איזה מרתון, והוא רק מתחיל

פתאום, באמצע החיים זה קורה, והלוחות הטקטוניים מתחככים. רעידת אדמה. סדרי עולם מתהפכים. הזקנה קופצת על ההורים שלנו, האנשים שעד לפני כמה שנים היו האנשים החזקים ביותר, המשענת. הבית שלי במושב, שהיה מקום של מפלט, נוחות ואתנחתא, הופך בתהליך זוחל לחלק מסדר יום. למשימה. ממקום של נחמה, הוא נהיה למקום שצריך לטפל בו, לדאוג לו.

ההורים שלי.

הם התחתנו ב-1955, ואחרי שבועיים עלו לישראל מהעיר טנג'יר שליד מצרי גיברלטר במרוקו. הובאו ליישב את הדרום, הקימו חקלאות לתפארת.

הבית שלי.

אני לא גר בו כבר שנים, וזה עדיין הבית שלי. אותו משק חקלאי בחבל לכיש עם חממות הפרחים, הגינה והדשא, עץ הפקאן והדקלים שבחצר הבית, המרחבים העצומים של הפאלחה שתמיד התמסרתי לקריאתם - לברוח אליהם.

אני.

בן 38, גרוש בלי ילדים. משהו כמו 20 שנה עיתונאי, אבל מי סופר. ארבע שנים מהן עובד במערכת החדשות של "גלובס". הצעיר מבין חמישה אחים, גר בחולון, משלם משכנתא. מגדל מינוס בבנק, מעמד ביניים, איכשהו שורד. לא בחרתי ביאיר לפיד.

סדר היום שלי.

מערכת, טלפונים, יציאה לשיחת רקע עם מנכ"ל משרד הביטחון, עוד טלפונים, שיחה עם הרופאה של אימא. צריך גם לתאם בדיקה לאבא. עוד טלפונים - סוגרים עוד מפעל וצריך לברר. האונקולוגית של אימא בממתינה. שתיים וחצי בצהריים, חסרה לי פסקה לכפולה הפותחת של העיתון. הצנזורה הצבאית על הקו. טלפון מאימא. בוואטסאפ הדייט של הערב. והמקרר בבית ריק וצריך לעבור בסופרמרקט. למי בכלל נשאר כוח לזה.

אנחנו בשיא הקריירה שלנו, מתמודדים עם האתגרים שמזמן לנו המרוץ אחר ההישגים. ואז זה בא. בהתחלה בטיפות קטנות: שם בדיקת סי.טי לאימא, פה בירור אצל מומחה עם אבא. בדיקה גוררת בירור, והמשקולות נקשרות בזו אחר זו ברגליו של האצן. והמרוץ הזה נמשך כל הזמן, וזה מרגיש כאילו שאנחנו על אדי הדלק האחרונים. חושבים שרק עוד ספרינט אחד וגמרנו, עוד משוכה אחת וסיימנו, והכול יהיה טוב, נפלא, שלם ושקט - וזה לגמרי לא הספרינט האחרון. זה המרתון, והוא רק מתחיל.

הביורוקרטיה.

אין ספור תיאומים, כל-כך הרבה רשויות, פקידות, מזכירויות וניירת. ואני המתאם. תיק פלסטיק אדום, מכיל את המסמכים הכי רגישים והכי חשובים: סיכומי ביקור אצל רופאים, תקליטורים של בדיקות הדמיה, סיכומי אשפוז, חוות דעת. התיק הזה שרק תופח וגם מתחיל להכביד - נוסע איתי לעבודה בכל בוקר. מוכנות. לוח הפגישות נהיה טנטטיבי. בתוך דקות, סדר יום וסדרי עדיפויות מתהפכים. טלפון מהדרום יוביל לדחיית פגישה בשרון כי ככה זה: אימא ואבא דוחים הכול - ואני בכוננות עליונה, כדי להיות שם.

זוגות צעירים לפני לידה הולכים לקורס הכנה, יש להם תשעה חודשים כדי להתכונן. וכאן, ההורים שלי מתבגרים, זה קורה מהר, ואף אחד לא הכין אותי לזה. לא שלחו אותי למחנה אימונים, לא הציגו לי מפת דרכים, לא חשפו אותי לספר הדרכה סודי. זה מסוג המסעות הדפוקים האלה, שאף אחד לא שואל אותך אם בכלל בא לך לצאת אליהם. לפחות אף אחד לא הבטיח לי שהולך להיות כאן כיף גדול.

ואני מאלתר, מנסה לשמר שגרה, לרצות אין ספור אדונים בו-זמנית ומשתעבד למשימת חיי. אני חייב להיות חד, מפוקס וקשוב. אין זמן לטעויות, אין זמן בכלל. לרוב מסתפק במצוי ודוחה את הרצוי. דוחה את היוזמה ועסוק בתגובה. הרווחה האישית שלי תחכה.

לפעמים, אני מרגיש שאני הקו האחרון באותה מלחמה שלהורים שלי אין את הכלים כדי לקיים בעצמם. ואני אוהב אותם ומגויס למערכה שמורכבת מאין-ספור קרבות יום-יומיים: להקדים בשבוע בדיקה דחופה לאימא שנקבעה לעוד שבועיים. והאושר, באמת אושר, שבא אחרי שמצליחים לשכנע את הפקידה במכון מור שפשוט צריך לעשות את הבדיקה הזאת ומהר.

אני מכיר כבר כל פינה במגדלי האשפוז, המערבי והמזרחי, של בית-החולים שיבא בתל השומר. בחדר העישון שבקומת הקרקע שלהם, אני שומע באמצע הלילה נשים וגברים, בני גילי פחות או יותר, שמדברים על מה שהם מכנים "צער גידול הורים". גם עליהם זה נפל באמצע החיים. גם אותם לא הכינו לבאות. גם להם לא סיפרו על כל הכוכביות והאותיות הקטנות שהוסוו היטב בהסכם ההתקשרות המורכב הזה.

ולפעמים, עם צוואר תפוס מעוד לילה על כיסא או ספה בבית החולים, ליד המיטה של אימא או זו של אבא - העיניים טרוטות והייאוש מאיים להציף. ואני נזכר באותן טברנות ששרים בהן בגרון ניחר את "אל תשליכני לעת זקנה" ואת הדמעות הניגרות מעיני השרים. ואני רואה מסביב במו-עיני את הזקנים המושלכים בזקנתם, את הידיים הקרות שמשוועות למגע חם ואוהב.

ואני נזכר בשבועה ההיא שנשבעתי לעצמי: אני איתם, אני אתכם, אבא ואימא.