הנסיגה מן העולם

זה הזמן לגרד את הפדחת. בשביל מה זה היה טוב? זאב אלקין מסביר, שהוא החליט להציג את "חוק הלאום", מפני ש"פקעה סבלנותי". בחן השמור לבעליו הוא האשים את שרת המשפטים ב"תרגיל מסריח* אנחנו גם יודעים לשחק".

ניחוחות מיומנותו של מר אלקין לא יתנדפו. בשעה שישראל נאבקת נגד מסע רב-שנים להבאיש את ריחה ולהכחיש את הלגיטימיות שלה, שחקני האגף הפטריוטי מגישים למכחישים את מגש הכסף שעליו תיפול מדינת היהודים.

על תהליך המחשבה של הפטריוטים אפשר להגיד, שישראל משלמת את המחיר על נסיגתם מן העולם. בעיניהם, העולם הוא מקום זדוני, שאנטישמיות ארסית מפעפעת מכל נקביו; הוא מחיל סטנדרטים כפולים על ישראל, מפני שהוא שוחר את רעתה, ורוצה לקפח את היהודים מזכות ההגדרה העצמית שניתנה בשפע לאחרים.

אין עניין יותר מסוכן בשביל תנועה לאומית מתגוננת מאינסולאריות, זאת אומרת, בידוד אינטלקטואלי, רעיוני, פסיכולוגי, רגשי. כשהיא מתבודדת, היא מחמיצה את ההזדמנות להועיל לעצמה. הבנה של העולם החיצון אינה שקולה כנגד הסכמה. היא מוכרחה לפרנס תהליך של קבלת החלטות.

אבד עליו הכלח

מוטב להבין, שמדינת-לאום, בתור תפיסה של התארגנות פוליטית וטריטוריאלית, היא רעיון ארכאי. אבד עליו הכלח, ממש כפי שאבד על קולוניאליזם ועל אימפריאליזם, על חילופי אוכלוסייה ועל סיפוח שטחים. אין זאת אומרת שצריך לוותר עליה. בשום פנים אין זאת אומרת. צריך, לעומת זאת, לנהוג באיפוק ובתבונה, כדי לאפשר את הבלתי-אפשרי; כדי לקבל את הסכמת העולם לשיורו של רעיון שעבר זמנו.

מדינת הלאום יצאה מחלציה של המהפכה הצרפתית ושל מלחמות נפוליאון. היא נבטה באזוריה האירופיים של הקיסרות העות'מנית השוקעת, מן הרבע הראשון של המאה ה-19 ואילך. היא קיבלה דחיפה עצומה באמצע המאה ה-19, זמן "אביב העמים" החטוף.

היא הייתה כרוכה ברעיון מהפכני: העברת הריבונות מידי שליטים מורשתיים לידי העם. למען האמת, מדינת הלאום הייתה מדינת-האזרחים, גם אם שנים אחר כך שני הרעיונות האלה לא יוכלו עוד לדור בכפיפה אחת. ההונגרים, חלוצים של לאומיות מודרנית, רצו להשתמט משליטתם של הקיסרים ההבסבורגיים. הקיסרות לא העניקה זכויות לאומיות בתור שכאלה לאיש, אפילו לא לגרמנים הדומיננטיים. היא הזמינה את כל עמיה להתבולל. אלה המצטערים על נפילת הקיסרות מתחרטים בראש ובראשונה על אובדנה של יישות רב-לאומית במרכז אירופה, שהייתה יכולה אולי לבלום את הסטייה המפלצתית של רעיון הלאומיות, מסוף המאה ה-19 ואילך.

מאציני וקושוט

הציונות נולדה באזור הדמדומים שבין פריחת הלאומיות ובין השחתתה. מקור השראתם של מבשריה ושל מייסדיה היה מאבקם של עמים אירופיים קטנים ולא-כל-כך קטנים לטובת זכויותיהם הלאומיות. בתוכנית הלימודים ממעטים לדבר על מאציני האיטלקי, על קושוט ההונגרי, על מורדי פולין ועל מתקוממי בולגריה. אבל מעשיהם, בשני הרבעים האמצעיים של המאה ה-19, השפיעו על תולדות עם ישראל עוד יותר ממצדה וממרד בר כוכבא.

מה קרה ללאומיות בכל אחד מן המקרים האלה? דברים לא טובים קרו. מדינת הלאום ההונגרית נולדה ב-1867, מכוח פשרה היסטורית, שנועדה לאפשר את המשך קיומה הרעוע של הקיסרות. אבל היא עצמה נולדה כאימפריה, עם עמים נתינים, שהמאבק לשלילה שיטתית של זכויותיהם היה חלק קבוע של הדיאטה ההונגרית.

כיוצא בזה פולין, 50 שנה ויותר אחר כך. היא נולדה בגבולות לא-אפשריים, שבתוכם הפולנים היו קצת יותר משני שלישים של האוכלוסייה. היהודים היו קצת פחות מ-10%, האוקראינים היו 12%, הגרמנים היו 5%, וכן הלאה. היא התחייבה בפני מקימותיה, המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה, שהיא תשמור בהקפדה על זכויות מיעוטיה. היא לא שמרה. היא רדפה אותם, אם גם לא בחמת הזעם הרצחנית של סטאלין ושל היטלר.

פליטי יפו אל בתיהם

מלחמת העולם השנייה הבאישה את ריחה של הלאומיות. היא הראתה קשר ישיר בין מדינת לאום ובין טוטליטריות; בין מאבק על זכויות הקבוצה הדומיננטית ובין דיכוי מסיבי, ולבסוף גם רצחני, של קבוצות המיעוט. המסקנות האלה לא הוסקו מייד. יעבור לפחות דור אחד לפני שמערב אירופה תתחיל להתרחק מן הלאומיות, מן הפטריוטיות ומן הדת.

ישראל נולדה כמדינת לאום כמעט ברגע האחרון. עשר שנים אחר כך לא היה נמצא רוב בעצרת האו"ם. עשרים שנה אחר כך, בריטניה הייתה נדרשת למסור את השלטון בפלשתינה-א"י לידי הרוב הלא-יהודי. 50 שנה אחר כך, התערבות צבאית בין-לאומית הייתה מחזירה את פליטי יפו אל בתיהם בזמן אמת.

הטענות האלה אינן מזמינות את קוראיהן לוותר על הרעיון של מדינה יהודית. הן מזמינות אותם, לעומת זאת, להביא בחשבון את שינוי הערכים, מבלי לייחס אותו אוטומטית לאנטישמיות. הרבה מאוד בני אדם, שאין להם דעה מגובשת על הסכסוך הישראלי-ערבי, מסתייגים במלוא הכוח של מצפונם מפני מדינת הלאום, מפני שהם חיים במדינות פוסט-לאומיות, ואינם מקבלים את מוסריותה של שיטה המעדיפה קבוצת אזרחים אחת על פני רעותה.

פתרון לסכסוך יצטרך יום אחד לכלול קבלה קונקרטית ומוגדרת של מדינת הלאום. זה יהיה קשה מאוד, מפני שכל הגדרה - גם על-פי ציפי לבני - תהיה הרבה פחות-ליברלית מ"מדינת אזרחים". נוסחה כזאת - זכויות אינדיבידואליות לכול, זכויות קולקטיביות ליהודים בלבד - תצטרך להיות חלק מפשרה היסטורית: חלוקה הוגנת של הארץ לשתי מדינות בנות קיום תמורת הכרה בין-לאומית מלאה במדינת הלאום היהודית, בגבולות 1967, או משהו כזה.

עד אז, יפה השתיקה לחכמים, אלא אם כן הם להוטים להדק את המצור; אלא אם כן הם סבורים שישראל תצא נשכרת מדה-לגיטימציה; אלא אם כן הם מאמינים שהאינטרסים הפוליטיים קצרי-הטווח שלהם גוברים על אסטרטגיית-השיור הקשה והמסובכת של מדינת היהודים.