דברים שכסף לא יכול לקנות

א. אני כותב את הטור הזה ביום שלישי בצהריים. הייתי אמור לכתוב אותו על הבוקר, ועל נושא אחר לגמרי, אבל הפיגוע בבית הכנסת בירושלים על הבוקר תפס אותי בגרון, כמו את כולם, וכל מה שהיה לי לעשות זה לעבור בין אתרי החדשות ואז לבהות בדף ריק במשך שעות, מוצף כאב וזעם.

יש קסם מסוים בסוף תפילת שחרית של יום חול. יום שלישי, פעמיים כי טוב. מורידים את הטלית ואת התפילין ומקפלים אותם בנחת, שרוול החולצה של יד שמאל עוד משוך מעל הקיבורת וסימני רצועות העור על הזרוע, על כף היד ועל מרכז המצח עדיין מסומנים באדום שהולך ודוהה במהירות. מפשילים בחזרה את השרוול, עונדים מחדש את השעון ואם לא ממהרים נורא, מתעכבים קצת לרכילות טובת לב של בוקר ושלל עדכונים עם החבר'ה מהמניין, משהים את תחילת היום לעוד כמה דקות. שעת רצון קצרה, שכל יהודי דתי מכיר. אני זוכר את השגרה הזו, אם לא בגעגוע, אז לכל הפחות בחיבה.

אם הבנתי נכון, הרבנים משה טברסקי, קלמן זאב לוין, אברהם שמואל גולדברג ואריה קופינסקי הי"ד מבית הכנסת קהילת בני תורה בהר נוף לא הספיקו להגיע לשלב הנינוח הזה ונרצחו כשהם עדיין בטלית ובתפילין, כקדושים. 26 יתומים הותירו אחריהם. יהי זכרם ברוך.

נכון שתמיד אפשר למצוא מה היה קודם ומה היה לפני הקודם הזה ולהתווכח על הפרטים, אבל העובדה הפשוטה והחותכת היא שהם לא נרצחו בגלל שום דבר מלבד היותם יהודים. זו האמת העירומה. הסכין והרובה האלה נועדו גם בשבילי וגם, לא נעים לומר, בשבילכם. ימנים או שמאלנים, חרדים או היפסטרים. אז אני בוכה בשבילם כמו שהם היו בוכים בשבילי.

ותוך כדי זה, אני רואה שבעזה ובמקומות אחרים חוגגים ומחלקים ממתקים וסוכריות. אוכלים סוכריות כשהאחים שלי מתים, דמם עוד לא יבש, נספג בסידורים ובספרי התורה. שייחנקו מהסוכריות שלהם, אינשאללה.

ב. הנושא האחר לגמרי שרציתי לכתוב עליו מנסה להקיף נקודה אחת מכמה זוויות: הדברים שמעבר לכסף. אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא את הקשר לענייני היום. בסופו של דבר, אנחנו פועלים ומופעלים על-ידי דברים חשובים יותר מהכאן והעכשיו. כוחות וחוקים חזקים יותר מאינטרסים מיידיים פועלים עלינו. כולל שני הרוצחים המתועבים מהר נוף. הם לא נולדו ככה, ואני אומר את זה במלוא השנאה. הדתיים אומרים שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. כאתאיסט, אני מוכן להתפשר על האדם מתכנן והאדם שבתוכו צוחק.

הנה, ראו את ירדן בן עזרא, בחור בן 24, שלפני כחודש נסע ברכבו באזור התעשייה המלבלב של קריית אתא, מקום מגוריו. לפניו נסעה משאית של ברינקס. בסיבוב של צומת דשנים פנתה המשאית ימינה, הדלת האחורית נפתחה פתאום ושק נפל אל הכביש. אנשי המשאית לא שמו לב והמשיכו לנסוע. בן עזרא ניגש. על השק היה רשום: 400,090 שקלים. ירדן בן עזרא לא רק שלא לקח את הכסף וברח, אלא החל לרדוף אחר המשאית. צפר, צעק והבהב עד שתפס אותה, והחזיר את השק. ברינקס, קראתי, העניקו לו תעודה.

מה אתם הייתם עושים? מה אני הייתי עושה? האינסטינקט המיידי שלי אומר: לקחת את הכסף ולהיעלם. זה בכלל לא כמו ללכת אחרי מישהו ברחוב שנפלה לו בוכטה מהכיס, שם ברור שהייתי מחזיר. פה אין נפגעים - הביטוח יכסה הכול, ואם נפגעה חברת ביטוח זה באמת לא נורא. ובחיי שיש לי מה לעשות עם ארבע מאות אלף שקלים ותשעים. ניג'סתי עם זה לכל חבריי. חלקם חשב כמוני, חלקם אמר שיחזיר, שלא יוכל לחיות עם הידיעה הזו שלקחו כסף לא להם, כמו גם עם הפחד שימשיך וילווה אותם (הסיכוי שברינקס יוותרו בקלות על כזה סכום כסף, קטן יותר מהסיכוי שייאבדו כזה סכום כסף). האמת שגם אני התחלתי לחשוב על זה שוב.

אבל העניין הוא לא בלחשוב לעומק ולחשב סיכויים מול סיכונים. במצבים כאלה כל העניין הוא לא לחשוב, משהו פנימי חושב ופועל בשבילך. לא תפסתי את ירדן בן עזרא בעצמי, אבל לעיתונים אחרים הוא אמר בדיוק את הדברים האלה, "היה ברור לי מיד שאני מחזיר את הכסף".

אולי חינכו אותו טוב, אולי הפחד גבר מיידית על תאוות הבצע המובנת, אבל בכל מקרה: זה בכלל לא הכסף. בן עזרא נענה לקול אחר שקרא אליו.

ג. בשבוע שעבר פורסם שרוברט פלנט, זמר להקת לד זפלין ואחד מהאלילים הגדולים שלי, דחה הצעה של כמעט 300 מיליון דולר (!) להתאחד לסיבוב הופעות עם הלהקה. אהבתי אותו קודם, כאמור, ועכשיו אני אוהב אותו פי עשרה. בטח כשיודעים שמי שהציע את ההצעה המגונה הזו הוא המיליארדר הצבעוני והמגלומן ריצ'רד ברנסון, שהציע ללהקה כ-500 מיליון ליש"ט (כמעט 800 מיליון דולר) לאיחוד. שאר חברי הלהקה הסכימו מיד, יצוין. רק פלנט אמר לא. לסרב למעל מיליארד שקלים? זה מטורף, זה מעבר לטירוף (כשחושבים על זה, מיליארד שקלים זה לא כסף, זה הרבה מעבר לכסף).

כנראה שגם כאן: זה בכלל לא הכסף. פלנט אמר בפשטות שהוא רוצה להמשיך קדימה ולא לחזור לאחור. הנה לכם אמת גדולה. באחד השירים הגדולים שלהם שר פלנט כי הוא שומע את הדרך קוראת לו לצאת אליה ולא יכול לסרב. והנה, הפעם סירב. לא התמקח, לא התווכח. פשוט אמר לה לא. בסירובו ציווה לנו מחדש את הרוקנרול. רק על זה יש לסגוד לאבק שעל מגפיו.

בעיתון הבריטי "מירור" נכתב כי ברנסון "שבור". הוא פשוט לא האמין שמישהו יכול לסרב לכל הכסף הזה. זה לבדו עשה אותי מאושר. הנה, גם מיליארדר יכול ללמוד לקח: כסף לא קונה את הכול. יש דברים מעבר לדולר.

אז נכון, פלנט מסודר גם ככה, ובטח הרבה יותר מירדן בן עזרא. אבל הנה, שני הגברים האלה, שדבר לא מחבר ביניהם מלבד כל מה שמחבר ביניהם (אחרי הכול, כולנו אותו דבר), לימדו אותנו לקח חשוב: מעבר לכסף שוכן עולם ומלואו.

ד. עוד דבר שהסעיר אותי השבוע, יחד עם כל העולם, הייתה הגשושית הקטנה פילאי ששוחררה מהחללית רוזטה אל כוכב הלכת צ'ורי ובגלל נחיתה לא טובה לא קיבלה מספיק שמש והסוללה נגמרה. פילאי אמנם הצליחה לשדר את מה שהייתה צריכה לשדר, ובכל זאת. הנה עוד שיעור גדול. קצת לפני הנחיתה הלא מוצלחת אמר אחד המדענים בפרויקט משפט נהדר שלא יוצא לי מהראש: יותר מעשרים שנה עבדנו, אמר, מיליארדים של דולרים השקענו ועכשיו זהו - מעכשיו הכול תלוי בניוטון.

כן, כי בסוף הכסף לא יענה את הכול. יש חוקים חזקים יותר. לכוכב השביט לא אכפת מהדולרים שלכם, גם לא לשמש. אתה לא יכול לשלם לגרביטציה שתעשה מה שאתה רוצה ולא משנה אם אתה סוכנות חלל או מיליארדר. בסוף אתה צריך לשחרר, לתת לטבע - הפנימי או החיצוני - לעשות את שלו. מהרבה בחינות, זה שלפילאי נגמרה הסוללה מלמד אותנו שיעור חשוב בהרבה מאשר אם הכול היה הולך בצורה מושלמת, וזה בדיוק השיעור: דברים לא הולכים בצורה מושלמת. אין דבר כזה צורה מושלמת. כולנו שייכים למשהו גדול יותר מאיתנו. הדברים שתלויים בנו שוליים לעומת הדברים שאין לנו שליטה בהם.

חללית, צעיר מהקריות ואליל רוק יכולים ללמד אותנו את כל מה שעלינו לדעת. ועדיף מזה: את כל מה שאין לנו סיכוי לדעת עד שזה קורה לנו.

ה. אני יודע שדבר מכל זה לא ינחם ולו במעט את אבלי ציון וירושלים השבוע. כמו שיש דברים שאין להם שיעור, יש דברים שאין להם נחמה. מי ייתן ולא נדע עוד צער. אף שכולנו יודעים שעוד נדע.

הרהור: לכוכב השביט לא אכפת מהדולרים שלכם, גם לא לשמש. אתה לא יכול לשלם לגרביטציה שתעשה מה שאתה רוצה