לחץ דת גבוה

כבר ידענו פיגועים בבתי כנסת. מפיגועים שהיו בבתי הכנסת בהתנחלויות ברצועת עזה בשנים של טרום ההתנתקות, ועד הפיגוע בישיבת מרכז הרב ב-2008.

אלא שרצף התמונות שניבטו מאז שבע בבוקר מכל מסכי הטלוויזיה, השילוב של גרזנים, טליתות, תפילין, סכינים ופצועים מדממים בעת תפילת שחרית, העניק לפיגוע הזה ממד נוסף, ממד מסוכן - הממד הדתי.

לא בכדי הפציר השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' באזרחי ישראל לא לקחת את החוק לידיהם. כאשר הסכסוך עם הפלסטינים הופך לסכסוך דתי, כל אחד הוא מטרה, גם מתפלל במניין של תפילת שחרית, וקיים חשש גם מפעולות נקם יהודיות.

למרות ששני בני הדודים רסאן ועודאיי אבו ג'מאל היו שניים ולא אחד, בשירות הביטחון הכללי עדיין נוטים לסווג אותם בשלב הזה כמחבלים הפועלים על-פי דפוס המחבל הבודד, זה שאינו קשור לתשתית טרור מוכרת של אחד מארגוני הטרור.

זו גם הסיבה, שלפי שעה הודעות הברכה של החמאס והחזית העממית לפיגוע אינן מתקבלות בישראל כלקיחת אחריות, אלא כניסיון לתפוס טרמפ על פיגוע מוצלח מבחינת המחבלים.

הגינוי המהיר והנחרץ של אבו מאזן לפיגוע הקדים במעט את הודעות נתניהו ויעלון שהאשימו אותו בהסתה שהובילה לפיגוע. אבו מאזן משחק משחק כפול: כאשר הוא מניח פרחים על קברו של יאסר ערפאת ביום השנה העשירי למותו ב-11.11 במוקטעה ברמאללה, הוא מאשים את ישראל בניסיון לחלק את מסגד אל-אקצה. מנגד, לאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות בגדה הוא מורה לעבוד ביחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס, ושולח לפני מספר ימים את אנשיו להיפגש עם אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון ועם ראש המנהל האזרחי בגדה תת-אלוף דוד מנחם.

לאבו מאזן המצב הזה נוח: הגדה שקטה יחסית, בוודאי בהשוואה לירושלים, והתיאום הביטחוני בה נשמר עם ישראל, ואילו דווקא בג'בל מוכבר, בעיסווייא, בשועפט ובענתא, מקומות שבשליטה ביטחונית ישראלית מלאה תחת הרטוריקה של "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים", המתח והאלימות עולים ללא מתן פתרון ביטחוני בטווח הנראה לעין.

כמו אצל המחבל מועתז חיג'אזי שניסה לרצוח את פעיל הימין יהודה גליק במרכז בגין, גם המחבלים מבית הכנסת בהר נוף ידעו כנראה בדיוק להיכן הם באים. לפחות אחד מהם הכיר את בית הכנסת מעבודה בחנות מכולת סמוכה, ככל הנראה. הם ידעו היטב ששבע בבוקר היא שעה עמוסה במתפללים. ידעו שבית הכנסת, בניגוד לשנות האינתיפאדה השנייה, אינו מאובטח בידי מאבטחים בכניסה.

כמו חיז'אזי ומרבית המחבלים מגל הפיגועים האחרון בירושלים, גם שני בני הדודים מג'בל מוכבר החזיקו בתעודות זהות כחולות ישראליות שאיתן נהנו מחופש תנועה מלא בישראל, באופן שמקשה מאוד על שירות הביטחון הכללי לעצור אותם באיזשהו מחסום בין ישראל לרשות הפלסטינית. בשיטה הזו יכולים גם עוד 300 אלף מזרח ירושלמים מסופחים לעשות שימוש בחופש התנועה המלא שלהם כדי לפגוע ביטחונית בישראל.

בשב"כ משוכנעים כי מחבל, גם מחבל בודד, גם מחבל שמעוניין למסור את חייו ובלבד שיהרוג כמה שיותר ישראלים, יירתע מלצאת לפיגוע אם יידע שבית אשתו, ילדיו והוריו ייהרס. למרות ועדה קודמת בראשות האלוף אודי שני שקבעה כי הצעד אינו אפקטיבי בהרתעת מחבלים, קיץ 2014 החזיר איתו את הריסת הבתים. הדבר מורכב יותר גם משפטית נגד מחבלים עם תעודת זהות כחולה, כמו המחבלים מג'בל מוכבר.

למרות מלחמת העולם שהתנהלה ולמעשה לא באמת הסתיימה בין השב"כ וצה"ל בשאלת ההתרעה שהייתה או לא הייתה טרום מבצע צוק איתן בעזה, בדרגי השטח בין צה"ל לשירות שולטת ההרמוניה ומאבקי הבכירים נראים כשמועה רחוקה. לא יותר.

כאשר מדברים על מזרח ירושלים והשטחים ומודיעין שיסייע להתמודד עם גל האלימות הנוכחי, אלה קודם כל היכולות של המודיעין האנושי, היומינט, של השב"כ שמגויס לפעולה, למרות כל האש שספגו בארגון בשבוע האחרון ממלחמות יהודים.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10