איפה החריץ בשביל האסימון?

השבוע היוצא עמד בסימנם של ראשי ממשלה במצור. הם לוחמים על חייהם הפוליטיים בנסיבות של משבר פוליטי וחברתי עם צלילים קיומיים. הם מתחבטים בחיבוטו הקלאסי של כל פוליטיקאי: לשחות עם הזרם, או נגדו; לעגל קצוות, או לחדד אותם; להתפשר כדי להשתייר, או להתעקש כדי לתקן את עולמם (לפחות על-פי שיטתם).

אומרים על פוליטיקאים, או על רובם, שהם אינם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בזמנם הפנוי הם מעדיפים לקרוא על פוליטיקאים אחרים. עכשיו, הם רשאים לנופף זה לזה במידה של אמפתיה, ובקריצה יודעת דבר.

ברשימת השבוע אנחנו כוללים, על-פי גודל ארצותיהם, את ראשי הממשלה של יפן, של איטליה, של בריטניה ושל ישראל. הם היו חורקי השיניים הגדולים ביותר של השבוע, והם מנסים להוציא מתוק פוליטי מעז.

על צווארם מרחפת חרב של בחירות, מיידיות או מסתמנות; ארצותיהם שקועות במשברים כלכליים הרסניים, או שוקעות והולכות לתוכם; הם מעוררים אי נוחות, איש על-פי דרכו, אבל לא בטוח כלל שיש חלופה למדיניותם. שלושה תלויים בקואליציות, הרביעי עלול להיקלע לקואליציה בקרוב.

משברים כאלה, צריך להעיר בסוגריים הכרחיים, אינם בלבדיים לראשי ממשלות במשטרים פרלמנטריים. ברק אובמה בארה"ב ופרנסואה הולנד בצרפת עומדים בשלבי שקיעה מתקדמים של נשיאויותיהם החזקות. לעומתם, ראשי ממשלות בהודו, בגרמניה ובקנדה מנהלים את ארצותיהם ביד חזקה. המשברים המתוארים כאן אינם אפוא תוצאה של הנוסחה החוקתית. הם תוצאה של החיים.

הוא רוצה פסק-זמן

יעדי הסימפטיה שלנו השבוע הם שינזו אבה של יפן, מתיאו רנצי של איטליה, דייוויד קמרון של בריטניה ובנימין נתניהו של ישראל. "סימפטיה" אינה מחייבת הסכמה. היא רק ביטוי של הערכה לקשייהם הפוליטיים והאישיים בצמתים גורליים לארצותיהם.

עמודים אחרים במוסף G של "גלובס" שמתפרסם היום עוסקים בנתניהו. כאן נסתפק בציון שבניגוד לאחרים, ראש ממשלת ישראל מנווט בנסיבות של משבר טוטאלי: מדיני, בטחוני וכלכלי. אף אחד מן האחרים אינו שואל את עצמו בבוקר כמה מאזרחיו עומדים להידקר במאכלת קצבים במרוצת היום, או כמה מאזרחיו עומדים לאבד את עשתונותיהם לנוכח סכנת המאכלת.

ראש ממשלת ישראל ביקש השבוע פסק-זמן מן הפוליטיקה המפלגתית, כדי לטפל במשבר הבטחוני. אין כל סיבה להניח שמבוקשו יינתן לו. הוא זקוק לעצבים חזקים במיוחד, והוא אינו זקוק להתמודדות ממשמשת ובאה על הנהגת מפלגתו. מהיותו מעריץ מושבע של צ'רצ'יל הוא נזכר כנראה בערגה בארכה הבלתי מוגבלת שהבריטים העניקו לפוליטיקאים שלהם בתחילת מלחמת העולם השניה: המנדט של הפרלמנט התארך מאליו בחמש שנים.

רשות שלא להעלות מסים

ראש ממשלת יפן הודיע השבוע, שהוא יערוך בחירות בזק קודם זמנן. הרבה קודם. בחירות ביפן חייבות להיערך אחת לחמש שנים, ויש לו עוד שלוש. יתר על כן, יש לו רוב ענקי בבית התחתון, החשוב, של הפרלמנט. האופוזיציה שם כמעט מיקרוסקופית. אבל הוא חושב שהוא זקוק למנדט חדש, מפני שהמנדט הישן אינו מעניק לו את הזכות לדחות העלאת מסים.

סליחה? האם היפנים עומדים על ראשם, או שכל האחרים עומדים עליו? ראש ממשלה מפזר את בית הנבחרים כדי לקבל את הסכמת הציבור שלא להעלות מסים? בישראל, ראשי ממשלה שינו אסטרטגיות לאומיות בן-לילה, מבלי שהיה להם מנדט או רוב פרלמנטרי, ולא העלו בדעתם לערוך בחירות חדשות.

אבה הגיע לשלטון, בסוף 2012, בנסיבות של משבר מערכתי חסר תקווה, כאשר מפלגת השלטון של אז התרסקה. הוא עצמו עמד בראש מפלגה, שהחזיקה בשלטון כמעט ללא הפסקה מאז מלחמת העולם השניה (בגלגולים שונים). תחת שלטונה, כלכלת יפאן התחילה להתקפל, עד שנכנסה בשנות ה-90 אל עידן ארוך של דפלאציה.

במשך שנים, ממשלותיה אבדו עצות, בייחוד מפני שלא העזו לעשות מה שצריך (ניקוי המערכת הבנקאית, למשל). אבה ידע, ואפילו הכריז, שחזרת מפלגתו אל השלטון לא היתה ביטוי של געגועים לשלטונה, אלא ביטוי של סלידה מפני יורשיה.

לא נמר, אפילו לא חתלתול

אבה נכנס לכהונה בתרועה גדולה, הפופולריות שלו גאתה לגבהים לא-יפניים. הוא גם נעשה משתתף פעיל בפוליטיקה אזורית, והתייצב בתוקף מול סין. מבית הוא נטה לעשות מה שעשו קודמיו: להזרים כסף לעידוד הצריכה הפרטית, במישרים או באמצעים מונטאריים (הבנק המרכזי חיקה את המופת האמריקאי, והתחיל לרכוש אגרות חוב, כדי להבטיח ריבית נמוכה, או בעצם לא-ריבית-בכלל).

"כלכלת אבה" אמנם הרימה את יפן מן הקרשים, אבל רק למראית עין. לפני שבעה חודשים ויותר, הממשלה הגדילה את מס הצריכה. התוצאה היתה שני רבעונים של הצטמקות התוצר המקומי הגולמי. ההצטמקות השניה, 1.6% בשקלול שנתי, הכניסה את יפן רשמית אל מיתון. הצריכה הפרטית פחתה כמעט ב-5%.

לוח הזמנים שהוסכם עם הבנק המרכזי חייב העלאה נוספת של מס הצריכה. זה היה התנאי שנגיד הבנק הציב לתמיכה בתוכניות ההמרצה של הממשלה. אבה חושב שהוא אינו יכול לחזור בו מבלי לקבל מנדט חדש. מנדט כזה יחדש את תנופתו הפוליטית. אבל מה הוא יעשה בתנופה? הארץ, שהיתה במשך שנים מופת של חיקוי ושל קנאה לכל מי שרצו להגיח במרוצה מאחור, רשמה ב-22 השנה האחרונות שיעור צמיחה ממוצע של 0.85%. לא בדיוק נמר, אפילו לא חתלתול.

קיינס, קיינס

ה"וול סטריט ג'ורנל", שומר הגחלת של כלכלת השוק הקלאסית, מתאר את המיתון ביפן במילת הגנאי האיומה ביותר השמורה לו: זה מיתון "קיינסיאני"; זאת אומרת, ברוחו של ג'ון מיינארד קיינס, הכלכלן רב-ההשפעה ביותר של המאה ה-20, שיצר לפני 80 שנה את הנוסחה המשומשת ביותר להיחלצות ממשברים כלכליים: ממשלות צריכות להזרים כסף, בלי שים לב לגרעון (בפישוט ניכר).

בעיני השמרנים, הנוסחה הזו שקולה כנגד פריקת עול, וסופה שהיא מחשקת את גלגלי הכלכלה. תלונות "קיינסיאניות" אינן יכולות להיתלות בקולרם של ראש ממשלת בריטניה קמרון ושל שר האוצר שלו, ג'ורג' אוסבורן. מפלגתם השמרנית עלתה לשלטון ב-2010, בקואליציה לא נוחה עם המפלגה הדמוקרטית-ליברלית הקטנה. היא קיבלה עליה את המשימה הקשה להפליא של איזון הספרים, לאחר 12 שנה של הפקרות פיסקאלית מצד מפלגת הלייבור.

ההפקרות אמנם הסתיימה, אבל החגורה התהדקה במידה כזאת שלרוב הבריטים אין חשק להמשיך. האחריות הפיסקאלית של השמרנים השרתה מצב רב עכור על בריטניה. הארץ עצמה כמעט התפרקה לפני חודשיים, כאשר הסקוטים ערכו משאל עם על עצמאות. באנגליה עצמה, מפלגה לאומנית, שונאת מהגרים ושונאת אירופה, עוקפת את השמרנים מימין.

המפלגה הזו, הנקראת 'מפלגת העצמאות של הממלכה המאוחדת' (UKIP), מועמדת לנצח בבחירות משנה לפרלמנט, המתקיימות היום (יום ה'). השמרנים מועמדים להפסיד בבחירות הכלליות, אם כי מפלגת הלייבור שבאופוזיציה כה חלשה וחסרת השראה, עד שהכול יתכן. החרדה הגדולה של קמרון היא ש-UKIP תשאב כל כך הרבה קולות מן השמרנים, עד שאפילו נצחון זעום של הלייבור, עם רבע מקולות הבוחרים, יספיק לה להרכיב את הממשלה הבאה.

"אני מזכיר לאיטליה מי אנחנו"

ראש הממשלה הרביעי ברשימת הסימפטיה הוא באמת סימפטי, כשלעצמו. עלייתו לשלטון, מכוח הפיכה בתוך מפלגתו, היתה משבר רוח רענן במערכת שחלודה ושחיתות לא הניחו לה בחצי המאה האחרונה. מתיאו רנצי, בן 39, אמנם בא מן השמאל, והקומוניסטים לשעבר הם המרכיב הבולט ביותר במפלגתו, אבל הוא גמר אומר לעשות רציונליזציה של כלכלת איטליה. אומרים עליה שהיא האיום הגדול ביותר על שלום אירופה, גדול בהרבה מזה של יוון.

רנצי מבורך בשיעור של שכל ישר, שפסח בדרך כלל על התרבות הפוליטית המקומית. הוא אמר החודש לאנשי עסקים, שתפקידו משול לזה של מזכיר. "אני מזכיר לאיטליה מי אנחנו". למשל, הוא מנסה להזכיר לאיטלקים שהם צריכים להכניס תיקונים מפליגים בשוק העבודה שלהם.

הרפובליקה האיטלקית שלאחר מלחמת העולם השניה עמדה בסימן דומיננטיות של איגודים מקצועיים. לטובת מיליוני חבריהם הם רצו להבטיח תעסוקה קבועה. אחת התוצאות היא אבטלה גדלה והולכת. ב-2007, ערב המיתון העולמי הגדול, 6% מן האיטלקים היו מחוסרי עבודה. עכשיו השיעור עומד על 12%. בין בני 24-15 הוא עומד על 43%.

רנצי הצליח לקבל את הסכמת הבית העליון של הפרלמנט לרפורמות התעסוקה שלו, שיסירו את ההגנה מפני פיטורים. ההנחה הרגילה היא שמעסיקים ישכרו הרבה יותר עובדים, אם שכירתם לא תהיה שקולה כנגד חתונה קתולית.

זו משימה כבדה מאוד בארץ, שחוקתה מטעימה את הזכות הטבעית לתעסוקה, וחוקי העבודה הנוכחיים שלה נכתבו ב-1970. כיאה למי שנולד רק ב-1975, רנצי הציג זה לא כבר מכשיר iPhone במעמד פומבי בפירנצה. "זה כמו לשאול, איפה החריץ בשביל האסימון?", הוא לגלג על מבקריו.

רחובות איטליה רוגשים. שביתות מוכרזות. תהלוכות חוסמות את הכבישים ממילאנו עד נאפולי. האיגודים הוציאו מיליון מפגינים לרחובות רומא בסוף החודש שעבר. שביתה כללית מתוכננת ל-5 בדצמבר.

האם אפשר לתקן את איטליה? האם אפשר לתקן את יפן? את בריטניה? את ישראל? ראשי ממשלות חזקים וחלשים, נחושי דעת וקלי דעת מוצאים את עצמם בצמתים סואנים ולא מבטיחים. זמנם אוזל והולך.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny