ביקור בית: "אנחנו ממונים על השוויון הנדל"ני בעיר"

ליז סילבר הגיעה לארץ באוקטובר, כאורחת הכנס השנתי של עמותת אדריכלי הנוף. בביקורה הסתובבה בירושלים וגם בתל אביב, וחלקה עמנו התרשמות בנוגע למרחבים ציבוריים שעברה בהם.

נמל תל אביב: פרברי

"התחושה של מי שנכנס אליו מצד העיר היא שהנה הוא הגיע לפרבר. מגרשי החניה עם המכוניות שמקיפים את החנויות מזכירים מרכזים מסחריים של שולי הערים ועיירות פרבר. הטיילת עצמה נעימה ומעבירה את תחושת החיבור לים. החיבור הזה נשכח, ממש הולך לאיבוד, כשנכנסים למתחמי הדוכנים הסגורים. הספסלים לאורך המזח הם רעיון נפלא".

פארק הירקון: גבולי

"הוא נעים ונכון כשוליים של עיר. הפעילוית שלו לינאריות, הן מתנהלות רק במקביל ולאורך הנחל, ולכן מתחזקת בו התחושה שהפארק הוא סביבת גבול שמפרידה. כדי שהמקום ייצור חיבור בין שתי הגדות של העיר, צריך להכין מרחבי פעילות שאינם מקבילים לתוואי המים".

הרובע היהודי: מסקרן

"מרחב נעים, הרחובות המובילים גורמים להולך להסתקרן - מה יהיה מעבר לפינה. לבאים מצד רחבת הכותל שיש בה משהו ברוטלי בפתיחות המוחלטת שלה, הרובע נותן תחושה של התכנסות לסביבה יותר אינטימית. לבאים מצד סמטאות השוק הוא נותן את ההיפך - מעבר לסביבה עם אוויר ואור. כרגע יש שם רק חנויות ומסעדות, כדאי להוסיף אלמנטים שיגוונו את סוג הפעילויות שאפשר לעשות בו"

כיכר הבימה ושד' רוטשילד: לא עובר

"ספריית הרחוב שניצבת בקצה השדרה לצד כסאות הנוח היא רעיון מקורי ומקסים. הילדים שמשחקים במתקנים של פתחים לחניונים בכיכר ומטפסים על זכוכיות הוא דבר שאני מתקשה להאמין שהיה 'עובר' בניו יורק. אצלנו מקפידים יותר על השימוש המקורי שנועד למתקנים".

ואחרי סיבוב בירושלים ובתל אביב, היא אומרת לנו עוד כמה דברים על המקצוע שלה, כאדריכלית נוף: "אנחנו אינטגרטורים של תחבורה, תאורה, ריהוט רחוב, מרחבי התכנסות והליכה, צמחייה, מתקני נגישות ועוד. תפקידנו מורכב בהרבה מתפקידו של אדריכל המתכנן מבנה מגורים, למשל, כי כמות הגורמים שאנחנו צריכים להתייחס אליהם ולשלב ביניהם בתוכנית שלנו גדולה בכמה מידות משלו. מי שעדיין סבור שאדריכל נוף בוחר את סוג העץ ומסמן איפה ישתלו פרחים, אינו מבין מה אנחנו עושים".

כמו ילד

"אדריכלים מסתכלים על מבנה, על חזית, על התצוגה. פחות מעסיק אותם מה שקורה מסביב. במקרים רבים הם תופסים את סביבת הבניין שתכננו כדקורציה. ויש להם מזל, לאדריכלים - התוצר שלהם נראה הכי טוב ביום הפתיחה, כשגוזרים את הסרט וכולם באים לברך. השימוש פוגע במבנים: כשאנשים נכנסים לבניין זה שוחק אותו, מלכלך וגורם לבלאי. מרחב ציבורי, לעומת זאת, בדרך כלל נמצא במצב הגרוע ביותר שלו ביום הפתיחה. מרחב ציבורי נראה טוב כשהוא מתפתח, כשהציבור לומד להשתמש בו ובא אליו, כשהעצמים והצמחייה מקבלים את המשמעות שלהם, ממש כמו ילד".

מחבר, לא צפוי, שוויוני

"בערים גדולות שמתאפיינות בגיוון אנושי נוצרת כמעט תמיד סגרגציה כלכלית, אתנית, גילאית ואחרות. הן מביאות להפרדה תרבותית בין אוכלוסיות, המסתגרות בשכונות מגורים מסוימות ובבניינים מאיכויות שונות. אפילו בתי קפה בדרך כלל מאכלסים אנשים 'מאותו זן', אבל כיכרות, גנים ציבוריים ופארקים, שמתוכננים טוב, מאפשרים ואף גורמים למפגשים בלתי צפויים בין אנשים במגוון גילאים, משכבות כלכליות שונות ומרקע אתני אחר. אנחנו ממונים על השוויון האדריכלי, ולכן אני מגדירה מרחב ציבורי טוב ככזה שמפגיש בין אנשים שלא היו נפגשים בלעדיו".

הגורם השלישי

"כדי שהמפגש יקרה צריך פעילות, ועצמים מעודדי פעילות, שכן היא 'הגורם השלישי' שגורם למפגש. כזה הוא מגרש כדורסל שסביבו ספסלים לקהל צופים. אנשים מתיישבים על הספסל, צופים במשחק ומתוך כך צומחת שיחה גם בין מי שהיו זרים עד לאותו רגע. כאלה הם מתקנים למשחק ולכושר גופני, שכן השימוש בהם יוצר אינטראקציה, גם בריכת דגים שמאכילים אותם משרתת את המטרה. מרחב ציבורי שאין בו דבר מלבד 'מרחב' - כיכר מרוצפת, גינה שאין בה דבר מלבד צמחייה - לא יחוללו מפגשים כאלה. גם מרחב שיש בו רק חנויות לא יעשה את העבודה. שופינג הוא לא פעילות שיוצרת אינטראקציה בין זרים. למשל, זה החיסרון של כיכר הרובע היהודי בירושלים (ראו מסגרת)".

מבחן השימוש

"הגיוון הוא המלך. ככל שיש יותר סוגים של פעילות, יש סיכוי להביא יותר סוגים של אוכלוסיה למרחב, וליצור תערובת אנושית יותר שוויונית. האתגר גדול במובן זה, כי צריך להתאים את אותו מרחב למשפחות, לזוגות אוהבים, למי שרוצה להתבודד ולצרכי התכנסות. אפילו דבר קטן כמו צל ושמש, הרי בקיץ רוצים להסתתר, ובחורף - מעדיפים להתחמם. פעילויות הן לעולם תלויות תרבות והרגלים. לא בכל מקום מתאים חדר כושר חיצוני, לא בכל מקום תרבות הכדורסל פופולרית. צריך להתאים את המתקנים להעדפות תושבים ולאקלים המסוים באזור".

השראה מתושבים

"כאשר תכננו את ברוקלין ברידג' פארק (הנחשב לאחד מהמרחבים הציבוריים המוצלחים ביותר בניו יורק של התכנון החדש - מ.מ) קיימנו פגישות שבועיות עם תושבי הסביבה בתהליך שיתוף ציבור, וקיבלנו מהם רעיונות שלא היו עולים בדעתנו, כארכיטקטים. לא התייחסנו לתושבים כאל מעצבים או כאל שותפים מקצועיים שלנו. שיתוף הציבור נועד כדי שאנחנו נקבל חומרים לעיבוד מקצועי. כך למשל נולדו מתקני הבר-בי-קיו שגדושים משתמשים בסופי שבוע, ומשטחי 'באצ'י' (משחק חוץ ממשפחת הפטנק - שילוב של באולינג וסנוקר) שגם הם הצלחה כבירה. התושבים הביעו רצון, ואנחנו תרגמנו אותו לפתרונות תכנוניים בשטח".

גבול מיושב בלב מנהטן

"למרחבים יכולת לחבר שכונות ואזורים, אם הם טובים, ולנתק אותם - אם הם גרועים. גם הסנטרל פארק במנהטן מחלק את האי ל'מעלה ולמטה' ול"מערב ומזרח', כך שבמובן הזה הוא גבול, אבל קשה לי להתבונן עליו באופן הזה, כי הוא הדבר הכי משותף וקוצנזוסיאלי בניו יורק - כולם נפגשים בו. אז אולי הוא גבול, אבל הוא גבול מיושב".

השפן והכלב

"צריך לאפשר להתבודד בפינה שקטה בגינה עירונית. הסכנה היא שזה מושך פעילות שוליים - סמים, אלכוהול וכדומה. כאן בא לעזרתי משל שלמדתי מאחד ממוריי הראשונים: גם בפינות הנסתרות צריך לאפשר ל'שפן לברוח מהכלב'. כלומר, שיהיה מוצא, ולפחות שני פתחים, זה מבטיח אור, אוויר, ופחות נוח למעשים אפלים".

קורבן ההצלחה

"כמובן שביקרתי בהיי-ליין במנהטן, הוא דוגמא מפוארת לכך שלא צריך להרוס הכל ולבנות מחדש, ושיש טעם בשימור ושחזור והחייאה. אבל, ויש אבל - ביקרתי בו פעם אחת ואני לא חושבת שאחזור אליו. אמנם הנוף האורבני שנשקף ממנו יפהפה, אבל עדיין מותיר אותו בקטגוריה של אירוע תיירותי, חד פעמי שנפל קורבן להצלחה של עצמו".

נגד כיוון הכלכלה

"כדי לפתח ולחדש אזורים עירוניים צריך כסף, וכך נולדים אתרים סינתטיים ומנותקים מסביבתם כמו קניונים ליד נמלים מתחדשים, מרכזי קניות פתוחים ו'אזורי הליכה'. אולי אין ברירה וכך חייב להיות. אבל יש דוגמא אחרת: באזור דמבו בברוקלין (השכונה המתחדשת לאורך הנהר). שם החליטו ללכת נגד כיוון הכלכלה ונתנו את הקומה התחתונה בחינם לחנויות הוותיקות, כדי שהן לא יעזבו ויפנו את מקומן לחנויות של רשתות ותאגידים. כך ניסו לשמור על צביון השכונה, שסגנונה המיוחד נובע גם מבתי העסק הקטנים והמשפחתיים ברחובות המסחריים".

תרבות המכוניות

"גרתי בלוס אנג'לס עם בעלי והייתה לנו רק מכונית אחת. הסתדרנו מצוין, כי בניגוד למה שחושבים, יש שם תחבורה ציבורית מצוינת. הבעיה שאין לה קונים. בגלל המרחבים במערב ארה"ב התפתחה שם תרבות שבה כל קירבה בין אנשים נתפסת כפלישה לפרטיות. המכונית היא ההמשך של הבית צמוד הקרקע עם החצר הפרטית. זה הרג שמשליך גם על האיכות של מרחבי ציבור שם. הפירבור הוא אבי הניכור ואני שמחה שאני חיה בצד המזרחי של הארץ, ושפה זה אחרת".