החמישייה הקאמרית: על ההצגה הפנטסטית של נבחרת ישראל

מה שקורה עכשיו הוא סוג של התגשמות חזון העצמות היבשות של הכדורגל הישראלי. 100 אחוזי הצלחה בשלושה משחקים זו פתיחת המוקדמות הכי טובה של הנבחרת בהיסטוריית העידן האירופי. מקום ראשון, ועוד עם משחק חסר ביד (אמנם נגד בלגיה - אבל ביתי).

וכל זה קורה לא רק עם כדורגל התקפי ויפהפה לצפייה, שמצליח באמצעות כישרונותיו המתפוצצים לגבור, לראשונה מאז ה-0-5 ההוא על אוסטריה מלפני 15 שנה - על נבחרת המוגרלת בדרג גבוה יותר מזה של ישראל, במשחק מאני-טיים; אלא גם במקביל למעטפת חדשה ונוצצת בדמות מתקן כמו סמי עופר, שדרוג של גלקסיות לעומת המכלאה שליד קניון איילון. והקהל מרוצה מהעניין, מהאווירה התיאטרונית ומהיחס המוכוון-לקוח שהוא מקבל - ומגיב בהתאם עם רוח גבית והבעת אמון. תעירו אותנו לפני שממריאה הטיסה לצרפת.

***

אז הנה בכל זאת צלצול השכמה קטן: בתכל'ס, עוד לא קרה כלום. עד כה ביצעה ישראל רק 30% מהעבודה. ברור שיותר מתשע נקודות בשלב זה אי אפשר לבקש אפילו מתמטית, ועוד יש שש נקודות כמעט בטוחות בקופה מול אנדורה וקפריסין שיגיעו לחיפה וירושלים. רק ש-15, ואולי גם 19 נקודות - כנראה לא יספיקו להעפלה אוטומטית ליורו.

הסטטיסטיקה היא כזאת: במוקדמות מונדיאל 2014, בשמונת הבתים בהם הפורמט היה דומה לזה של "הבית הישראלי" הנוכחי (שש נבחרות, 10 משחקים) - נדרשו 19.5 נקודות בממוצע כדי להבטיח את המקום השני. במוקדמות יורו 2012 הנתון עמד על 20 נקודות, כנ"ל לגבי גביע העולם 2010. כך שיש עוד כברת דרך לעשות, ולפחות עוד חמש נקודות שישראל תצטרך לקחת מול יריבותיה הבכירות לבית - כדי להגיע ליורו. על הפלייאוף של המקום השלישי עדיף לא לבנות (זה כמובן עוד ישתנה, אבל כרגע מרכיבות אותו נבחרות כמו רוסיה, הולנד, אוקראינה, שווייץ).

"חבל שאין לנו עוד משחק בעוד שבועיים-שלושה", אמר אלי גוטמן אחרי הניצחון, בעיקר כי הוא לא יודע באיזו יכולת, מומנטום ומצב בריאותי יקבל את השחקנים שלו בעוד 121 ימים, עד שתגיע לכאן ווילס; הוא כן יודע שמחיאות הכפיים שקיבל הלילה מאנשי התקשורת כשהתיישב לדבר מסיבת העיתונאים, יוכלו במהלך השנה הקרובה להתחלף לשאלות נוסח איך שוב לא פספסנו הזדמנות לפספס הזדמנות, והאם שתי קדנציות למאמן לאומי זה לא יותר מדי.

אבל בהתחשב בעובדה שגוטמן מצא את הנוסחה שלו - הסיכויים הפעם משחקים חזק לטובתו.

***

הנוסחה שנמצאה על-ידי גוטמן מורכבת מחמישיית שחקנים סופר-מוכשרת, שנמצאת בגיל הפיק של כדורגלנים (ממוצע 26.4). היא מתואמת להפליא, בזכות אינספור אימונים משותפים במכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי פ"ת; חלקים ממנה מכירים איש את רעהו מגילאי חטיבת הביניים; התוצאה של כל זה היא משחק צירופים מופלא, חילופי פוזיציות, פינויי שטחים, ויצירת כמות פנטסטית של איומים על השער. תשכחו מברקוביץ'-רביבו, תאפסנו בנפטלין את בניון, ותתחילו לשנן: ערן זהבי-גילי ורמוט-עומר דמארי-טל בן חיים-ביברס נאתכו.

זה המשחק הרביעי ברציפות של הנבחרת בו גוטמן עולה עם החמישייה הזאת בהרכב, כולל ההכנה נגד הונדורס בקיץ בארה"ב. המאזן? ארבעה ניצחונות, מאזן שערים 4-13. חברי החמישייה אחראים ישירות על 11 מ-13 כיבושים (דמארי 6, ורמוט וזהבי 2 כ"א, בן חיים 1; תומר חמד הוסיף פנדל באנדורה, ואחד השערים מול הונדורס היה עצמי - אחרי בעיטה של בן חיים).

שווה להתעכב מעט יותר דווקא על האיש שלא נכנס למצבת הכיבושים מבין החמישייה: נאתכו. מי שעוקב אחרי הקריירה שלו מחיתוליה, יודע איזה מרחקים עצומים הוא גמע ביכולות שלו. הכדור או שניים לגול בכל משחק היו לו מאז ומתמיד; השליטה על המקצבים והאנרגטיות התפתחו לאט-לאט עד שהגיעו לרמתם הנוכחית הגבוהה; רק שהגנתית הוא בכלל לא היה פאקטור, ובליגת העל הוא נראה לעיתים קרובות כמו נער רכרוכי, בוודאי ביחס לדרישות העמדה שלו. עד כדי כך שלהפועל ת"א לא הייתה בעיה למכור אותו לקאזאן במארס 2010, על-אף שהייתה בעיצומו של מאבק אליפות מול מכבי חיפה. פאסט-פורוורד לנובמבר 2014: עד הדקה ה-15 אתמול ספרתי לו ארבעה חילוצי כדור, אבל לא סתם חילוצים לאאוט או כאלו שמיד הופכים לאיבודים - אלא כאלו שהפכו להתקפות נגד של הנבחרת.

ההצלחה הפנומנלית והעקבית של נאתכו בליגה הרוסית ובצ'מפיונס ליג, מלמדת אותנו כי לראשונה מאז תפקיד ה-50/50 נכנס לז'רגון הטקטי של הכדורגל בתחילת המילניום הנוכחי, עם צמיחתם של שחקנים כמו פירלו, ג'רארד, למפארד וצ'אבי - סוף-סוף גם ישראל הצליחה לגדל מישהו שיודע לבצע את הג'וב המורכב הזה באופן אולטימטיבי.

***

בעוד השישייה האחורית יותר תוכל להתחלף, הרי שעם החמישייה הקדמית גוטמן ילך עד הסוף. אלו הבאנקרים הבטוחים שלו, והוא לא ייתן לרעשי רקע (טיפולי השיניים של טוטו תמוז, האכזבה של ליאור רפאלוב) להפריע לו. המבחן הכי גדול של גוטמן עד סוף הקמפיין הוא בכלל מנטלי: איך לגרום לכל המקופחים בספסל, ביציע ובבית - ויש גלריה בלתי נגמרת של כאלו, והפנים של בן שהר ואיתי שכטר במגרש החניה אתמול העידו על כך - להתכנס יחד לכדי תמיכה במטרה שגדולה הרבה יותר מהקריירה האישית שלהם.