עלי "סמי" ין: הבית החדש של הנבחרת

יש משהו בסמי עופר שגורם לחדרי הלב שלך לשחק סטנגה עם זרימת הדם שלך, בכל פעם שאתה עובר לידו, בטח בלילה. המראה החללי שלו הוא עוצמתי וגורם לאף שלך להדבק לחלון המכונית, בדיוק כמו התשוקה הילדותית לראות את חופי הארץ אחרי חזרה מחו"ל.

אני מתאר לעצמי שאין שום סיכוי בעולם שהייתי קונה כרטיס כדי לשבת בשערים 15-18 ברמת גן, ועוד ליד הלפיד של המכבייה. זה המקום בו ישבנו, זוגתי ואנוכי, בעלי "סמי" ין אמש. משם רואים מצוין את הגולים, אפילו בשער הצפוני, ובעיקר שומעים. פאקינג שומעים את הקהל של הנבחרת. וייאמר מיד, אין שום חידוש ברפרטואר הדלוח של שירי נבחרת. אין לנו באמת קהל נבחרת, לא קרוב לאולטראסים של הקבוצות, בוודאי לא לתצוגות העידוד ושלטי הפריסה. אין פה כלום, חוץ מאקוסטיקה ואחדות. זה כוח עצום. אני לא זוכר מתי שרו פה את התקווה בלי אקורד אחד, בלי פסקול, בלי כלום. זמר שמתמחה בשירי סמטאות ירושלמיות, ו-30 אלף גרונות. כמה פשוט, ככה נוח.

מעבר לכך הקהל חי את המשחק, מגיב, יוצר אינטרקציה מטורפת עם השחקנים על הדשא. השילוב של סמי עופר סולד-אאוט וההתפוצצות על הדשא עוד יגרום לנו להאמין שזה מה שהיה חסר לנו 38 שנה מאז ההישג האחרון של הנבחרת (מונטריאול 1976), אבל יכול להיות שהניואנסים הקטנים הם אלה שבאמת משפיעים. כאן, כל פאול על הדשא, גורר תגובה משמעותית מהקהל; כאן כל מבצע, הנעת כדור מפוארת או דריבל אימתני, מרים את האוקטבות; זה משפיע על השופט, על היריבים, על השחקנים של הנבחרת. זה עובד. כמה זמן ייקח לגמור את הגג ביציע הדרומי בטדי? פתאום בא לנו גם ניצחון על בלגיה.

***

וברצינות, למרות התלונות המוצדקות על רמת הדשא (יהיה מאוד קשה לייצר דשא טוב באצטדיון מקורה שאין בו יכולות לקבל קרינת שמש ממושכת) - אי אפשר לקחת מהאצטדיון הזה את האווירה שבו. היה מדהים לראות איך הסדרנים פותחים לרווחה את השערים במחצית כדי שהמעשנים יוכלו לבוא על סיפוקם. לא מכיר הרבה שעומדים מחוץ לאצטדיון בישראל במחצית, ולא מכיר הרבה מקרים שלא מנסים להתחכם ולהחליף מושב. האכסניה התרבותית יוצרת תרבות: המושב שרכשת אליו כרטיס מחכה לך, התורים נסבלים, המעברים מהירים, השערים חשמליים, הישיבה נוחה בצורה קיצונית, אפילו הקור לא חודר. אז בשירותים היה ברז אחד קצת שבור, אבל בהשוואה למשתנות של שער 3 ברמת גן, אפילו הקישון נראה נקי. הציבור נכנס לתוך החללית, כאילו לסיור, ועוד לא מרשה לעצמו לגעת בכל הכפתורים. הרגשה של טיול שנתי עם מופע אור קולי.

איך אמרה האישה? תחושה של הצגה, של מופע. ובצדק.

אחרי שנים שבהן נטען כי טדי ראוי לשמש כאצטדיון לאומי, גם בשל היותה של ירושלים בירת ישראל, בא סמי עופר וטרף את הקלפים. אי אפשר להשוות בין האצטדיונים. יש אי נוחות מיתולוגית בנסיעה לירושלים עוד מהימים שאבא היה מתפלל שהפיאט 850 תעלה את הקסטל. הרכבת איטית, הצירים פקוקים, הקור מצמית, ועוד לא דיברנו על כך שהאצטדיון תיכף בן 25. בכלל, בלומפילד נראה ליד שני אלה כמו ישראל בתקופת ההמתנה. סמי עופר קבע פה סטנדרטים שאף אצטדיון לאומי - אם יוקם - לא יוכל בפחות מהשקעה של מיליארד שקל, לעמוד בהם. והיינו באצטדיונים בעולם. רק שבאף אחד מהם לא כינסנו 28 אלף אוהדים של קבוצה אחת, עם דגל אחד, ועם שני שירים וחצי.

אם היה משהו בלתי נתפש אתמול, היו שני הדברים הבלתי אפשריים האלה: התצוגה של הנבחרת יחד עם האצטדיון הזה. אירוע של פעם בחיים, או אולי פעם בארבעה חודשים וחצי...