כמה חבל לי שאינה מתלוננת

בדירתה הקטנה במרכז אחוזה בחיפה, יושבת אמי בתחנה ומחכה לרכבת האחרונה של חייה, כשרק תפילה אחת בליבה: שלא תעצור חלילה באותה תחנת ביניים המכונה: "המחלקה הסיעודית", עונש מר ממוות למי שהמוות כבר שנים נוכח בחייו.

רגשות אשמה מכים בי בכל פעם שאני חושב עליה. אין עוד צמד מלים שכה ייטיב לתאר את תחושותיי.

אני אמנם מקפיד לצלצל אליה בכל יום (על אף שאנו משוחחים רק בכל יומיים-שלושה - שכן למרות כל האפקטים האור-קוליים שהתקנו לה כדי ללוות בהם את צלצול הטלפון, היא מתקשה לשמוע אותו), ומנסה לבקרה כל אימת שמזדמן לי, אך כיוון שאני מנסה לנהל במקביל גם שלושה ילדים וקריירה, זה לעולם אינו מספיק.

והכי גרוע הוא שהיא אינה מתלוננת! באותה מסירות שבה גידלה אותנו, היא נמנעת מלנצל את רגש האשמה שלי: שמחה על כל שיחת טלפון, מתרגשת מכל ביקור, מביעה בכל פעם רצון שנתראה יותר, אך בלי טרוניה. אוי, לו אך הייתה מתלוננת, אפשר שהיה לי קל יותר לשאת את בדידותה.

לכאורה מדובר במאיון העליון של הזקנה: אחד מאותם בתי דיור מוגן שמאפשרים לדייריהם ליהנות מביטחון, מהשגחה רפואית צמודה וממגוון של פעילויות תרבות (תמורת הון תועפות כמובן). ועדיין, מסע מדלפק הכניסה למקום ועד לחדרה של אמי לא מותיר מקום לספק: מדובר בתחנה האחרונה.

הפחד הגדול ביותר של הדיירים הוא "לעלות למעלה" - לא לשמיים אלא למחלקה הסיעודית שנמצאת בקומה השנייה. המוות אינו מפחיד עוד, הוא מקיף אותם בכל אשר יפנו.

מה שמפחיד הוא לאבד את הצלילות, וכפועל יוצא מכך - את כבודם העצמי, בטרם יאבדו את חייהם.

עד כמה נורא הוא הפחד מאותו מצב של לא-חיים ולא-מוות, קלטתי רק בהלווייתו של אבי, לפני כמעט חמש שנים.

אבי נפטר בחטף כחודש לפני יום הולדתו ה-85. בריא, יצרי ויצירתי היה עד לשעתו האחרונה. חבריו התגודדו סביבי, מביעים בקול את קנאתם במוות החטוף.

תחילה סברתי שהם מבקשים לנחם אותי, אך לבסוף נאלצתי להכיר בכך שבעשור התשיעי לחייו של אדם, יש כנראה דברים מפחידים יותר מהמוות.

הבטתי בהם, מגש הכסף שעליו נבנו חיינו בארץ הזאת: הם גירשו את הבריטים, לחמו בערבים, ייסדו את המנגנונים הביטחוניים והאזרחיים שעליהם נשענת המדינה עד עצם היום הזה, ובמישור האישי יותר, התייחסו אלינו כאל פלא: דור שזוף וחצוף שאינו מתבטל ואינו מתנצל בפני איש.

הם חסכו מפיהם כדי שלנו לא יחסר דבר, את הכסף שאנחנו מבזבזים בקלות שכזאת על צימרים לשיפור הזוגיות או חופשות יקרות בחו"ל, הם צברו לירה ללירה כדי שאנו לא נתחיל את חיינו, חלילה, בלי "תואר".

בכל שישי שבו שבנו לחופשות מהצבא, הם עמלו כדי לבשל, לכבס ולגהץ, ואילו היום אני, כפוי טובה שכמוני, לא מסוגל לעלות לעיתים תכופות יותר על הרכבת לחיפה כדי להסב לאמי שעה קלה של נחת? אוי, אילו רק הייתה מתלוננת.

הם היו הדור האחרון של הורים "אמיתיים": הם לא ניסו להיות חברים שלנו (אלא רק בגיל מאוחר כשהיינו כבר בוגרים דיינו), לא עשו הכול כדי שנחבב אותם, ביקשו שנהיה מאושרים, אבל הזכירו לנו שאין פרט מאושר אלא במידה שהוא חלק מהכלל, לא חסכו מאיתנו דבר אבל ציפו שנפרנס את עצמנו ובעיקר הבינו את מה שנראה היה כמובן מאליו עד לפני שנות דור: שהורות אינה לקיחת אחריות על חיי הילדים, אלא העברתה, שלב אחרי שלב, לאחריותם המלאה.

מתי ואיך נזנחו כל אותם ערכים בסיסיים שלדור ההורים שלנו היו כה ברורים?

ואיך הפכה הזקנה למשהו שאין לו מקום בעולמנו? משהו שמרחיקים מן העין אפילו כשצריך לשלם שווה ערך של דירה תמורת עשור ב"דיור מוגן"?

אני מהרהר בכך בעודי מנסה לתמרן בין הצרכים של ילדיי: להקפיץ את הגדולה לתחנת הרכבת בדרך לצבא, להביא את הקטנה לחוג בלט, להכין ארוחת צהריים לאמצעי - ועל הדרך גם להתפרנס כדי להבטיח להם התחלה קלה בחייהם הבוגרים.

"הם לא מעריכים כלום", קובלת לעיתים אימם באוזני. "התפקיד שלהם הוא לא להעריך, אלא לנצל את ההשקעה שלנו באופן מיטבי", אני משיב לה, ועוקץ: "ואת ידעת להעריך לפני שהיו לך ילדים משלך?".

עוקץ ויודע: יבוא יום ובו אשב אני בתחנה האחרונה של חיי, ממתין לרכבת. ילדיי הטובים יתקשרו בכל הזדמנות - ועדיין, לעולם לא מספיק, ואילו אני, מצדי, נשבע כבר מעתה שלא להתלונן.

נשבע באמא שלי.