זמנו עבר

חומר למחשבה לכל פוליטיקאי צמא ניצחון: אין צורך להשתנות. צריך לכל היותר לשנות את הטון, או לשתוק במקומות הנכונים. מפלגה ידועת כישלונות אינה מוכרחה לעשות הסבה, כדי לחזור ולנצח. היא יכולה לעמוד בדיוק במקום שבו עמדה, לדגול בדיוק באותה המדיניות, ולחכות שהנסיבות ישתנו. הן תמיד משתנות. לפחות באמריקה.

המפלגה הרפובליקנית נחלה השבוע ניצחון עצום בבחירות לקונגרס. יש לה עכשיו את הרוב הגדול ביותר בבית הנבחרים מאז 1946. היא חזרה והשתלטה על הסנאט, מקץ שמונה שנות אופוזיציה. היא כיווצה את המפלגה הדמוקרטית לעמדת מיעוט כמעט בטל בששים, לא רק בוושינגטון הבירה אלא גם במדינות האינדיבידואליות. יש עכשיו רק 16 מושלים דמוקרטיים בארה"ב, מתוך 50.

לא זו בלבד שהבחירות האלה הוציאו את שאריות האוויר ממפרשי ברק אובמה, אלא שאפשר להגיד על תוצאותיהן כי הן כמעט מבטיחות שהרפובליקנים ישלטו בקונגרס עד סוף העשור; והן מגדילות מאוד את הסיכוי, שהם ייתנו בו את הטון גם בעשור הבא, מכוח יכולתם לתחום מחוזות בחירה במדינות מפתח.

מפלגות המחזיקות בבית הלבן, נוטות להפסיד את הקונגרס באמצע הקדנציה השנייה של הנשיא. זו תופעה אמריקאית רגילה, תוצאה של עייפות כללית מן הסדר הקיים. באמצע הקדנציה השנייה ניתנת לאמריקאים הזדמנות לדחוף את הנשיא לעבר היציאה, להגיד לו שזמנו עבר, ולהרים את המסך על המערכה המתישה לבחירת יורשו.

הדמוקרטים עומדים לאבד בין שבעה לתשעה מושבים בסנאט; הם עשויים לאבד 16 מושבים בבית הנבחרים; מספר מושליהם פחת בשלושה. הסקרים מראים, שהרפובליקנים ניצחו לא מפני שהצליחו לעורר תקווה או התפעמות, אלא מפני שעמדו וחיכו לתורם. פסימיות ונרגנות הן התכונות העיקריות של הבוחר האמריקאי ב-2014.

הם ניצחו גם מפני שבחירות של אמצע קדנציה מושכות פחות מצביעים מאלה הטורחים לקלפי בשנה של בחירות לנשיאות.

איך מיעוט מנצח

הדמוגרפיה עומדת לצידם של הדמוקרטים. שיעור הלבנים פוחת, שיעור השחורים, ה'לטינוס' (ממוצא לטינו-אמריקני), והמהגרים מאסיה ומאפריקה עומד בסימן עליה. הרפובליקנים הם מפלגת הגברים הלבנים, בשעה שחלקם של אלה פוחת והולך. הסקרים חוזרים ומראים, כי רוב האמריקאים רואים בדמוקרטים נציגים נאמנים יותר של ציפיותיהם ושל חרדותיהם.

כאשר הדמוקרטים מצליחים להביא את מצביעיהם אל הקלפי, הם מנצחים. הצלחתו של ברק אובמה לחזור ולהיבחר ב-2012 לא היתה תוצאת ההתלהבות המשיחית שהעלתה אותו ב-2008. היא היתה תוצאה של נטייה דמוגרפית, המעמידה את הרפובליקנים בעמדת נחיתות כמעט קבועה.

הרפובליקנים מחזיקים בהשקפות, בייחוד בענייני חברה, שטבוע בהן חותם של יושן, של פקיעת המוצר: התנגדות לרפורמות הגירה; התנגדות להפלות מלאכותיות; התנגדות לנישואים חד-מיניים. התנגדות כזאת הספיקה להם לבחור נשיא לפני עשר שנים, אבל מאז הם מוצאים את עצמם בעמדת התרחקות גוברת מדעת הקהל. הם, איך להגיד את זה, "כל כך שייכים לשלהי המאה ה-20".

אדישות פוליטית אצל רוב האמריקנים בבחירות לקונגרס מקילה על המיעוט להתגבר על נחיתות דמוגרפית. בין אלה הטורחים להצביע בבחירות לקונגרס, חלקם של השמרנים ושל הרדיקלים הימניים גדול מחלקם באוכלוסייה. הנשיא הזכיר לשומעיו, במסיבת עיתונאים למחרת הבחירות, ש"שני שלישים מבעלי זכות הבחירה לא השתתפו בהצבעה" של השבוע.

אבל זו כמובן אינה הסיבה היחידה. הציונים השליליים לנשיאות אובמה אינם באים רק מן הימין. הנשיא הנחיל אכזבה גם לתומכיו. סקר מקיף של העיתון "וול סטריט ג*ורנל" ושל רשת הטלוויזיה אן.בי.סי הראה השבוע, כי רק 42% סומכים את ידיהם על מנהיגותו; ו-67% רוצים שישנה כיוון בשנתיים הבאות.

"לעקר את החזירים בוושינגטון"

משטר פרלמנטרי היה מניב חילופי שלטון בנקודה הזו. דמוקרטיות פרלמנטריות מניחות שתפקידה העיקרי של הממשלה הוא לחוקק, ואם אין לה רוב באסיפה המחוקקת היא צריכה לפרוש לטובת ממשלה המסוגלת למצוא רוב כזה. לא באמריקה, הקנאית להפרדת הרשויות, מעניקה לקונגרס סמכות חקיקה בלבדית, ופוטרת את הנשיא מן הצורך להעמיד את עצמו להצבעת אמון.

תיאורטית, מכאן ואילך, עד ינואר 2017, יתכן ששום חוק לא ייחקק: הקונגרס בוודאי יגיש חוקים, אבל הנשיא חופשי להטיל עליהם וטו. רק רוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס יכול לסכל וטו, אבל אין כמעט סיכוי שרוב כזה יימצא.

בשתי המפלגות יש מספר לא מבוטל של פוליטיקאים, שלא יצטערו על מצב עניינים כזה, לפחות בסתר לבם. שיתוק יכול לשרת את מטרותיהם של הרדיקלים בשתי המפלגות.

סנאטורית רפובליקנית חדשה ממדינת אייווה העמידה במרכז מסע הבחירות שלה את ההבטחה "לעקר את החזירים בוושינגטון" (אייווה היא מדינה חקלאית, ודימויים ארציים כאלה מדברים אל לבם של רבים). "החזירים עוד יצרחו", היא הכריזה לאחר שהתברר ניצחונה.

סנאטור רפובליקני רדיקלי ממדינת טקסס, טד קרוז, הכריז, כי משימתו הראשונה של הרוב הרפובליקני החדש בסנאט היא לערוך סדרה של שימועים "כדי לבדוק את השימוש לרעה של הרשות המבצעת בכוחה... בפריעת החוק, שהעמיקה חדור בממשל הזה". קרוז יהיה כנראה נושא הדגל של הימין השמרני בבחירות המוקדמות לנשיאות במפלגתו. הימין הזה אינו מעוניין בדו-שיח ובשיתוף פעולה, אלא על-פי תנאיו. אגב, כך בדיוק נהג השמאל של המפלגה הדמוקרטית, כאשר המפלגה שלטה בשני בתי הקונגרס.

המנהיג המיועד של הרוב הרפובליקני, הסנאטור מיץ' מקונל, המתיק שפתיים במוצאי יום הבחירות. הוא דיבר על הצורך לסיים את ההתכתשויות ולשתף פעולה. מקונל מוקצה מחמת מיאוס בעיני קרוז והימין של מפלגתו.

פרס מוכן לבעליו

הרפובליקנים רוצים להשלים את התאוששותם מעידן אובמה בניצחון בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. הבאשת ריחו המלאה של הנשיא תעזור להם. שליטה של מפלגה יחידה בבית הלבן ובקונגרס היא הפרס הגדול, הנדיר למדי, של הפוליטיקה האמריקאית; זה פרס מסוכן לבעליו, מפני שכרוך בו הפיתוי לתפוס מרובה.

ברק אובמה והדמוקרטים תפסו מרובה במשך שנתיים, בין 2008 ל-2010. במרוצתן, הנשיא ומפלגתו כפו הר כגיגית את הרפורמה ההיסטורית של שירותי הבריאות, שהתקרבה להבטיח טיפול רפואי אוניברסלי. היא גבתה מן הדמוקרטים מחיר גבוה: התקוממות אלקטורלית נגד התוכנית המסובכת והיקרה סללה את דרכם של הרפובליקנים לניצחון בבחירות לבית הנבחרים ב-2010, ושיתקה את מדיניות הפנים והכלכלה של אובמה.

אובמה הכריז במערכת הבחירות הראשונה שלו לנשיאות, ב-2008, כי הוא מבכר כהונה יחידה בבית הלבן, ארבע שנים בלבד, על פני אינרציה. זאת אומרת, הוא רוצה שנשיאותו תהיה כרוכה בשינוי היסטורי ("מחוללת טרנספורמציה"), גם אם שינוי כזה יעלה לו בקדנציה שניה.

רפורמות הבריאות אמנם ייצגו שינוי כזה. הן תוארו כחקיקה החשובה והמשפיעה ביותר מאז שנות ה-30. אבל מאז, נשיאותו עמדה בסימן שיתוק. בניגוד לביל קלינטון לפניו, בנסיבות דומות מאוד, הוא לא הצליח ליצור אפילו מראית עין של הסכמה ושל שיתוף פעולה עם הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים.

הסיכוי של הסכמה עכשיו מוכרח להיחשב לקטן מאוד, גם בגלל ההתנגדות המתוארת למעלה מצד רדיקלים רפובליקניים, אבל גם בגלל האפשרות שהנשיא ינסה לעקוף את הקונגרס באמצעות "צווים אקזקוטיביים". למשל, הנשיא עשוי לנסות ליישב מחלוקת רבת-ימים בענייני הגירה באמצעות צו.

"זה יהיה בחזקת דגל אדום מול פניו של שור", אמר הסנאטור מקקונל, כאשר נשאל על כך שעות אחדות לאחר ניצחון מפלגתו.

נחמת מדיניות החוץ

נשיאים שהשמש שוקעת על כהונתם השנייה מוצאים נחמה בחיקה של מדיניות החוץ. שם, בדרך כלל, הם אינם זקוקים להסכמת הקונגרס. השנתיים האחרונות של בוש הבן עמדו בסימן המלחמה בעיראק; של קלינטון - בסימן המלחמה בקוסובו, וניסיונות פיוס במזרח התיכון ובקוריאה; של רייגן - בסימן הפיוס עם ברית המועצות. משותפת לשלושתם היתה איבת הקונגרס כמעט בכל עניין של מדיניות פנים.

ישראלים השמחים לאידו של אובמה עשויים להתחרט, כאשר ימצאו אותו בקרבה עוד יותר מאיימת בשנתיים הבאות. הוא יהיה חופשי מכל הגבלה של בחירות ממשמשות ובאות. לא רק לרפובליקנים, אלא אפילו לדמוקרטים תהיה השפעה מוגבלת עליו. הוא אינו חמום מוח. הוא לא יעשה שום דבר רק כדי להרגיז את מבקריו. אבל יהיה מעניין לראות אם הוא ימצא נחמות "מחוללות טרנספורמציה" במדיניות החוץ.

מה יקרה בהתמודדות על ירושתו? בין הרפובליקנים תהיה כנראה התכתשות, מפני שאין להם מועמד טבעי. בין הדמוקרטים, קשה מאוד להאמין שמישהו יוכל למנוע את הכתרתה הצפויה של הילרי קלינטון (כן, אמרנו את זה גם ב-2006 וב-2007, ותראו מה קרה).

האם הילרי קלינטון תהיה הסיבה?

מה מלמדות אותנו הבחירות האלה על סיכויי 2016? על עייפות, בייחוד על עייפות. האמריקאים מוכנים לדייר חדש בבית הלבן. דמוקרטים נענשו בכל רחבי ארה"ב על חטאי אובמה. שנים, לא חודשים, יידרשו לפני שהפצעים האלה יעלו ארוכה.

אבל כבר היו דברים מעולם. הדמוקרטים נתנו את הטון בקונגרס במשך 40 שנה, לפעמים ללא מצרים. במרוצת 40 השנה ההן (1994-1954), רפובליקנים ישבו בבית הלבן במשך 26 שנה. הצלחה דמוקרטית בהבאת תומכים טבעיים לקלפי עוד שנתיים תפצה אותם על נזקי 2014, לפחות בבחירות לנשיאות.

סקרי היציאה מן הקלפיות מראים שהרפובליקנים ניצחו השבוע מפני שפחות צעירים, פחות שחורים, פחות לטינוס השתתפו הפעם לעומת 2012. אם תהיה להם סיבה לחזור בעוד שנתיים, הם יעמדו בעמדת זינוק נאותה. האם הילרי קלינטון תעניק סיבה כזאת? זו השאלה הגדולה שתרחף על פני הפוליטיקה האמריקאית בשנתיים הבאות. מותר לשער שהיא תרחף גם על פני הטור הזה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny