"ר ר.ק. גופטה היה יחיד במינו. בחודש ינואר השנה הוא קיבל עיטור הצטיינות מידי ראש הממשלה של מדינת צ*האטיסגאר, במזרח הודו. במו ידיו הוא קשר את חצוצרותיהן של 50 אלף נשים. בארץ של מיליארד ורבע בני אדם, העומדת לחלוף על פני סין בתוך 10 או 15 שנה, עיקור הוא משימה גלויה של כל ממשלה, מקומית או ארצית.
השבוע נודע ד"ר גופטה לעולם באופן המזכיר את הזוועות הרפואיות הגדולות ביותר של המאה ה-20. הוא עיקר 83 נשים בתוך חמש שעות (לפי גירסה קיצונית עוד יותר, בתוך שלוש שעות), בערך ארבע דקות לאשה. הניתוחים האלה נעשו בחדר יחיד של בית חולים נטוש בכפר נידח, בתוך לכלוך ובין קורי עכביש. הנשים המנותחות הוזמנו לשכב על הרצפה. הדוקטור לא החליף את הציוד. אומרים כי פקע זמנן של התרופות שנתן להן.
מן ה-83, 13 מתו בתוך שעות אחדות, 50 מאושפזות. גם בארץ ידועת מכאובים, שבה חקלאים מיואשים תולים את עצמם, ונשים נשרפות חיים בגלל מחלוקת על המוהר, הזוועה הרפואית של צ'האטיסגאר היכתה בתדהמה. היא הזכירה את המידה שבה חלקים עצומים של הודו נשארים מאחור, גם בזמן שהארץ כולה מתקדמת. היא הזכירה את זילותם של חיי אדם. היא הזכירה את הפקרותם של בעלי שררה. היא הזכירה את עליבותה של מערכת הבריאות ההודית, בעיקר באזורים הכפריים.
והיא הזכירה כמובן את הדמוגרפיה. הודו אינה מתרבה בקצב בלתי מתקבל על הדעת. שיעור הילודה לפחות ב-100 ארצות בעולם גבוה משלה. כמעט בכל ארץ באפריקה, השיעור גבוה בהרבה. בהודו הוא עומד על 2.5 ילדים למשפחה. זו ירידה מסחררת לעומת השיעור לפני 70 שנה, ערב עצמאותה של הודו. אז הוא עמד על 6.1. אבל בתקופה הזו גדלה אוכלוסיית הודו פי שלושה ויותר. כמעט שליש מתושביה הם בני 14 ופחות.
"הדיבידנד האנושי"
הקשר בין ריבוי אוכלוסיה ובין עוני היה מובן מאליו בעיני מנהיגי הודו עוד לפני עצמאותה. גם אם לא הופרך מעיקרו, הוא חזר והועמד בספק. בוודאי הופרכה ההנחה, שימיה כימי מאלתוס (http://tinyurl.com/dark-malthus), שאוכלוסיה גדלה לא תוכל להאכיל את עצמה. בשנות ה-60 וה-70, עצירת גשמים חייבה פעולות הצלה בין לאומיות. אבל כיום, לא זו בלבד שהודו מאכילה את עצמה, אלא שהיא מייצאת מזון, כולל אורז.
בשנים האחרונות, פוליטיקאים הודיים מרבים לתאר את האוכלוסיה הצעירה עצומת הממדים כ"דיבידנד האנושי" של הודו. בניגוד לחברות המזדקנות במערב, ביפן, אפילו בסין, ידיים הודיות צעירות ורעננות מייצרות וצורכות, ומפתות משקיעים זרים. אבל הדיבידנד האנושי הזה אינו עומד במבחן הדיבידנדיות. הודו צריכה להוסיף 11 מיליון מקומות עבודה בשנה, רק כדי לספק את צורכיהם של המצטרפים החדשים. הרוב הגדול של המצטרפים האלה חסרי כל הכשרה, ואינם בני-תעסוקה.
גם בשעה שהמעמד הבינוני גדל במהירות, ומקיף בערך שליש של האוכלוסיה; גם כאשר הודו מתעשרת; גם כאשר הטכנולוגיה ההודית שולחת חללית למאדים, ומייצרת צוללות גרעיניות (או טילים, בשיתוף ישראל, ראו 'ברק 8'), מיליונים נולדים שעל מנת להישאר מאחור.
"האם יצאתם מדעתכם?"
החרדה הדמוגרפית פיעמה בלב ההודים עוד בחסדי הבריטים. יוזמות עיקור ממשלתיות התחילו עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20. רעב המונים בשנות ה-40, תחת הבריטים, עלה בחיי שלושה מיליון בני אדם בבנגאל, במזרח הודו. הבריטים הסיקו שצריך פחות בני אדם, ועיקור הוא האמצעי הבטוח ביותר.
הודו העצמאית פירסמה ב-1952 את התוכנית הראשונה מסוגה בעולם להגבלת האוכלוסיה. לא זו בלבד שהאוכלוסיה לא הוגבלה, אלא שעשר שנים אחר כך נרשם גידול מסוים במספר הילדים למשפחה.
שתי שנות בצורת רצופות, ב-1966 וב-1967, הצריכו הצלה בין לאומית. ב-1966, ארה"ב שלחה חמישית מיבול הדגנים שלה להודו. הנשיא דאז, לינדון ג*ונסון, יצא מגדרו, על-פי אחד מעוזריו הקרובים. "האם יצאתם מדעתכם לכל הרוחות? אני לא אבזבז עוד סיוע חוץ על ארצות, המסרבות להתמודד עם בעיות האוכלוסיה שלהן". (ג'ונסון השתמש במלים הרבה יותר ציוריות, שאפילו נייר ישראלי לא יסבול. כנראה.)
הודו לא היה זקוקה להמרצה. ראש הממשלה החדשה והצעירה שלה, אינדירה גאנדהי, היתה תומכת נלהבת של תוכניות משפחה עוד מזמן ששירתה בממשלתו של אביה, ראש הממשלה הראשון, ג'ווהרלל נהרו. בהשראתה, מדינות של הפדרציה ההודית התחילו לשלם לגברים ולנשים תמורת עיקור "מרצון". המרכאות כאן נועדו להעמיד את הוולונטריות בהקשר הראוי: כאשר מציעים תמורה כספית לעניים מרודים, הם מוכנים לפעמים לוותר על כליותיהם.
"זו היתה אסטרטגיית השיור של העניים", כותב פרד פירס בספרו Crash Population Coming The, שממנו מובאים הפרטים ההיסטוריים שלעיל ושלהלן (http://tinyurl.com/pearce-population). בין המעוקרים היה ייצוג חסר יחס לקבוצות העלובות ביותר באוכלוסיה: דאליט (לשעבר כת "הטמאים") ובני שבטים נידחים.
בין המעוקרים מרצון היה אפשר למצוא ישישים סניליים בני 80. במדינה המאוכלסת ביותר של הודו, אוטאר-פראדש, בצפון, חצי המעוקרים היו בני 50 ומעלה. בכפרים, מיילדות מסורתיות שלפו את ההתקנים התוך-רחמיים (אז כנראה לא קשרו חצוצרות), כדי הנשים יוכלו לחזור ולגבות את תמורת-העיקור פעם אחר פעם.
נער השעשועים עיקר 19 מיליון
ב-1968 הציבה הממשלה יעד שאפתני: להקטין את שיעור הילודה ב-45% בתוך עשר שנים. היה משהו מבשר רעות בשאפתנות הזו, והרעות אמנם באו. ב-1975 השעתה אינדירה גאנדהי את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק, לאחר שבית משפט שלל ממנה את מושב הפרלמנט שלה. שלטון החירום נמשך שנתיים ופחות, אבל במהלכו נקרא דרור למערכת-עיקור אלימה. ניהל אותה בנה הצעיר של אינדירה, סאנג'יי, נער שעשועים מרושע וחסר מעצורים.
בכל הודו, פקידי ממשלה, בכירים כזוטרים, הוכרחו לעמוד במכסות עיקור. עיקור היה תנאי ולא יעבור לטיפול רפואי, לרשיון נהיגה של תלת אופן, למים להשקיה, למזון מסובסד. אנשים הושלכו לכלא אם סירבו להתעקר לאחר שלושה ילדים. במרוצתה של תקופת החירום עוקרו 19 מיליון בני אדם, שלושה רבעים מהם גברים.
התוצאה הפוליטית היתה דרמטית. ב-1977, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לאחר שלטון החירום, מפלגת הקונגרס השלטת נחלה תבוסה איומה. ההערכה הכללית היתה שהעיקור הכפוי היה הסיבה העיקרית, אם גם לא היחידה.
אף כי עברו מאז כמעט ארבעים שנה, והודים אינם מתרפקים על היסטוריה, זכרון העיקור של סאנג'יי לא נמחה. אנשים שעדיין לא נולדו בזמן ההוא מדברים עד עצם היום הזה כמעט בלחישה על ה"נאשבאנדי", או "עיקור" (בדיאלקט המעורב, הינדי-אורדו, המדובר בצפון הודו). הם אינם עושים כן בנוסטלגיה.
לדגדג את נחירי העניים
מוראות שלטון החירום לימדו פוליטיקאים הודיים לקח. אמנם לא לעולם חוסן, אבל מאז לא ניסה איש להשעות את החרויות: הישג לא רע בהתחשב במה שקורה בכל שכנותיה של הודו. העיקור הכפוי פסק, במובן הזה שבני אדם אינם נחטפים מבתיהם, ואינם מוסעים למחנות סירוס (ממש כך קרה אז, בלב דלהי, בייחוד בין מוסלמים). אבל הפיתוי הכספי מוסיף לדגדג את נחירי העניים.
לפי פרסומים בעתונות ההודית, כל אחת מן הנשים, שהסכימו להתעקר בידי ד"ר גופטה, קיבלה 1,400 רופי, בערך 23 דולר, או 87 ש"ח. קו העוני באזורים הכפריים של הודו עומד על 32 רופי, בערך 52 סנט ביום, קצת פחות משני שקלים. העובדים ב"מחנה תכנון המשפחה" של ד"ר גופטה קיבלו 200 רופי על כל אשה שהביאו אליו.
ההנחיות הרשמיות מגבילות את מספר העיקורים ביום ל-30. אבל לנוכח תעשיית התמריצים הזו, מי יוכל לחסום שור בדישו.
לפי נתוני הממשלה, בהודו היו ארבעה מיליון ניתוחי עיקור מאז תחילת השנה שעברה. אחוז הכשלונות הוא קטנטן. בין 2009 ל-2012 מתו 568 מן המעוקרים, בייחוד נשים אבל גם גברים. אבל הפעם קרה משהו אחר בהחלט. הפעם נחשפה תעשיית עיקורים, המתנהלת תחת מאכלת, בתנאים הקרובים להיות ברבריים. ההשתמטות מאחריות מאפיינת בינתיים את כל התגובות מצד ממשלת צ'האטיסגאר.
המדינה הזו, אשר קמה רק לפני 14 שנה (הודו חוזרת ותוחמת את גבולותיה הפנימיים מפעם לפעם), מתפארת ששיעור הצמיחה בה גדול בהרבה מן הממוצע הכל-הודי. ואמנם, הסטטיסטיקה מדברת בעדה. בשנה דלה במיוחד בהודו, צ'האטיסגאר רשמה 7% אחוזי צמיחה. בתחילת העשור היא דילגה בצעדים של נמר מזרח-אסיאני, עם 11% צמיחה בשנה. אבל הסטטיסטיקה אינה מספיקה כדי לעקוב אחרי מה שממלכת בהוטאן הקטנה, בהרי ההימליה, קוראת "מדד האושר הלאומי".
תחזיות הגידול באוכלוסייה
(צילומים, וידיאו וטקסט נוסף על הטרגדיה של נשי צ'האטיסגאר אשר למצוא בכל רחבי הווב ההודי. למשל, באתר הרשת של העתון "מייל טודיי", http://tinyurl.com/mtd gupta.)
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
