ככשמדברים על "הגיל השלישי" בספורט, באופן טבעי ההתייחסות היא קצת שונה. מה לעשות, הפיזיולוגיה בכל הקשור לפעילות פיזית תחרותית מביאה ספורטאים מקצוענים "לצאת לגמלאות" בסביבות גיל 35. בענפים הקבוצתיים הפופולריים - כדורגל, כדורסל וכדוריד - נדיר למצוא ספורטאים ברמות הגבוהות פעילים בגיל 40.
רפואת הספורט המתקדמת מאפשרת לאורך השנים לעלייה בגיל הממוצע ברמה התחרותית הגבוהה, אבל גם כך עדיין מדובר בגיל "ינקות": למשל, במונדיאל 2014 שנערך בקיץ האחרון בברזיל, הגיל הממוצע של 736 השחקנים שהרכיבו את 32 הנבחרות המשתתפות עמד על 26.9 בלבד. כ-10% בלבד מהשחקנים בטורניר היו בגיל 33 ומעלה. אגב, לא רע בכלל בהשוואה ל-2% בלבד בחתך הגיל הזה במונדיאל שנערך ב-1950.
כשמדברים על פעילות תחרותית בגיל המבוגר יותר, אפשר לראות נתון אחד ברור: ספורטאים בוגרים הולכים ומכוונים את עצמם לענפים שמתאימים למה שהגוף מאפשר להם. כדי לבחון את אופן הפעילות התחרותית של ספורטאים בגיל הכי קרוב להגדרת "הגיל השלישי", בודדנו את נתוני הפעילות של ספורטאים תחרותיים בישראל בגיל 56 ומעלה. למה? כי זוהי למעשה קבוצת הגיל המבוגרת ביותר שמוגדרת בישראל בהתייחסות לספורט תחרותי: ספורטאים בגיל 56 ומעלה עדיין מזכים בתקצוב המדינה (כספי הטוטו) את האיגודים והאגודות שבהם הם פעילים. לעניין זה נגיע בהמשך.
פרט טכני אחד: יש לציין כי להגדרה של "ספורטאי תחרותי" יש משמעות גדולה, וככזה יוגדר רק מי שעומד ברף הנקבע מראש של כמות תחרויות במהלך השנה.
***
אז ככה: בישראל יש נכון לשנת 2014 כמות של 2,042 ספורטאים תחרותיים בגילאים 56 ומעלה (לצפייה בחלוקה המלאה שלהם, לפי ענפים - לחצו כאן). הנתון הזה מהווה כ-2.5% מכלל הספורטאים הפעילים תחרותית בארץ. בחלוקה למגדרים, התמונה היא ברורה וחד-משמעית: רק 280 נשים פעילות תחרותית אל מול 1,762 גברים. במלים אחרות, על כל אישה "מבוגרת" (56 ומעלה) שעוסקת בספורט תחרותי בישראל יש שישה גברים פעילים.
הפילוח לענפים מראה בבירור את הפנייה של ספורטאים בגיל הבוגר לענפים שדורשים פחות יכולות פיזיות. הענף המועדף על ספורטאים תחרותיים בגיל המבוגר בישראל הוא גולף - עם 366 ספורטאים; אחריו ענף הפטנק עם 235; משלימים את החמישייה הראשונה: כדורת עם 204, הטסת מטוסים זעירים - 166, וקליעה (162). ענף הטריאתלון, שתפס חזק מאוד בשנים האחרונות בכל חתכי הגיל - מדורג במקום השישי עם 141 ספורטאים, ולמעשה הוא הענף האחרון שפעילים בו מעל 100 ספורטאים בגילאים המבוגרים.
בשונה מהענפים בגילאי "הפריון" הספורטאי (עד גיל 35), שבהם רוב הספורטאים הפעילים בישראל משתייכים לענפים הקבוצתיים (כדורגל, כדורסל, כדוריד, כדורעף וכו'), הרי שספורטאים בגיל 56 מעדיפים באופן ברור את הפעילות שמוגדרת כענפי ספורט יחידניים. גם כאן הנתונים חד-משמעיים: 1,912 ספורטאים פעילים בענפים היחידניים, לעומת 130 בלבד בענפים הקבוצתיים.
העיסוק התחרותי בגיל 56 בשני הענפים הפופולריים בישראל, כדורגל וכדורסל, כמעט ולא קיים: רק 36 כדורסלנים תחרותיים יש בישראל בחתך הגיל הבוגר ורק חמישה שחקני כדורגל, כולם באופן טבעי בליגות הנמוכות. הסיבה העיקרית לחוסר בפעילות בענפים קבוצתיים היא היעדר פלטפורמות לעיסוק כזה - אין ליגות מיוחדות לחתכי הגיל הללו, כך שאלו שעדיין רוצים לשחק נאלצים להידחק לקבוצות רגילות המשחקות בליגות הנמוכות.
ענפים שנחשבים לפעילות מועדפת עבור אוכלוסיית הגיל המבוגרת - כמו שחייה או רכיבה על אופניים - נותרים בגדר ענפי פנאי בלבד: רק 15 שחיינים תחרותיים רשומים בישראל בגיל 56 , ו-12 רוכבי אופניים. גם כאן הסיבה העיקרית היא היעדר פלטפורמות תחרותיות בשל מיעוט משתתפים בגילאים אלו.
דוגמה הפוכה לעניין היעדר הפלטפורמות היא ענף הטניס, שלמרות שנחשב לענף בעל דרישות פיזיות גבוהות - הוא מחזיק בכמות ספורטאים פעילים גדולה יחסית - 95. הטניס מטפח פלטפורמה תחרותית של סבב הסניורים, שנחשבת למפותחת מאוד, עם מספר גדול של תחרויות לאורך השנה, כולל טניסאים פעילים מעל גיל 75 שמשתתפים סדיר בתחרויות (חלקם אפילו נוסעים מדי פעם לתחרויות סניורים בחו"ל).
***
אחת הנקודות המהותיות (יש שיגידו אחת הנקודות הכאובות) ביותר בהקשר של פעילות ספורטיבית תחרותית בגיל המבוגר בישראל, קשורה לשינויים שנעשו לאחרונה באופן התקצוב של ספורטאים אלו. "ועדת לובצקי" בראשות צבי לובצקי, שקבעה מחדש את אמות המידה לחלוקת כספי הטוטו לספורטאים התחרותיים בישראל, הפכה את ספורטאי גיל הזהב ללא רלוונטיים. בעוד שעד היום נהוג היה לתקצב אגודת ספורט או איגוד על פי כמות הספורטאים הפעילים שיש בו, ללא הבדלי גיל, ועדת לובצקי קבעה כי ספורטאים שנמצאים בקצה הסקאלה מבחינה ספורטיבית יהיו "שווים" רק 0.1 נקודות. כלומר - 10 ספורטאים בגיל 56 שווים מבחינת כסף לאגודות הספורט בהן הם מתחרים כמו ספורטאי אחד בלבד.
הרעיון הבסיסי של קובעי המדיניות הוא ברור: הכסף גם כך מוגבל, כד שעדיף לתקצב את אלו הפעילים בגיל "הפריון" הספורטיבי ולתמרץ את האיגודים והאגודות באופן שיגרום להם להביא ספורטאים בחתך הגיל "החשוב" לעסוק בספורט תחרותי. כך, על-פי קובעי המדיניות, תתאפשר הרחבת בסיס הפירמידה. לספורטאים המבוגרים, מבחינת קובעי המדיניות, תהיה תמיד את האופציה של הספורט העממי.
***
אם עד עכשיו עסקנו בספורט תחרותי, אז איפה עומדת כלל הפעילות הגופנית של ספורטאים בגיל השלישי ביחס לכלל האוכלוסייה (כי עם כל הכבוד, רוב הפעילות בגיל השלישי היא פעילות פנאי לא תחרותית)? הנתונים המקיפים ביותר העוסקים בשאלה הזאת, ואחרות, נבחנו בסקר מקיף של האיחוד האירופי ממארס 2014 שזכה לשם Special Eurobarometer. הסקר בחן את הפעילות הספורטיבית ב-28 מדינות מגוש האירו במהלך סוף 2013. ובכן, התוצאה היא כזאת: ככל שעולים בגיל, כך הולך ויורד שיעור העוסקים בפעילות גופנית. בסך הכל שיעור האנשים שמגדירים את עצמם כפעילים גופנית ("פעילים לפחות פעם בשבוע") עומד על 41% מכלל האוכלוסייה. אלא שבעוד שבחתך הגילאים 15-24 שיעור הפעילים ספורטיבית עומד על 64% מחתך גיל זה, בגילאים 25-39 שיעור הפעילים יורד ל-46%, בגילאים 40-54 גולש ל-39% ובגילאים 55 ומעלה (קבוצתה הגיל המבוגרת ביותר שנדגמה) שיעור הפעילים כבר צונח ל-30% בלבד.
גם פעילות גופנית שלא מוגדרת כפעילות ספורטיבית קלאסית (נסיעה באופניים ממקום אחד לאחר, ריקוד, עבודה בגינה) היא קלושה בגילאים המבוגרים, ועומדת על 43% בלבד מכלל האנשים בחתך הגיל הזה (לעומת 49% בחתך הגיל הנמוך הבא שנדגם, 40-54). ומה לגבי הפעילות הכי בסיסית - הליכה? גם כאן השיעור הנמוך ביותר הוא בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי. רק 56% מהאוכלוסייה בגיל 55 ומעלה הגדירה את עצמה ככזאת שהולכת מעל 10 דקות ביום, לפחות ארבעה ימים בשבוע, לעומת 60% בגילאים 40-54, 61% בגילאים 25-39 ו-70% בחתך הגילאים 15-24.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
