הוול סטריט ג'ורנל במאמר מערכת: "המצרים יהיו בני מזל, אם שליטיהם החדשים יהיו יצוקים בתבניתו של אוגוסטו פינוצ*ט, אשר תפס את השלטון בעיצומו של תוהו ובוהו, אבל שכר את שירותיהם של מתקנים חסידי השוק החופשי ויילד מעבר לדמוקרטיה".

אפשר לחלוק כמעט על כל מלה בהשוואה האדיטוריאלית ההיא, בייחוד על אופי התפקיד שמילא פינוצ'ט בצ'ילה. הצבא בצ'ילה התנזר מפוליטיקה במשך חצי מאה, כמעט יותר מכל צבא אחר באמריקה הלטינית. הצבא המצרי היה כולו פוליטיקה. שושלת הקצינים, שעלתה לשלטון ביולי 1952, אמנם החליפה חליפות ושינתה ססמאות, אבל נשארה נאמנה להנחה שהצבא צריך להוסיף ולנהל את מצרים.

למדו את הלקח הטורקי

במידה שטורקיה העניקה השראה לפוליטיקה המצרית, נקל לשער שלא האחים המוסלמים, אלא הגנרלים והקולונלים למדו ממנה. במועדוניהם האקסקלוסיביים בקהיר ובאלכסנדריה הם התנועעו בחרדה גוברת על כורסותיהם.

הצבא יצא כמעט ללא פגע מכיכר תחריר, מפני שהצליח להפריד את עצמו מחוסני מובארק. הצבא אולי היה יכול לחיות בשלום עם ממשלה אזרחית נבחרת אילו עמד בראשה מוחמד אל בראדעי, או עמרו מוסא. האזרחים האלה לא היו מסוגלים לגעת לרעה בפריבילגיות של הצבא. ראינו תבניות התנהגות כאלה בארצות באמריקה הלטינית, באסיה ובאפריקה, לאחר שלטון צבאי ממושך ומעבר לא מחייב לדמוקרטיה רב-מפלגתית.

אבל האחים המוסלמים יצאו מגדרם שלא לעורר ספקות. בשנת שלטונם הם דחקו את האופוזיציה האזרחית מכל עמדה של השפעה על מדיניות ועל חקיקה, כולל כתיבת החוקה החדשה. הם טעו להניח שאין להם עוד צורך בשותפים. אולי הם הניחו שא-סיסי הוא שותפם. כמעט עד הרגע האחרון, תומכי האחים אמנם קיוו שא-סיסי יגן עליהם מפני כל ריקאציה.

אין כמעט ספק שהצבא המצרי למד את לקח טורקיה. חמש שנים לאחר עליית ארדואן לשלטון, במרוצת שנים של העמדת פנים ושל מתק שפתיים, הגנרלים הטורקיים היו מסוגלים להפיל את הממשלה. מהלך כזה לא היה טוב לטורקיה, פנימית או חיצונית, בוודאי לא בטווח הקצר, אבל היה בהחלט בן-ביצוע.

הוא חדל להיות מעשי לרגל התארכות שלטונו של ארדואן, לרגל הצלחותיו במדיניות כלכלה, ניצחונותיו החוזרים בבחירות, ובייחוד הצלחתו להלך אימים על הצבא, על שירותי הביטחון ועל התקשורת העצמאית באמצעות טיהורים, מאסרים ומשפטי ראווה.

הצבא המצרי סירב להגיע אל נקודת האל חזור. למזלו, "האביב הערבי" הקדים לעלות על שרטון, והניב מלחמות אזרחים ואלימות כמעט בכל מקום. עכשיו, בימים האלה ממש, אנחנו יכולים להוסיף את הציון "חוץ מתוניסיה".

שם, מפלגה אסלאמיסטית ניצחה בבחירות לפני ארבע שנים, ועוררה חששות ניכרים, אבל עמדה בפיתוי הטוטליטרי, והניחה לחברה האזרחית להתקיים. התוצאה המפתיעה: החילונים ניצחו בבחירות של החודש שעבר. בתוניסיה אמנם עמדה ערישתו של האביב הערבי, אבל קצת קשה לראות בה מקור השראה וחיקוי.

הטיהור שהעלה את א-סיסי לעמדת הפיקוד העליון, בקיץ 2012, הניב ניחושים מודאגים במערב. אתר הרשת Arabist גילה נייר אקדמי שכתב סגנו של א-סיסי, גנרל סידקי סובחי (עכשיו שר ההגנה) ב-2005. הגנרל דיבר שם בספקנות על דמוקרטיזציה במזרח התיכון, והטעים בצורך להסמיך אותה על יסודות של "לגיטימיות דתית".

העתונות המערבית נטפלה ל"דתית", כדי למצוא בסובחי פנים אסלאמיסטיות. זה היה ניסיון שווא לקרוא את מחשבותיו. הוא בא מאותו גרעין קשה של שושלת יולי, שמלחמה הייתה כרותה לה עם האחים מיומה הראשון.

בחוכמה שלאחר מעשה - ורק בחוכמה כזאת - אפשר לייחס היגיון ברור להתנהגותה של שושלת יולי מאז תחילת 2011, ואפילו להתנהגותו של ממשל אובמה. מה היה קורה אילו נעשה ניסיון לדכא באלימות את תנועת תחריר? או את האחים המוסלמים בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, לפני שעלו לשלטון? וכי לא היה מוטב לקטול אותם באיבם, לפני שרכשו כלים ביצועיים, לפני שהיו מסוגלים לקבע את נוכחותם?

ברור למדי שזה לא היה עולה יפה. נסיון להטביע את תחריר בדם היה שומט מייד את הלגיטימיות מתחת לרגלי הצבא. אפשר שהיינו חוזרים וצופים במהלך האיראני של פברואר 1979, כאשר ניסיון של צבא השאה למנוע ברגע האחרון ממש את עליית חומייני לשלטון זירז את התמוטטות הצבא, ויצר ריק בלב המערכת.

אין חזרה מן הריק. (היטלר, בחודשי חייו האחרונים, נהג להצטער שלא עשה מעשה סטלין, ולא טיהר את סגל הקצינים של הצבא הגרמני מכל אלמנט לא נאמן. אילו עשה כן, אילו היה מקים צבא חדש לחלוטין יש-מאין, קציניו לא היו בוגדים בו, ומנסים להתנקש בחייו).

אביב, סתיו, חורף

בין אם לקח איראן היה לעיניהם ובין אם לא, הגנרלים המצריים הבינו שאין להם סיכוי לבלום על המקום את מהלך ההיסטוריה. מוטב להניח לה להתגלגל לבדה, עד שתקרב את המולדת אל פי התהום. כאשר א-סיסי פנה אל דגם פינוצ'ט, ביולי 2013, מצרים הייתה מוכנה להתערבות. סקרי דעת הקהל הראו, כי התמיכה באחים המוסלמים פחתה עד 30%.

אכזבת האופוזיציה האזרחית מפני האחים הפכה לחרדה של ממש. אל ברדאעי, הדמות הבולטת ביותר של האופוזיציה, הסכים אפילו להיות סגן הנשיא בממשלת מעבר, בחסות הצבא. הוא לא האריך ימים.

מה שלא היה אפשרי לחלוטין ב-2011, נעשה אפשרי ב-2013. זה כל-כך מזכיר את גורלו של "אביב העמים" באירופה, באמצע המאה ה-19, עד שאין לנו ברירה אלא להניח כי ההיסטוריה אמנם חוזרת מפעם לפעם. אבל אם אנחנו מתעקשים ללמוד מן ההיסטוריה, מוטב שנזכיר לעצמנו כי אף על פי שאביב העמים היה לסתיו ולחורף, את רישומן של השנים 1849-1848 לא היה אפשר למחוק; בעצם אי אפשר למחוק עד עצם היום הזה.

האביב - האירופי, או הערבי - הרחיב מאוד את הסדקים בחומות המשטר הישן. הניסיון להחזיר משטרים ישנים על כנם, "רסטורציה", חזר ונעשה באירופה מאז אמצע המאה ה-17. זה עבד למראית עין באנגליה, ברבע השלישי של המאה ה-17, לאחר שקנאים דתיים הובסו; זה עבד למראית עין בצרפת שלאחר נפוליאון, בדיוק לפני מאתיים שנה; זה עבד למראית עין באוסטריה, מייד לאחר דיכוי האביב, לפני 160 שנה ויותר. אבל מראיות העין נמשכו לכל היותר 25 שנה. קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחור.

גנרל א-סיסי יצטרך למצוא נוסחת שיור מוצלחת יותר מזו של קודמו בשושלת יולי. הוא לא יוכל לסמוך לאורך ימים על אינרציה, או על זיכרון ארוך. הנסיבות שהניבו את תחריר יחזרו וייווצרו, וחילונים ודתיים יחזרו וימצאו את עצמם בחזית אחת. זה לא יקרה בקרוב, אבל אין קושי להניח שזה יקרה, תחת הלחץ הכבד של דמוגרפיה, של כלכלה, של אלימות ושל שחיתות.

הקילומטר האחרון לפני עזה

קשה לדעת אם שיורו של א-סיסי יוצא נשכר מן החזית בצפון סיני ומן הצל המתארך של דאע"ש. האבדות הכבדות של הצבא המצרי בסיני העלו את א-סיסי לעמדת הפיקוד, שממנה תפס לימים את השלטון. זאת אומרת, הן נתפסו כמחדל של הגנרלים הבכירים, ואפשרו לזוטר לקפוץ שלוש כתות. הטבח האחרון של 30 חיילים מצריים בידי מתאבדים אסלאמיסטיים בגבול עזה עורר תגובות פטריוטיות, ונשמעו קריאות, ספונטניות או לא, למשטר להדק עוד יותר את הלפיתה סביב צווארם של מתנגדיו האלימים.

המשטר לא היה זקוק לקריאות עידוד. הפינוי הברוטלי של דיירי הקילומטר האחרון לפני עזה משקף מעט מאוד היסוסים. הוא אינו עומד בשום מבחן ידוע של זכויות אדם. אבל גם הטרור האסלאמיסטי אינו עומד בשום מבחן ידוע.

להלן עומדת הדילמה הקבועה של ארץ המתגוננת מפני טרור: עד איפה היא יכולה להרחיק. וממילא, אם האבדות בסיני יוסיפו לגדול בקצב הנוכחי, בנקודה מסוימת יתחיל להיפקד עוון של מחדל על הגנרלים הבכירים הנוכחיים.

אינטלקטואלים מצריים ב"בתי הקפה של קהיר" (על-פי דיווחי עיתונאים היושבים בבתי הקפה ההם) מדברים על "חרדת אלג'יריה". ב-1991 היו האסלאמיסטים של אלג'יריה סמוכים להפליא לניצחון בבחירות דמוקרטיות.

בין הסיבוב הראשון של הבחירות ובין הסיבוב השני החליט צבא אלג'יריה שאין טעם לחכות למניין הקולות הסופי. הוא ביטל את הבחירות, והוציא את האסלאמיסטים אל מחוץ לחוק. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים שארכה שנים, גבתה רבבות קורבנות, וקרעה את החברה האלג'ירית לגזרים.

בצבא האלג'ירי היה בימים ההם פילוג בין קצינים שרצו בכנות לחזור לקסרקטינים, ובין קצינים שחשבו כי משימתם היא "לחסל" את האסלאמיסטים. קראו להם, בפשטות, "המחסלים", או, בצרפתית, eradicateurs. נראה בעליל, שידם של "המחסלים" במצרים על העליונה.

הוושינגטון פוסט קרא בשבוע שעבר לארצות הברית להפסיק את כל הסיוע ל"משטר הדיכוי הקשה ביותר שמצרים ידעה זה חצי מאה ויותר". בין חטאי א-סיסי, העיתון מונה את "מעצרם של 16 אלף בני אדם, הריגתם של אלף ויותר; איסור הפגנות; חיסולה של העתונות החופשית; ורמיסה מסיבית של קבוצות לא-ממשלתיות".

זה לא יקרה, גם בגלל אילוצים פוליטיים בארצות הברית, גם בגלל הדינמיקה של מאורעות המזרח התיכון. א-סיסי ממהר לנסות ולהוכיח שהוא חסר תחליף. השבוע שמענו (דיווח של סוכנות אי.פי) שמצרים נושאת ונותנת עם ערב הסעודית, עם הפדרציה של הנסיכויות ועם כוויית על כינון ברית צבאית, שתוכל להתערב נגד ג'יהאדיסטים בכל רחבי המזרח התיכון. אומרים שהיא כבר התערבה, נגד אסלאמיסטים בלוב. מאז עלה א-סיסי לשלטון, מדינות המפרץ הזרימו 20 מיליארד דולר לקופתו, ועוד ידן נטויה.

אחת השגיאות הגדולות ביותר של משטר מובארק הייתה שלא ניסה ליצור מרחב נשימה בשביל האופוזיציה האזרחית, והכריח אותה לעשות יד אחת עם האסלאמיסטים. התנהגות המשטר התייחדה בפרנויה, באינרציה ובחוסר גמישות אינטלקטואלית. הסימנים מעידים שמשטר א-סיסי אינו לומד את הלקח. בשבוע הבא יתחיל משפטו של פעיל אופוזיציה ובלוגר בן 32, עלא עבדל פתאח. הוא כבר נידון בחודש יוני ל-15 שנות מאסר על הפגנה לא חוקית, אבל שוחרר בערבות עד המשפט החוזר. אחותו נכלאה לשלוש שנים על אותה העבירה.

למחנה הלא-אסלאמיסטי ניתנה הזדמנות חוזרת, עניין שהיה קשה להעלות על הדעת לפני שנתיים (אני מודה שלא העליתי, וחשבתי ש"רעלת ברזל" ירדה על המזרח התיכון, בדומה ל"מסך הברזל" של המלחמה הקרה באירופה).

מה יעשו הלא-אסלאמיסטים בהזדמנותם, זה כלל לא ברור.