מוזיקה: טיילור סוויפט מלטפת את האגו של אמריקה השמרנית

הכוכבת האמריקאית הכי גדולה של העשור מסיימת את מהדורת הדה-לוקס של אלבומה החדש, שובר שיאי המכירות, בשלושה קטעים, שמציגים שירים מתוכו בשלב הסקיצות. יש בהם אווירת חופש, ספונטניות ופראות שאין באף אחד מ-16 השירים שקודמים להם. השירה שלה שם ראשונית ולטעמי חושנית יותר, והם טעונים בסמכותיות של מוזיקאית-מנהיגה מאוד ממוקדת, שמסמנת לעצמה ולשותפיה לעבודה את היעדים להשגה.

סוויפט מדברת על כל אחת מהסקיצות ומתארת את כוונותיה. רק מלהקשיב לניגון קולה בדיבור, או למקום בו היא מגלגלת צחוק פרוע, אפשר ללמוד עליה לא פחות מאשר בשירים המתועשים עצמם.

"1989", שנת הולדתה וגם השנה האחרונה בעשור שהשפעת הפופ שלו ניכרת בחלקים נרחבים מהאלבום, הפך כבר בשבוע הראשון לצאתו לאלבום הכי נמכר בארה"ב השנה. הוא הפך את סוויפט לאמן היחיד שמכר ב-014 מעל מיליון עותקים, והיה לאלבום הרביעי שלה שהגיע לצמרת המכירות.

תיכף בת 25, סוויפט כבר השלימה את הקרוסאובר, חציית הקהל שלה מהקאנטרי ממנו צמחה לפופ הכללי, באלבומה הקודם "אדום" מלפני שנתיים, שלטעמי היה טוב ושלם יותר מהנוכחי. אבל סוויפט כן יצרה הפעם את אלבומה הראשון שהינו פופ לכל דבר, שטביעת הצליל שלו מגיעה בעיקר מקלידים ושנעדר לא רק סממנים לגיטרות קאנטרי מסורתיות אלא גם נוכחות של גיטרות רוק שאימצה בעבר.

הלהיט הראשון מתוכו, Shake It Off, הוא מהרצועות היותר אנרגטיות, מעין מחווה ללהקות הבנות ששלטו בפופ האמריקאי מאמצע שנות ה-50 עד לאמצע שנות ה-60. המנון פופ מהונדס לעילא, שממשיך קו של מחוות דומות ומאוחרות לפיפטיז נוסח הבי-52 בשנות ה-70 או אווריל לאבין בשנות האלפיים.

לא מתפשטת

האלבום מסמל יותר מכל את השליטה של סוויפט כמעט בכל שפה וניב בפופ. רק כמעט, משום שכמו שאבחנה היטב ביקורת מעמיקה ב"ניו-יורק טיימס", ב"1989 " סוויפט כאילו חוזרת לעידן אחר בפופ - לשנות ה-80 שבהן, למרות מדונה ופרינס ומייקל וג'נט ג'קסון, היה נדמה שהפופ האמריקאי עוד הושפע פחות מתרבות ההיפ-הופ, ושהפופ הלבן היה לבן יותר. זוהי נקודה ששבה ועולה בדיונים על סוויפט, שלהבדיל ממרבית כוכבי הפופ הלבנים בהווה, נתפסת כרחוקה מאד מסמלים וערכים שמזוהים עם תרבות ואמנים שחורים.

אבל הסיבות להפיכתה לאישה הצעירה הכי בולטת באמריקה של העשור הזה (לצד השחקנית ג'ניפר לורנס, גיבורת סרטי "משחקי הרעב"), טמונות בעיקר בערכים האחרים שסוויפט חמושה בהם: לסוויפט, כותבת שירים מקצועית בנאשוויל בירת הקאנטרי כבר מגיל 15, יש כישרון וחושים מעולים לייצור להיטים, ולהבדיל ממרבית עמיתותיה כוכבות הפופ, שעובדות עם אותם מפיקים ומשתמשות כולן פחות או יותר באותו הסאונד (אצלה הוא רך ומעודן יותר) נוכחותה הקולית תמיד מאוד מובחנת. אי אפשר להתבלבל ולטעות שמא הזמרת היא קייתי פרי או קיישה או בריטני או מיילי סיירוס.

יותר מזה, יש לה פשטות טבעית שהופכת לנדירה יותר ויותר בפופ האמריקאי. זאת, בשילוב עם העובדה שהיא אינה זמרת מאיימת או מתריסה, מאפשרת גם לאנשים שאינם קהל היעד שלה (אנשים יותר מבוגרים ממנה, למשל) לזהות ביתר מהירות וקלות את האיכויות שלה ולקבל את דמותה ונוכחותה בחיים הציבוריים ובתקשורת ההמונים.

כך היא נתפסת לא רק כסמל-הזדהות עבור מיליוני ילדות, אלא היא הכוכבת העכשווית ששולטת באופן הכי מובהק גם בערכים ישנים של עולם הבידור האמריקאי המהוגן, השמרן, הלבן. קייתי פרי לעומתה, למשל, פרצה עם "נישקתי בחורה" וחשוב לה לשמר את יכולת הבעיטה מדי פעם. סוויפט לא מאיימת על ערכי השמרנות. היא פרסמה השנה טור דעה ב"וול סטריט ג'ורנל" על יחסי אמן-קהל בימינו. בין השאר, היא תקפה שם את שירותי הסטרימינג החוקיים, כמו ספוטיפיי, ממנו הוציאה ממש לאחרונה את כל אלבומיה, בטענה שההסכמים של חברות הסטרימינג מול חברות התקליטים מותירים מעט מאד כסף בידי האמנים. קשה לדמיין את ניקי מינאז' או מיילי סיירוס מקבלות במה כה מכובדת לשטוח את השקפת עולמן היצירתית-עסקית, ולא משום שאין להן השקפות כאלו.

דווקא בעידן הכי מוחצן-מינית אי-פעם בפופ - העידן של סיירוס ומינאז' וריהאנה וביונסה ושאר המתפשטות בקלות - לסוויפט יש הילה שמחזירה לאמריקה משהו שכמעט ואבד לה. היא אמנם באה מבית אמיד, אבל גם ללא היכרות עם הרקע הכלכלי שלה, היא משדרת אציליות טבעית, שכבר כמעט ולא ניתן למצוא אצל כוכבות פופ אמריקאיות מאז ימיהן של סטיבי ניקס ודבי הארי בשנות ה-70.

מדונה וסינדי לאופר, בריטני ספירז וכריסטינה אגילרה לא היו נסיכות. להיפך: הן נראו כמו נשים צעירות, שעובדות קשה מאד למען התהילה והכסף שלהן. הן באו ממשפחות עובדות והיו גאות בדרך הארוכה והמפרכת שלהן למעלה. לסוויפט יש את החן של מי שמצד אחד נראית כמו נסיכה כל-אמריקאית, ומצד שני, במקום לחוש ריחוק ומעט יראה אל מול זוהרה המורם מעם, דווקא קל לחבב אותה.

המעבר מהכפר

אחרי אלבומה הקודם, שסימל את הפרידה הרשמית מהקאנטרי, לפחות לתקופה הנוכחית בקריירה שלה, סוויפט עברה להתגורר בניו-יורק. היא שילמה סכום צנוע של 20 מיליון דולק לדירה בטרייבקה. האלבום נפתח בשיר הצדעה לניו-יורק, ויש בו לפחות עוד להיט קצבי ענק אחד Out of the Woods , ולפחות 3 בלדות מנצחות: Bad Blood, This Love ו-Clean. אבל לטעמי זה אלבום שגדול מסך שיריו, הלא מזהירים כל אחד בנפרד. הוא מקבע את הקול, הפנים, המבט, הנוכחות והרגליים האינסופיות של סוויפט כמובילי הפופ העכשווי.

"1989" , מלבד כאמור בסקיצות, רחוק מלהיות מוצר שמשדר חיות, חדות וחיוניות. הוא נרקח במעבדות פופ מאוד סטריליות, ובכל זאת מגיש באופן הכי ידידותי, קל לעיכול אבל מתוחכם, את הקול המוביל שלו, ששייך לכוכבת באמת נדירה. לסוויפט אין העוצמות, החספוס והעומק הרגשי שבלתי ניתן להתעלם מהן של אדל הבריטית למשל. אבל היא אחראית, בדרכה הייחודית לא פחות, לדבר המוזר והנדיר שהוא פופ שכלתני וכובש. ולכן, ובזכות המקצוענות, הרצינות, השמרנות יחסית לעמיתותיה וכמובן המראה המלכותי, כשתחגוג 25 בחודש הבא, סוויפט כבר לא תהיה נסיכה אמריקאית, היא תהיה המלכה.

* ציון: 7

 המספרים של טיילור סוויפט