השבוע פורסמה בתקשורת ידיעה אודות קרב ירושה בין ילדיה של מנהיגת השמאל המנוחה, שולמית אלוני, על עיזבונה הכולל נחלה יקרה בכפר שמריהו, וזאת על אף שהותירה אחריה צוואה.
הסופרת עירית לינור הגיבה בציניות לידיעה, בציינה כי מוזר שאנשים שיודעים איך לחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים, לא מצליחים להתפשר על מגרש - אך מסתבר שזה לא כל-כך מוזר.
התנגדויות לצוואות על בסיס אי-כשירות נפשית או שכלית של המוריש בעת כתיבת הצוואה היא אחת המחלוקות השכיחות ביותר בנושא ירושות, במיוחד כשגילו של המוריש מתקדם, או כשסבל ממחלות שונות.
דוגמה למחלוקת כזאת ניתן למצוא בפסק דין שהתפרסם אך לפני יומיים. קשיש בן 88 בלכתו ערך צוואה נוטריונית 3 חודשים לפני מותו, במסגרתה הוריש את דירתו במלואה לאחד משני ילדיו. הבן המנושל התנגד לקיומה של הצוואה, בטענה כי היא נערכה בעת שאביו היה במצב רפואי ירוד מאד, ולכן לא היה כשיר לערוך את הצוואה.
לכאורה, צוואה נוטריונית היא הדרך הבטוחה ביותר לערוך צוואה, מאחר שקיימת הנחה שהנוטריון הוא עד אובייקטיבי ומהימן, ועל-פי החוק, אישורו של הנוטריון על הצוואה מהווה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת שהצוואה תקינה.
עם זאת, קיימים שני מקרים שבהם כושר שיפוטו של הנוטריון אינו מספק, והנוטריון נדרש לקבל תעודה רפואית מוסמכת המעידה על כשירותו הרפואית של המצווה בטרם ייתן את אישורו לצוואה: כאשר המצווה מאושפז בבית-חולים, וכאשר הוא מרותק למיטתו.
במקרה המדובר בפסק הדין, הנוטריון הגיע לביתו של הקשיש, ראה אותו יושב מכוסה בשמיכה ליד מיטתו, והסיק מכך שאינו מרותק למיטתו, ולכן אין צורך בתעודה רפואית. זוהי טעות חמורה, שכן במונח "מרותק למיטתו" אין הכוונה לריתוק פיזי למיטה, אלא באופן כללי לאדם שמתקשה ללכת בכוחות עצמו ואינו מתנייע מחוץ לביתו.
בכל מקרה שבו יש ספק, ובפרט במקרה שבו המצווה לא חתם במשרדו של הנוטריון אלא בביתו, מוטב לצרף תעודה רפואית.
בהיעדר התעודה הרפואית, לא הועילה עדות הנוטריון עצמו שהמנוח היה צלול והבין לחלוטין על מה הוא חותם, כמו גם עדותם של שכנים ומכרים נוספים על מצבו המנטלי התקין של המנוח.
אין משמעות הדבר שהצוואה בהכרח נפסלת, אלא שהנטל להוכיח כי מצבו של המנוח היה תקין, עובר לכתפי מי שמבקש לקיים את הצוואה - ולא מדובר בנטל קל.
כנגד היורש במקרה כזה עומדת סטטסטיקה עגומה: ל-30% מבני ה-80 ומעלה יש סיכוי להיות דמנטים, גם אם המחלה לא אובחנה בצורה פורמלית. גם דלקות, אשפוזים וטיפולים שעוברים קשישים עלולים לפגוע ביכולתם המנטלית, ואף לקיחת תרופות פופולריות כגון וואבן להרגעה או בונדורמין לשינה פוגעות בעירנות - ולפיכך גם בכשירות לערוך צוואה.
בהיעדר תעודה רפואית מזמן אמת, לבית המשפט אין דרך לברר את מצבו של המנוח בעת עריכת הצוואה, לבד ממינוי מומחה רפואי שינסה לנתח רטרואקטיבית את מצבו של חולה, שהוא מעולם לא פגש ולא בדק, על סמך מסמכים שונים שיוצגו בפניו. לא תמיד יש מסמכים רפואיים מפורטים אודות המנוח מהתקופה בה ערך את הצוואה, ולכן השאלה על מי יוטל נטל ההוכחה היא כה מהותית במקרים כאלה.
הגוף שבדרך-כלל כן מחזיק בידיו תיעוד אודות מצבם הרפואי של קשישים בגילאים מתקדמים הוא הביטוח הלאומי, וזה מביא אותנו לבעיה נוספת. המידע המצוי בביטוח הלאומי אודות מצבו של הקשיש נשען על 3 מקורות, שמהימנותם מוטלת בספק.
קרובי משפחתו של הקשיש, המנסים לגייס עבורו עזרה חיצונית שתוריד מהם את המעמסה, נוטים פעמים רבות להגזים בתיאוריהם אודות חומרת מצבו של הקשיש בפנייתם לביטוח הלאומי.
מן הצד השני, ישנם קשישים הרואים במבחן הערכת התלות שעורך להם הביטוח הלאומי פגיעה בכבודם, והם מנסים להפגין עצמאות ויכולות שאינן עומדות במבחן המציאות היומיומית של חייהם.
הגורם השלישי הוא האחות מטעם הביטוח הלאומי שעורכת את מבחן התלות, ומי שרוצה להתרשם מזעמם של בתי הדין לעבודה על ערכם של מבחני תלות אלה, במיוחד בהקשר לקשישים הסובלים מדמנציה חלקית, מוזמן לקרוא את פסק הדין בעניינה של הגברת רגינה סויכר, המתחיל במשפט האלמותי: "התנהלותו של המוסד לביטוח לאומי בתביעות סיעוד של קשישים הסובלים מבעייה דמנטית או מאלצהיימר, זועקת לשמיים".
המסקנה מכל אלה היא שמי שעורך צוואה בגיל השלישי, ורוצה להקטין את הסיכויים שיורשיו ינהלו מלחמות עולם לאחר לכתו, יטיב לעשות אם ידאג ללוות את צוואתו לא רק באישור נוטריוני - אלא גם בתעודה רפואית המעידה על כך שהיה צלול בעת עריכת הצוואה והבין את טיבה ומשמעותה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
