כשאיש עסקים סיני עשיר עומד להיכנס לחדר, המכ"ם שלי בדרך כלל קולט את זה זמן רב מראש - כלומר את הרחש של כל מי שניצב בדרכו ויוצא מגדרו כדי לפנות לו מקום מעבר. אבל אין שום רחש כזה לפני שגואו גואנגצ'נג מגיע לארוחת צהריים במזנון ההנהלה במטה החברה שלו, בחלק הלא-יוקרתי של ה"בונד" בשנחאי, הרצועה לאורך הנהר במרכז העיר. פתאום הוא פשוט נמצא כאן, גבר ממושקף שנראה כמו הכלאה בין ספרן לפועל מהגר - אלא שהוא בנה תשלובת של 8 מיליארד דולר.
גואו אינו האיש העשיר ביותר בסין וגם לא העשיר הראוותני ביותר. הוא אפילו לא העשיר החכם ביותר, כך הוא מעיד על עצמו. אבל ב-47 שנותיו הוא עלה מדלות של איכר לבעלות על כל כך הרבה כסף, שהוא כבר לא קם בבוקר בהרגשה שהוא צריך להתעשר.
Fosun, הקבוצה שגואו הקים עם שלושה מחבריו מהאוניברסיטה ב-1992, היא התשלובת הפרטית הגדולה בסין. היא בעלת אחזקות גדולות בבית החולים בשנחאי שבו ילדי מקבלים את החיסונים שלהם מפני שפעת, בחנות העוגות שבה הם מקבלים את עוגות ימי ההולדת שלהם, בכפר הנופש שבו הם אוהבים לבלות את חופשותיהם ובחלק גדול מהאזור שבו אנחנו נמצאים בשנחאי.
זו הקבוצה שניסתה באחרונה ללא הצלחה לקנות את המגזין "פורבס", מנסה (כנראה בהצלחה) לקנות את קלאב מד וכבר קנתה את קבוצת הביטוח הגדולה ביותר בפורטוגל, קאשה סגורוס. מתחילת השנה ועד עתה רכשה Fosun 12 חברות מחוץ לסין, ויש סיכוי טוב שתגיע בקרוב גם למדינה שלכם. לכן זה נראה עיתוי טוב לנסות לברר מה מניע את גואו גואנגצ'נג בהחלטותיו העסקיות.
יותר נוסטלגיה מאשר מרמור
גואו אומר שהסוד שלו הוא תערובת של בודהיזם, דאואיזם, קונפוציוס ו-וורן באפט. לדבריו, הוא מוצא את ההשראה להחלטות ההשקעות שלו אצל החכמים העתיקים של סין (לצד החכם מאומהה, באפט). הוא גם שוחר ותיק של טאי צ'י, אמנות הלחימה האסיאנית שהוא מתאמן בה ככל שהזמן מתיר לו, אבל הדבר הראשון שאנחנו דנים עליו הוא אוכל - ולא רק מפני שאנחנו יושבים לארוחת צהריים.
מזון, או המחסור בו, היה בעיה גדולה כשגואו נולד במחוז המזרחי ז'ג'יאנג ב-1967. המדינה החלה אז את מהפכת התרבות של היו"ר מאו זדונג, שחוללה הרס כלכלי וחברתי נרחב. גואו זוכר שמשפחתו לא רעבה ללחם, אבל גם לא חגגה (מזון בסיסי ניתן בהקצבה לפי תרומתה של כל משפחה למאמץ היצרני הקומוניסטי). "יכולנו לאכול ולשבוע, אבל האוכל היה גרוע מאוד", הוא אומר, ונזכר איך אמו נהגה לשתול בסתר בטטות כדי להאכיל את המשפחה.
אבל כמו סינים רבים מבני דורו, גואו נשמע יותר נוסטלגי מאשר ממורמר כלפי אותם ימים שחורים בהיסטוריה הסינית המודרנית. הוא נשמע לירי כמעט כשהוא מדבר על המנה שאמו התמחתה בה באותה תקופה, מגאנקאי (מילולית "גוש ירקות מיובשים"), שטעימה במיוחד כשמוסיפים לה מנה הגונה של שומן חזיר.
"היינו אז עניים. נהגנו לאדות קערה של אורז ולשים שכבה של מגנקאי על האורז. השומן היה נמס לתוכו. זה הריח נהדר. אפילו כיום הפה שלי מתמלא ריר כשאני חושב על זה", הוא אומר. אותם ירקות חמצמצים מיובשים היו גם המזון הקבוע של גואו בבית הספר. בסין, רוב הילדים בכפרים - כולל ממשפחות איכרים כמו זו של גואו - היו חייבים ללמוד בתנאי פנימייה בעיירה הקרובה ביותר, אם הם רצו ללמוד בכלל. אמו הייתה אורזת את המעדן עם כמה חתיכות שומן חזיר שהמשפחה יכלה לוותר עליהם, והמזון הזה הספיק לו לשבוע ימים - עד החזרה הביתה.
גואו צוחק בהנאה כשאני שואל אם זה מה שנאכל לצהריים, בארוחה שמוגשת בחדר פרטי במזנון הצמחוני למהדרין של הנהלת Fosun. אבל לא, לא נאכל את המגנקאי - לא מפני שהמנה הזו עממית מדי, אלא מפני שהיא לא מספיק צמחונית. כאשר הוא אוכל מקערת האטריות תוצרת בית המהבילה שלו, ונוגס בפה מלא בבטטה מהסוג שאמו נהגה לגדל בילדותו, אני שואל את גואו אם הוא צמחוני. הוא אומר שדווקא לא, אם כי הוא התנזר מבשר בחודש שבו התאבל על מות אמו, הואיל והיא הייתה בודהיסטית מאמינה. במידת האפשר הוא נוהג לאכול צהריים במזנון הצמחוני של הקבוצה בכל יום.
התפריט של היום הוא תירס מתוק מאודה קר, מלון חורף מטוגן בפטריות שחורות, במיה, תרד ותפוחי אדמה עם שעועית. ברוב ארוחות העסקים בסין נהוג לשמן את האוכל הזה במשקה חריף שנקרא באידג'ו, אבל לא כאן. הכול הוא חלק מגישתו של גואו לחיים ולהתעשרות - לעולם לא לעשות משהו קיצוני, בין אם מדובר על אוכל, משקה או ספקולציות בשוק. טאי צ'י, הוא ממשיך, הוא בדיוק השמירה על האיזון בין היין והיאנג.
איך, אני שואל, כל זה קשור לקנייה של חברת ביטוח פורטוגלית? גואו שמח להסביר איך האיזון הזה נוגע להחלטות ההשקעות שלו. "המטרה של טאי צ'י איננה להכות ראשונים כדי להשתלט על היריב, אלא לחכות ולהכות ברגע הנכון", הוא אומר. "כלומר, להיות הראשון שנוקט פעולה אחרי התחושה של שינוי במומנטום. השקעה היא דבר דומה לטאי צ'י; לאף אחד אין יתרון מהירות קבוע בשוק בגלל מגבלות התבונה האנושית והחזון. היתרון שלך נובע מהיכולת שלך לחוש את השינוי מהר יותר ולנקוט את הפעולה המהירה יותר".
למרות שכל אמן טאי צ'י יאמר לנו שדרושות שנים כדי להבין את הדבר הראשון באמנות הלחימה הרוחנית הזו, יש לי מושג כלשהו על רעיון ה"להרגיש את השינוי". באחרונה ניסיתי טאי צ'י, ולמדתי איך, פשוט על ידי מתיחת אצבע אחת במורד הירך שלי, אני יכול לשנות את האיזון שלי עד לנקודה שבה אפילו דחיפה של המדריך שלי לא תוציא אותי משיווי משקלי.
גואו אומר שנהג להתאמן כמעט כל יום. אפילו כעת, כשהוא יכול להתאמן רק פעמיים-שלוש בשבוע, הוא יכול לעשות תרגילים אפילו בישיבה - כנראה גם אגב ארוחת הצהריים. "אתה רואה, אני כמעט לא יושב כך", הוא אומר ונמרח על מושבו להדגמה. הוא יושב ישר ומתוח על שפת הכיסא. "בצורה כזו, הקי שלי זורם בחופשיות בתוך גופי", הוא אומר ומוסיף שזה מסייע לו "להיות בעל השקפה מנטלית טובה ולהתאושש מבעיות גופניות רגילות".
התפיסה שלי של ה"קי" או "רוח" הסיני חלשה בערך כמו שליטתי בטאי צ'י, אבל גואו כה להוט לעזור לי להבין, שהוא עובר לאנגלית נדירה כדי להדגיש ש"אפילו אם אתה מתאמן בתנועות במשך חמש או עשר דקות, זה טוב לבריאותך. אפילו בשיחות ועידה, אני מאזין לבני שיחי אגב אימון מסוים. כך גם בהפסקות הקפה במשא ומתן קשה, זה בא לי בטבעיות".
מנכ"ל, יש לך שינלי?
השפעת הרוחניות המזרחית על אסטרטגיית ההשקעות של גואו אינה מסתיימת כאן. "בודהיזם", הוא מסביר, "מלמד אותך שהכול מתחיל מהלב, ולהרגיש את הלב של האחרים הוא הדוקטרינה החשובה ביותר בבודהיזם. בעשיית עסקים זה אומר הסתכלות על דברים דרך עיניהם של האחרים. הכסף אינו המטרה היחידה שלך. המטרה היא גם לשפר דברים בעבור אחרים, ובסופו של דבר, הכסף יבוא מאליו כתוצאה של זה.
עסקים הם גם הצורה הטובה ביותר של צדקה. זה מה שהוא אומר לבודהיסטים שמגיעים אליו בבקשת תרומה. "כשאתה הופך חברה מסחרית למצליחה, אתה מספק יותר תעסוקה, ואם אתה מתייחס היטב לעובדים שלך, העסק עצמו הופך לארגון צדקה", הוא מסביר.
גואו צוטט בעבר כאומר שאינטליגנציה אינה מפתח להצלחה. במקום זאת, המפתח הוא מה שנקרא "שינלי". זה מונח שמשכילים רבים מתקשים לתרגם. גואו מסביר אותו כך: "יש אנשים שמקבלים את ההחלטות הלא נכונות, אבל לא מפני שאין להם תבונה עדיפה, אלא מפני שהם אינם יכולים לעמוד בפיתוי של המפלצות שמסתתרות בליבם".
לדוגמה, "אנשים רבים קנו חובות משועבדים בארה"ב לפני משבר הסאב-פריים, למרות שהם ידעו בבירור שזה בעייתי. הם ידעו שאם לא יקנו, הבונוס שלהם באותה שנה יהיה מופחת, ולכן הם ביצעו החלטה שמתבססת על אינטרס קצר-מועד, ולא משום שהם לא הכירו את הבעיה".
לאנשים הללו לא היה שינלי. הודאה שעשית טעות היא צורה אחרת של שינלי - גם אם אתה המנכ"ל ונדמה לך אתה צריך תמיד להיות צודק. פורסט גאמפ, למשל, לא היה אינטליגנטי, אבל הצליח מאוד.
גואו משתמש גם בדוגמה של באפט, האיש שהוא מחקה את האסטרטגיה שלו בבניית תשלובת שמשתמשת בכספי ביטוח להשקעות במגוון רחב של עסקים. "אני לא חושב שהוא הצליח מפני שהוא חכם יותר מאחרים", הוא אומר. זה יותר עניין של משמעת השקעות, רגישות לשוק ואימוץ הראייה ארוכת הטווח. גם הדברים הללו, מסתבר, הם שינלי.
אחרי בודהא ובאפט, יש עוד חכם שגואו חייב לו את הצלחתו: דנג שייאופנג, המנהיג שניווט את סין אל רפורמות כלכליות מרחיקות לכת אחרי מותו של מאו, שהתפרסם באמרתו (ואולי הייתה זו אגדה) "להתעשר זה נפלא". גואו אומר ש"אם דנג לא היה תורם את האדמה לאיכרים, לא היה לנו מעולם מה לאכול. רוב הכפרים במחוז שלי רעבו ללחם". לדבריו, ללא הרפורמות של דנג הוא לא היה מגיע לאוניברסיטה, והקבוצה שלו לא הייתה קמה.
שם הקבוצה של גואו משקף את החינוך האוניברסיטאי שלו: פירוש המילה פוסון הוא "כוכב אוניברסיטת פודאן", המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בשנחאי. הוא לא רק קיבל שם תואר ראשון בפילוסופיה, אלא גם ליטש שם את כישוריו העסקיים, במכירת לחם לעמיתיו הרעבים כאשר סיימו ללמוד ב-23:00.
הוא הרוויח אז 5 יואן ללילה, סכום שנראה פעוט עד שהוא מספר שהוצאותיו באותה תקופה היו 30 יואן בחודש. בתום לימודיו ב-1989 הוא תכנן להמשיך ללמוד בחו"ל, אך במקום זאת השתמש בחסכונותיו לייסד את פוסון עם שלושה מחבריו ללימודים (שכולם עדיין מעורבים בחברה). כיום, כעבור 22 שנה, יש לקבוצה השקעות בפלדה, מכרות, תיירות ותרופות.
הסיפור הזה של עלייה מאשפתות אינו בלתי-רגיל בסין המודרנית. ג'ק מא, מייסד ענקית האינטרנט עליבאבה, הגיע גם הוא ממחוז ז'ג'יאנג, וגם הוא חובב טאי צ'י. בסין נהוג תכופות להשוות את גואו למא, אך הבוס של פוסון אומר שהוא אינו חכם כמו טייקון המסחר האלקטרוני (וגם לא מומחה כמוהו לטאי צ'י). "אף אחד לא חכם כמו ג'ק מא", אומר גואו, "הוא, איך אתם קוראים לזה, חייזר. אני סתם בחור רגיל". אולי, אבל עם הון אישי של 4.3 מיליארד דולר, לפי רשימת עשירי סין של "פורבס".
"היינו עניים במשך זמן רב"
השיחה עוברת להתפתחויות עדכניות יותר. פוסון נאבקת זה יותר משנה על השליטה ברשת כפרי הנופש הצרפתית קלאב מד, ובאחרונה שילמה 725 מיליון דולר תמורת הבעלות על צ'ייס מנהטן פלאזה בניו יורק. אבל הצעד האסטרטגי החשוב ביותר היה קניית קבוצת הביטוח קאשה סגורוס במיליארד דולר, שמעניקה לגואו את הכספים שהוא צריך כדי לקנות חברות זרות שיכולות להיבנות על השוק הסיני, כמו קלאב מד, מבלי לקחת יותר מדי הלוואות כאשר חברות הדירוג כבר אומרות שפוסון חייבת יותר מדי.
"בעלות על חברת ביטוח אומרת שיש לנו נכסי ביטוח ב-13 מיליארד אירו שאפשר להשתמש בהם להשקעות", הוא אומר. נכסים של החברה הפורטוגלית מימנו את קניית מניות עליבאבה ב-100 מיליון דולר על ידי פוסון בהנפקה האחרונה של חברה זו. אני אומר שאי אפשר רק לחלוב את החברה מפורטוגל, אלא צריך גם למכור ביטוח לפורטוגלים (ולהתמודד עם רגולציה שונה מאוד מזו שנהוגה בסין). האם זה לא קשה מדי? "זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו משקיעים בחברת ביטוח. אנחנו מבינים ביטוח", אומר גואו. הוא נחוש בדעתו להשתמש בביטוח כדי להניע השקעות, כפי שעושה האליל שלו, באפט.
הגיע הזמן לסיים, אך גואו בקושי נגע באטריות שלו, ואני עדיין רוצה לדעת מה חושב בן למשפחת איכרים שגדל במהפכת התרבות על המצב הנוכחי של מי שתהיה בקרוב הכלכלה הגדולה בעולם. המומחים מדברים על תאוות בצע, התרברבות, שקיעת הערכים המסורתיים. האם גואו מודאג מכך שסין תקרוס תחת משקל הנטייה הנוכחית שלה להשתלטויות?
הוא נוזף בי בעדינות. "אני מקווה שאתה יכול להבין שהיינו עניים במשך זמן רב מאוד. אני מקווה שאתה יכול להבין את התשוקה שלנו לחיים טובים ולכסף. בוא לא ממהר למתוח על זה ביקורת. זו דעתי".
והוא מוסיף: "אני מאמין שהתרבות הסינית, כולל קונפוציוס, בודהיזם ודאואיזם, מאוזנת מאוד. היא תוביל אנשים חזרה למה שהם באמת צריכים בלב שלהם. כשאנשים מספיק עשירים, מה שהם מקווים הוא שונה. בהתחלה אדם רוצה להתעשר, להפגין את עושרו, זה נורמלי. אחר כך, בהדרגה, הוא מגלה שזה די משעמם. הוא מוצא בהדרגה שהאיזון הרוחני הפנימי חשוב יותר, ולכן הוא יפנה אליו". עם משפט הסיום הזה, היזם הפילוסוף עושה את דרכו החוצה, אולי כדי לקנות עוד מותג מפורסם קרוב אליכם.
עלייתה של אימפריית העסקים
כתבות
ני"ע
