חבורת ערסים הולכת מכות על מגרש כדורגל. אסון לאומי?

אייטמים שלמים פתחו את מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה. הם בישרו על "שבירת שיאי אלימות". כותרות ראשיות וצרחניות סנוורו את עיני הגולשים בעמודי הנחיתה בפורטלים. לפתע נרשמה התגייסות של מדינה שלמה לטיפול במשבר, כולל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מומחה כדורגל נודע, שפותח את המליאה בקריאה לאומה הביריונית שלנו "להסתכל על עצמה במראה".

הרבה אנשים הקשיבו לעצתו והסתכלו. ודווקא השתקף להם משהו אחר לגמרי מהדבר שאליו התכוון כבוד היושב ראש: שמה שקרה בבלומפילד השבוע, זה בסך הכל חבורת ערסים שהלכה קצת מכות. חלקה של החבורה הורכב מכוכבני כדורגל ופופ, מיליונרים, פרזנטורים של טלפונים סלולריים; חלקה הכיל עבריינים מהזן הקטן והמטופש, מופרעים היפר-אקטיביים שסובלים מפנאטיות יתרה כלפי דת הכדורגל שלהם. שני חלקים, אבל אותה חבורה.

כן, מדובר על תמונות לא קלות לצפייה. מרוב שהן לא קלות, ערוץ 1 רשם במהלך סיקור הטראומה הלאומית פיק צפייה של 22%, סוג של פטריית הזיה במונחים של המשחק המרכזי. מי אמר שלא עושים שם תוכניות ריאליטי ברוממה, ועוד בלי עריכה מגמתית.

אירועי הדרבי היו כמובן חמורים, אבל על הכדורגל בישראל כבר הומטו אסונות כבדים הרבה יותר במהלך ההיסטוריה שלו, שלא לדבר על החיים בישראל: רק בשלושת הימים שחלפו מאז הדרבי התרחשו פה שלושה פיגועים - פלילי באשדוד, לאומניים בירושלים ובגוש עציון. עם ישראל מוזמן כעת לחזל"ש את עצמו מחוץ לכדורגל. או לפחות למצוא לעצמו תעסוקה נוספת - אחרת עוד נחשוד שהסטירה שהחטיף פואד לזהבי היא בכלל ספין מתוזמן היטב של מילקי שטראוס.

***

דוגמאות לאסונות כבדים לא פחות שכבר הומטו על הכדורגל יש בשפע. בעונת 2011/12 המקוללת האסונות התנקזו להם יחד, ודמו למכבי של פאקו: הם תקפו גלים אחר גלים. רימון גז מדמיע באמצע היציע של אוהדי הפועל ב"ש בווסרמיל, דרבי עם השלכת מוטות מאסיבית של אוהדי הפועל ת"א, מאמן שוערים של מכבי פ"ת שנוגח בפרצוף של קשר הפועל חיפה, קטטה המונית בין שחקני ומאמני הפועל ר"ג ובני לוד.

כל זה הספיק ללימור לבנת. שרת התרבות והספורט החליטה שהפעם היא שמה סוף לאלימות הגואה. הרי הגיעו מים עד נפש. התכנסה לה ועדת צור, אח"כ גם ועדת זליכה. משאבי ציבור בוזבזו, המלצות מאוד לא קריטיות יושמו, למשל: הנפקת כרטיסי מנוי מגנטיים למנויים, שיחליפו את הפלסטיק.

הלופ האינסופי של הכדורגל הישראלי פשוט מייאש. עציוני, מליניאק, לוין, סטרשנוב, לוזון, לבנת, מג'אדלה, עופר עיני, יורם באומן, לבנת. השמות של הוועדות והאנשים רק מתחלפים, והתוצאות ממשיכות להיות עגומות. בשלב החוכמולוגיה והפילוסופיה והדיונים - כולם משגשגים. מכוונים ומצהירים גבוהה-גבוהה על שיקום, באמצעות פעולות "אופרטיביות". ואז מגיע שלב התכל'ס, ושם הכל נופל בין הכיסאות, נתקע, ממתין למימון, מבוצע אך לא נאכף, נאכף אך לא מבוצע, נגנז.

ככה נראה פארטץ' כחול-לבן במיטבו: בכנסת עובר חוק נגד עישון? בדרבי מעשנים; בחוקי המדינה מעוגן איסור ספסרות? בדרבי מתנהלות עסקאות כרטיסים לא חוקיות במרחק יריקה מהקופות; המשטרה מודיעה כי אוהד מכבי שייכנס לדרבי ליציע של הפועל ייזרק ו"כספו לא יוחזר"? 1,500 אוהדי מכבי משתלטים על יציעים של הפועל; אסור להחדיר רימוני עשן? בדרבי יש רימוני עשן; אסור לאוהדים להיכנס שיכורים למשחק? אז ההוא בלי החולצה וההם עם הקפוצ'ונים השחורים נכנסו ליציעים בדרבי במצבי צבירה אפילו יותר חמורים. ואז לדשא.

***

אז איך מבערים את נגע האלימות מהכדורגל? איך מצליחים לחקות את המודל האנגלי הנכסף, עם המגרשים המצוחצחים והמלאים, השירים היפים והאווירה המחשמלת?

קשה מאוד לעשות את זה. אפילו באנגליה, 24 שנים אחרי דוח טיילור שנכתב לאחר אסון הילסבורו, שאליו מיוחס ריסוק החוליגניזם בכדורגל שם - הכדורגל נסחף לפעמים לתהומות. זה קרה שוב השבוע: אחרי הדרבי של מנצ'סטר, שנראה היה לנו שוב כאירוע סופר-תרבותי, כ-100 משוגעים של סיטי ויונייטד תועדו בווידאו מחוץ לאחד הפאבים בקרב שכאילו לקוח מסרטי החוליגנים של שנות ה-80. אתם מוזמנים לצפות ביוטיוב מאירועים קבועים שמתרחשים אחרי הדרבי בין ניוקאסל לסנדרלנד. הרבה תקריות אלימות בכדורגל האירופי המעונב הן בשיעור ובווליום שלא היינו רוצים להתקרב אליהם.

לכדורגל הישראלי כדאי לעשות כל מה שניתן על מנת להוריד את המינונים של ההתפרצויות הפסיכיות שלו, בהסברה ובהרתעה. הפגיעה שנוצרת לתדמית היא אנושה, וזה גם ככה לא שהמותג משגשג. אבל בואו נשמור על ריאליזם: גם אם פעילות הורדת רף האלימות תצליח - במקרה הטוב נצליח להגדיל את הטווח בין אותם ימים שחורים שבהם נדמה לנו שהכל מתפרק פה בבת אחת.

זה אמנם צורם לשמוע, אבל הכדורגל לעולם לא יוכל להתנתק לחלוטין מהדברים האלו. הפילוסוף והמדינאי הרומי סנקה עלה על הסיבה לכך כבר בשנים הראשונות לספירה, לפני שהיה כדורגל: "תשוקת בני אדם למשחק ולשעשוע ודאי לא הייתה חזקה כל כך לולא מצאו בהם עונג טבעי, אבל להיטות רבה מדי אחריהם נוטלת מן הנפש את משקלה ואת כוחה".