ניסויים ב-20 אלף בני אדם

תכנון העירוני שעל פיו נבנתה ערד, ונחשב חדשני לתקופתו, נמצא בשורש הקושי של ערד לשגשג ולהתחדש. ערד הושפעה מאוד מאופנות התכנון העירוני של שנות ה-60, וכבר כאשר הקימו אותה הגדירו אותה מתכנניה כניסוי אדריכלי. מעצם טבעם, ניסויים טומנים בחובם תוצאות שאינן ניתנות לחיזוי במדויק ועשויים גם לתת תוצאות שסותרות את הנחות מבצעיהם.

מדינת ישראל נתנה יד לביצוע ניסויים רבים כאלו וביניהם ניסוי על רטוב ביותר מ-20 אלף איש בערד והניסוי נכשל. בניגוד לניסוי מעבדה קטן, אנשים עדיין חיים בתוך הניסוי הכושל הזה וימשיכו לחיות בו.

בשנות ב-60, העידן הגרוע מכל של תכנון הערים, הפרדת כלי הרכב מהולכי הרגל הייתה רווחת מאוד ונתפסה כחיובית. הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות יצירה של רשת דרכים כפולה כך שהולכי הרגל נשלחים להסתובב בשבילים קטנים פנימיים והמכוניות מקבלות דרכים ראשיות ומהירות. במציאות, המשמעות של הפרדה כזו היא שקשה עד בלתי אפשרי ללכת ברגל משכונה אחת לשכונה הסמוכה, ישנם קשיי נגישות לצד תלות עצומה במכוניות פרטיות ומניעת כל סיכוי להתפתחות של מרכז עירוני משגשג.

בערד יש שכונות מגורים נעימות, אבל עירוניות של ממש לעולם לא תהיה בה, מכיוון שהרחובות הראשיים של ערד מוקדשים לחלוטין לכלי הרכב הפרטיים. רחובות כאלה לעולם לא יוכלו להיות רחובות נעימים שבהם הדרך מחולקת גם להולכי רגל, גם לתחבורה ציבורית וגם לכלי רכב פרטיים, כך שהרחוב משמש לתנועה מגוונת ונגישה. היעדר הנגישות וההפרדה ההרמטית בין השכונות מקשים על מפגשים בין אנשים שונים מאותה עיר ומונעים מהעיר לתת את ההזדמנויות החברתיות והכלכליות שמאפשרים רחובות מסחריים עם תנועה מגוונת.

התפיסות התכנוניות של שנות ה-60 יצרו מקומות גרועים לרוב, והמקום המוכר ביותר שמייצג זאת הוא קמברנולד, פרבר של גלזגו שנבנה כולו על הפרדת הולכי רגל וכלי רכב ונחשב לאחד המקומות הגרועים ביותר שתוכננו בעולם המערבי. ערד היא הקמברנולד של ישראל, אם תרצו.

בניגוד לתפיסה הרווחת היום בציבור, ערד לא נבנתה כעיירת פיתוח. מי שהגיע אליה עשה זאת מבחירה ואף קיבל הטבות, ולא נזרק אליה בכוח הזרוע כמו המיושבים בעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות ה-50, שגם הן ניסוי תכנוני שכשל. מסיבה זו, ערד מדגימה ביתר שאת עד כמה התכנון העירוני משמעותי להצלחה או לכישלון של מקום.

המתיישבים הראשונים בערד לא היו עולים חדשים עניים ומבולבלים, אלא ותיקי היישוב מהשדרה המרכזית של מפא"י והם היו בטוחים שהנה הם בונים עולם חדש, אמיץ ומשגשג. למרות זאת, השילוב של המיקום הפריפריאלי והתכנון העירוני הדפוק היו חזקים מכל סובסידיה ובהתאם לכך הלכה העיר ונחלשה עם השנים.

תוכננה להיכשל

אם רוצים להציל את ערד (ולא בטוח שאפשר) צריך ליצור לה מרכז עיר עם רשת רחובות קומפקטית, איטנסיבית ועם מגוון שימושי קרקע. אולי אז תוכל להתפתח בה כלכלה מקומית שתתבסס על היתרונות של המיקום של ערד ותייצר מקום שיהיה שווה להגיע אליו.

אחרת, יישוב שתוכנן בצורה דלילה, למעשה כפרבר בלבד, עם קשיי נגישות פנימיים, וללא עיר משגשגת שעליה הוא יכול להסתמך - דינו להיות תלוי לנצח בסובסידיות מלאכותיות, שלעולם לא יתנו יותר מאשר תעסוקה זעומה, נמוכת שכר וזמנית, התלויה ברצונו הטוב של השלטון המרכזי. כבר עדיף ויעיל בהרבה לתת את הסובסידיה ישירות לתושבי ערד - הם בטוח יעשו עם הכסף משהו יצירתי יותר ממה שמפעל מסובסד יעשה, ובלי לפגוע בתושבים של עיר אחרת.

במסגרת מאמציה של הממשלה למצוא פתרונות למשבר התעסוקתי של ערד, יוקצו כספי מסים כדי להעביר מפעל גלידות מקרית מלאכי לערד. כך יגיעו לערד משרות שייעלמו מקרית מלאכי, ולמשק הישראלי זה לא ייתן כלום חוץ מהוצאה של 46 מיליון שקל לפחות על סובסידיה. מסתבר שהגישה הסובייטית של תכנון תעסוקה מרכזי לא מתה עם ברית המועצות והיא חיה ופורחת כאן בישראל, אבל גם היא כאמור, לא תפתור את הבעיה של ערד, כי הפתרון למצבה נמצא במקום אחר.

יואב לרמן הוא דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב