לחזור לבחירה ישירה

ריח של בחירות חדשות כבר נישא באוויר. על אף שספק גדול אם המפלגות המרכזיות יפיקו תועלת מבחירות חדשות, הדינמיקה הפוליטית, ההצהרות שניתנות, והחובה לעמוד מאחוריהן, לפחות למראית-עין, עלולות להוביל לבחירות ממש. וכל זה בשל כך שהמפלגות בקואליציה אינן מסוגלות להגיע להכרעה במספר נושאי ליבה, ובעיקר בתחום הכלכלי.

אמנם, בכל פעם שיש התערערות בתחושת ביטחון-הפנים מתחזקת הלכידות הלאומית ואפילו נזרעת קצת תבונה המעוררת את הפוליטיקאים להבין שמוטלת עליהם אחריות ציבורית רחבה וכי הם חייבים להגיע להסכמה בנושאים החשובים באמת. כך שעד כמה שזה מצער, ייתכן שאירועי הטרור יהיו הטריגר שיוליד את ההסכמות הנחוצות וימנעו מאיתנו את הבחירות המיותרות.

כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו היה שר האוצר הוא קיבל גיבוי מלא למדיניותו הכלכלית מראש הממשלה דאז, אריאל שרון. מדיניות, שהעלתה את ישראל אל פסי הצמיחה. אולם את התמיכה שהוא קיבל בזמנו, אין הוא מעניק לשר האוצר יאיר לפיד, על אף שהוא נתניהו הפקיד בידו את משרד האוצר.

בחירות חדשות לא יולידו דבר, ולא ישנו את המצב הקיים. שינוי של ממש לא יתרחש כל עוד שיטת הבחירות הנוהגת כיום בישראל תימשך. יש קשר הדוק בין שיטת הבחירות לתפקוד הקואליציה. הבחירות האחרונות, בינואר 2013, לא הולידו מפלגה דומיננטית אחת, אלא יצרו פיצול רב בין שורה של סיעות בינוניות בכנסת: יש עתיד - 19 מנדטים; הליכוד - 18 מנדטים; ישראל ביתנו - 13 מנדטים; הבית היהודי - 12 מנדטים; סך-הכול: 62 מנדטים.

איני מזלזל במנדטים של המפלגות האחרות, אולם המפלגות שציינתי הן המשפיעות והמובילות את הקואליציה. בחירות חדשות לא ישנו מהותית את המבנה הקואליציוני הקיים היום. הליכה לבחירות לא תוליד בשורה חדשה, אלא תחזיר אותנו לאותה רמת התגוששות אישית ורעיונית כפי שקיים היום. בשל כך, אנו חוזרים שוב לבעיה הבסיסית של שיטת הבחירות בישראל.

בבחירות של 1981 קיבל הליכוד 48 מנדטים; והעבודה 47 מנדטים; בבחירות של 1984 היו לליכוד 41 מנדטים; ולעבודה 44 מנדטים; בבחירות של שנת 1988, היו לליכוד 40 מנדטים ולעבודה 39 מנדטים. על אף הירידה הנמשכת במספר המנדטים של שתי המפלגות הגדולות, השגת מספר מנדטים כזה נראה היום כחלום רחוק.

אולם למרות גודלן של שתי המפלגות הגדולות, לא הצלחנו להשיג יציבות שלטונית, אלא להיפך: צל כבד תמידי מוטל תמיד על השאלה - כמה זמן תימשך כהונת הממשלה, וערער כאז כן עתה את תחושת היציבות. במרץ 1990 נקלעה הדמוקרטיה הישראלית, לאחר הפלת הממשלה, לשפל תחתיות. ההחלטה מי יקים ממשלה - הליכוד או העבודה - הייתה מותנית בנכונותם של חברי-כנסת יחידים לבגוד במפלגתם ולעבור לצד היריב.

אז נולד גם "התרגיל המסריח", והיה ברור שצריך לשנות את שיטת הבחירות. כתוצאה מכך, הועבר חוק יסוד: הממשלה, שכלל אף את רכיב הבחירה הישירה לראשות הממשלה כדי להפחית את תלות ראש הממשלה במפלגות הקואליציה, ולבסס את שיטת הממשל.

רבות נטען נגד חוק זה. אחת הטענות המרכזיות הייתה כי הוא עודד פיצול בקרב המפלגות הפוליטיות. בחירת ראש ממשלה באופן ישיר על-ידי ציבור הבוחרים נערכה בשנים 1996, 1999 ו-2001; מאז חזרנו שוב לשיטת הבחירות היחסית הכלל-ארצית. אולם מאז 2001 לא חזרו המפלגות, שהיו פעם הגדולות, לגודלן בשנות ה-80, והפיצול הפוליטי הלך והעמיק.

בעקבות משבר מרץ 1990, תוקנה השיטה הפוליטית. אחוז החסימה הועלה מ-1% ל-2.5%, ותופעת הכלנטריזם (יכולת של חבר-כנסת בודד לעבור למפלגה יריבה בתוך תקופת כהונתו תמורת טובות-הנאה אישיות) חוסלה. למרות כל אלה, שיטת הבחירות היחסית עדיין מכתיבה לנו פיצול סיעתי, עם חולשה בולטת של ראש הממשלה ליצירת מנהיגות אמיתית שתכריע במחלוקות בין הסיעות השונות.

לראש הממשלה אין יכולת לפשר לא במאבק בין סיעות שונות בכנסת, וגם לא לפעול לסיכול תוכניות כלכליות על-ידי חברי-כנסת יחידים מול מפלגתם שלהם. יותר מדי כוח ניתן היום לחברי-כנסת יחידים, בהתאם להשקפת עולמם האישית, וללא כל חובה לציית למשמעת מפלגתית כלשהי.

התנגחות בין חמש סיעות בינוניות בגודלן

אם ייערכו בקרוב בחירות חדשות, הבעיה המבנית של הקואליציה לא תיעלם. ייווצר אולי שינוי מסוים כזה או אחר, שיוביל למשבר נוסף בעתיד הלא רחוק. כלומר, נחזור שוב לאותו סחרור של חוסר יציבות במבנה השלטון בישראל, כפי שקורה היום.

לפני משבר מרץ 1990, המשברים היו בהתנגשות האידיאולוגית הישירה בין שתי המפלגות הגדולות. היום, ההתנגשות כבר אינה בין שני גושים גדולים, שכל אחד מהם יכול להקים ממשלה בתמיכת המפלגות הדתיות, אלא התנגחות בין חמש סיעות בינוניות בגודלן, שאף אחת מהן לא יכולה להקים ממשלה לבדה.

בעבר, מפא"י שלטה במדינה עשרות שנים. לא משום שהיו לה יותר מנדטים מאשר לכל המפלגות האחרות יחד, אלא משום שהיא הייתה המפלגה הגדולה והדומיננטית מול שאר המפלגות האחרות. מצב כזה אינו קיים היום. בהיעדר יכולת של הקואליציה הנוכחית להגיע להכרעות של אמת, נצטרך לשקול שוב ברצינות לעשות שינוי בשיטת הבחירות בישראל.

לכך יש שתי אלטרנטיביות עיקריות: האחת, שיטת בחירות אזורית-רובית המחזקת משמעותית את המפלגות הגדולות, ומאלצת את מפלגות הלוויין להתאחד לגוש מפלגתי אחד, כמקובל באנגליה ובארה"ב; והשנייה, חזרה לבחירה ישירה של ראש הממשלה.

הסיכוי לעבור לשיטת בחירות אזורית-רובית הוא מזערי, נוכח העובדה שמשמעותה היא חיסול הרבה מפלגות קטנות. לאלטרנטיבה השנייה - חזרה לשיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה בנפרד מהבחירות לכנסת - יש סיכוי טוב יותר לעבור, וייתכן כי הגיע הזמן, בהיעדר יכולת של מפלגות הקואליציה המובילות להגיע להסכמים בנושאי ליבה ורפורמות כלכליות חשובות, לחזור לשיטה זו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה קיום בחירות מדי שנתיים-שלוש ואי-יציבות שלטונית כרונית.

הכותב כיהן כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת ה-12, והיה מיוזמי חוק הבחירה הישירה