מה באמת אירע בקיץ האחרון?

גם הגשם השוטף לא מנע אתמול (א') את החגיגות של תחילת גיוס מחזור נובמבר בבקו"ם בתל-השומר.

במעגלי מתופפים, בשופרות, בשלטים ובריקודים, התגייס היום לצה"ל דור חדש של לוחמים לחטיבת גולני, עם כל הקלישאות הנכונות: האימא המוחה דמעה, הבן המרגיע, הסבתא שמזכירה ברגע האחרון לפני העלייה לאוטובוס, "קררר, אז אל תשכח לגרוב שני זוגות גרביים".

כן, ברחבת המתגייסים בבקו"ם, הידיעות על מלחמת עולם בין צבא-ההגנה-לישראל (צה"ל) לשירות-הביטחון-הכללי (שב"כ) נראות כאילו נפלו מפלנטה אחרת, מקבילה, לא רלבנטית.

לנערים שמתגייסים יש מספיק על הראש. רק ההורים המלווים מקווים שהמשפט הבן-גוריוני ההוא, שתלוי בחדר הישיבות של המטה-הכללי בקומה 14 בקריה, עדיין תקף ונכון: "תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך".

על דבר אחד יש היום קונצנזוס בין הצדדים: התקווה שפגישת הסולחה, ויש משהו פואטי בכך שמילה ערבית מגדירה מפגש בין ראש השב"כ לרמטכ"ל, שמה סוף-סוף קץ לפרשה המכוערת והמיותרת הזו, שלא מוסיפה כבוד ואמון לשני הארגונים ולעומדים בראשם.

הרבה ביקורת נשמעה על שירות-הביטחון-הכללי בסוף השבוע הזה. אמרו עליהם - שהם רודפי כבוד ופרסום, מחרחרי ריב ומדון, כי את השב"כניקים שלנו אנחנו מעדיפים לוחמים אלמונים.

אבל על הדבר החשוב ביותר, מהות הסיפור הזה, יש להעריך את השב"כ על יושרו האינטלקטואלי. גם אחרי לחצים, איומים וזעם גלוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה-בוגי יעלון, על הראש יורם כהן ועל ר', ראש מרחב דרום, הם עומדים מאחורי התזה שלהם: היו סימנים מעידים למלחמה בקיץ האחרון.

השב"כ בנה בעשור האחרון יחידת תקשורת יעילה, שרירית ורזה. אנשיה ספורים. וטוב עשה השב"כ שנפתח לתקשורת עם הזמן בתדרוכים, סקירות, שיחות רקע, וכן גם בראיונות רחמנא ליצלן. השב"כ ראה כיצד הדוברות הצה"לית המיומנת מעניקה לתקשורת המתמסרת חגיגת ניצחון לא-פרופורציונלית בסיום צוק איתן: מח"ט גבעתי לעיתון א', ומח"ט גולני לעיתון ב', מח"ט הצנחנים לערוץ ההוא, ומח"ט בשריון לערוץ האחר. ולמי לא נשאר? לשב"כ.

רצונם של אנשי השב"כ בהכרה, בקרדיט, הוא אנושי ומובן. אין ערוץ טלוויזיה או עיתון שהיה מוותר על ראיון עם אדם כמו ר', ראש מרחב דרום של השב"כ, המקביל לאלוף פיקוד הדרום, אדם ערכי ואמיץ, שתרם עשרות שנים לביטחון המדינה.

חורים בתזה של השירות

אסור שהפרשה הזו תחזיר אותנו עשר שנים לאחור ביחסי השב"כ והתקשורת.

בישראל של 2014, הגוף הביטחוני היחיד שאין לו איש דוברות שתפקידו למסור דין-וחשבון לציבור באמצעות העיתונאים הוא רק המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד"). ראש המוסד תמיר פרדו, שנשאל על כך בשיחה סגורה, ענה בערך כך: "מה אתם רוצים שאני אדווח לעיתונות? הרי ברגע שאנשיי עוזבים את נמל-תעופה בן-גוריון הם מתחזים, פורצים, שודדים ולפעמים גם רוצחים בשירות המדינה. לא היה דובר למוסד ולא יהיה".

את התזה של השב"כ בדבר "מלחמת יולי" שחמאס מתכונן אליה חודשים, שמעו הכתבים הצבאיים לראשונה במפגש במטה השב"כ במרכז הארץ ב-30 ביולי השנה, ביומו ה-23 של מבצע צוק איתן, מגורם בכיר בשירות.

איני מתיימר להיות חשוף לאלפית מהחומרים המודיעיניים שראשי השב"כ חשופים אליהם, אבל למען הגילוי הנאות, לא השתכנעתי עד כה מהתזה של השירות, שיש בה לא מעט חורים: למשל, אם חמאס עזה התכונן למלחמה בקיץ, מדוע הוא איפשר לארגונים הסוררים ברצועה לחמם את הגזרה באמצעות ירי תלול-מסלול ספוראדי לדרום, תוך כדי חטיפת הנערים בחברון, מה שמנע ממנו את אפקט ההפתעה?

אם חמאס עזה התכונן למלחמה בקיץ, והשב"כ התריע על כך, מדוע חלקים ניכרים של הצבא הסדיר נשלחו לשטחים, למבצע "שובו אחים" נגד החמאס בגדה ולא בעזה?

כבר במבצע "צוק איתן" שמענו את התדרוכים הסותרים: כאשר השב"כ מחזיק בתיאוריית "מלחמת יולי", ואילו ראש אגף המודיעין דאז, האלוף אביב כוכבי, מפרשן את המציאות הסבוכה באמצעות תיאוריית ה"מיסקלקולציה" בין ישראל לחמאס. כלומר, התדרדרות למלחמה ששני הצדדים לא רצו בה, לא היו צריכים, ולא התכוננו אליה במועד זה.

טוב עשו התחקירים של אנשי התקשורת רביב דרוקר בחדשות 10, עמוס הראל ב"הארץ" ואילנה דיין בעובדה, שלא נתנו לחילוקי-הדיעות המהותיים האלה להישטף בים החדשות הישראלי האין-סופי.

על אף שיצאנו מעזה ב"התנתקות" בקיץ 2005, שירות-הביטחון-הכללי עדיין נושא באחריות רבה באשר למודיעין בעזה. השב"כ מוגדר כמודיעין-פנים, אבל כאשר היה צריך להגביר את החיישנים המודיעיניים באשר לנעשה בסיני פוסט האביב הערבי, הוקמה יחידה חדשה בשב"כ לטיפול בסוגיה, אף שישראל אינה שוהה פיזית בסיני.

השיטה הזו, של מודיעין אנושי, 'יומינט' (ראשי-תיבות של Human intelligence) באמצעות הפעלה של מקורות מנגד, בלי לשהות פיזית בשטח, הניבה לישראל הישגים רבים, אך לא בטוח שהעצים ששב"כ ראה בחודשים שלפני צוק איתן התכנסו לכדי יער אחד.

באינתיפאדה השנייה, מבקריו של השב"כ האשימו אותו ב'ראייה קשיתית', כלומר, בראייה ששמה במרכז רק את סיכול הפיגוע הבא. האם גם ב-2014 ההתראה של השירות מפני מלחמה היא בעצם התראה לפיגוע "בלבד" במנהרת כרם-שלום, בלי שראו את התמונה הכללית?

תופעת "הרב"ט האסטרטגי"

הבעיה היא, שבישראל אנו מכירים כבר שנים רבות, לצערנו, את תופעת "הרב"ט האסטרטגי". כלומר, השפעה של אירוע טקטי בודד ולכאורה חסר חשיבות אסטרטגית, על מצבה הביטחוני של המדינה כולה. כך היה בחטיפת נערי הישיבה ורציחתם בשטחים; כך בחטיפת החיילים אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, שהובילה למלחמת לבנון השנייה. בישראל, לעיתים גם האירוע הטקטי ביותר הוא-הוא גם ההתרעה למלחמה.

ובכלל, מהי התרעה למלחמה נגד ישראל כיום - במציאות אסטרטגית שבה אין צבאות סדירים, אין דיוויזיות שריון סוריות שמאיימות לפלוש לגליל, ואין ארמיות מצריות שיצלחו את התעלה?

יש להיזהר מהבון-טון העכשווי, שלפיו גורסים ש"הגנרלים יפתרו את חילוקי-הדעות אצלם בפנים". טוב שיש פלורליזם, וטוב שהוא נעשה באור השמש. זה מונע קונספציות שעלולות להיות שגויות. מונע אולי את "אוקטובר 73'" הבא.

מנגד, השוואות ל"מלחמת כיפור 73'" או ל"פרשת קו 300", שבה ניסה השב"כ לטפול על צה"ל את רצח המחבלים, מעצימות את הפרשייה האחרונה הרבה מעבר למה שראוי לה.

בצוק איתן לא היה ואין מחדל באשר להתראה המודיעינית, כפי שאין כאן מחדל באשר למנהרות. צוותים מודיעיניים משותפים לצה"ל ולשב"כ מיפו רבות מהן לפני המלחמה, כאשר התופעה עצמה של מנהרות בעזה הייתה מוכרת כבר יותר מעשור.

הבעיה המודיעינית המרכזית של צוק איתן הייתה הכישלון, או חוסר ההבנה, של רצונו של החמאס להמשיך ולהילחם אל עבר 50 הימים. "מודיעין כוונות" מכנים זאת בקהיליית המודיעין, ושם נראה חסר הכי הרבה מודיעין, חסרה הכי הרבה הבנה.

אסור להשאיר את קרב השב"כ וצה"ל לקרבות אגו פנימיים. גוף בלתי-תלוי חייב להגיע למסקנה: מה באמת אירע בקיץ האחרון.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10