תעשיית הטלוויזיה מתעלמת מהקהל שצופה הכי הרבה

בתוכנית "שעתיים בצהריים" של "קול המוסיקה" המשודרת מדי יום חמישי החל מחצות היום, מושמעות יצירות קלאסיות והמאזינים מתבקשים להתקשר ולזהותם נכונה. מגיש התוכנית גדעון הוד, אדם רב ידע שיצא כבר לפני זמן רב לגמלאות באופן רשמי, שופט את הנועזים שמוכנים לעלות לשידור בחומרה ואם הם לא נוקבים במדויק בשם המלחין או יצירתו הוא מוריד אותם מהקו באחת. הפנינה הרדיופונית הזו, שמועברת בשעות הפריים-טיים של גלי האתר, משודרת בעידן שבו שולטים אפליקציית שאזם, גוגל ויו-טיוב, וכשברשתות אחרות לא מעזים כבר לשדר חידונים מסוג זה. יתרה מזאת - ניכר שהקהל של התוכנית שומר על כבודו של החידון ועונה לאתגר באופן הישן והטוב, ודולה את התשובות ממוחו.

"קול המוסיקה" של השידור הציבורי, היא אחת משמורות הטבע האחרונות בתקשורת הישראלית, שלא מפחדות לומר באופן גלוי, כי הן פונות ומשרתות את בני הגיל השלישי. "הרדיו ככלי התקשורת מסורתי, נצרך באהבה על-ידי אוכלוסיית הדור השלישי", אומר מנהל "קול המוסיקה" בפועל, יוסי קאופמן. "רשות השידור כולה - גם ערוץ 1 וגם רשתות כמו רשת ב' ואפילו רשת ג' - היא מקום שבו אנשים מבוגרים יכולים לחוש יותר בנוח. אנחנו כאן מכורח החוק ומכורח האיכפתיות, מנסים לתת מענה לאוכלוסייה הזו, אבל במקביל אנחנו שוקדים להביא גם קהל צעיר יותר. היום למשל, תעלה תוכנית חדשה ב'קול המוסיקה' שתוגש על-ידי זמרים צעירים, לאו דווקא קלאסיים - 'הבמה שלכם'".

- אתם לא חוששים שעל ידי הצערת הרשת, יחוש הקהל המבוגר שאתם מתנכרים אליו?

"אנחנו לא מתנכרים, אלא מנסים למצוא את השילוב בין הדור הצעיר לגיל שלישי. מדי יום בשש בבוקר יש את התוכנית 'שעון מוסיקלי', תוכנית עם מוסיקה קלילה שם המבוגרים שומעים את היצירות ואת שמותיהם והיא מתאימה גם לצעירים".

גם ברשת א' מחבקים את האוכלוסייה המבוגרת, והיא מחבקת בחזרה. "חלק מהתוכניות מיועדות לאוכלוסייה מבוגרת, אפילו מבוגרת פלוס", אומר מנהל הרשת אבישי פלחי. "אנחנו פחות תזזיתיים, ואנחנו לא אמורים לייצר באזז כמו גלגלצ, אנחנו לא מייצרים יותר מדי גלים כמו ערוצים מסחריים. אנחנו משמרים מסורות ותיקות ומוצקות של קול ישראל, רדיו ממלכתי שעושה את עבודתו הרדיופונית בלי יותר מדי זיקוקים".

- אתם מרגישים כאי בודד בתוך המלל הרב בתקשורת כיום?

"יכול להיות. המדיות היום לא מכוונות למבוגרים ולאוכלוסיות שלא מתעניינות בספרות או בנושאים היסטוריים, למשל. אין כמו רשת א'. היא ייחודית במובן הזה. היא לא משתמשת והיא לא מייצרת גימיקים תקשורתיים".

אם ברדיו עוד אפשר למצוא מקומות שמכבדים את המאזין שחצה את גיל 60, בטלוויזיה הם הולכים ומתמעטים. "כשאני מביטה בפרסומות בערוצים המסחריים אני מרגישה שאני כל יום מתביישת מחדש", אומרת ד"ר ענת פירסט מהמרכז האקדמי בנתניה שחקרה את הייצוג של מבוגרים בתקשורת, "נראה שאני, בהיותי בת 60, יכולה להיות רק פרזנטורית של חיתולים. מבחינת נשים, על אחת כמה וכמה. להן בכלל יש ייצוג חסר בסוגות השונות במדיה, בעיקר בטלוויזיה. מתי נראה שתי נשים מסגנונם של לונדון וקירשנבאום - מבוגרות, עבות בשר, מקומטות? גם הגברים בגיל הזה נכחדים, אבל נשים מעל גיל 40 כבר נחשבות לבלות, הן לא ניבטות מהמסך".

- האם הקהל המבוגר רוצה לראות אנשים מבוגרים על המסך, או שגם הם מעדיפים ביקיני וקוביות?

"בגיל 60 אנחנו רוצים לראות אנשים בגילנו. אנחנו שוק גדול של צרכנים, אני לא רוצה להיות רק מושא לחיתולים וקרמים. אני אישה פרודוקטיבית ויש לי מה להגיד ואני לא רואה נשים או גברים כמוני על המסך. אחת הבעיות היא לא רק איך תופסים אותך, אלא איך אתה נתפס בעיני עצמך - אנחנו בני ה-60 בעלי חיים מלאים, מבחינת יחסים חברתיים, פוריים מבחינה כלכלית, ואנחנו לא רואים את זה על המסך וזה מאוד מתסכל".

ד"ר פירסט טוענת שאחד המקומות בהם יש קושי אמיתי בדימוי הוא תוכניות הריאליטי. "בריאליטי תמיד יהיה הייצוג של האחד או האחת, בעזרתם המלהק יוצא מידי חובה. לרוב הם עפים מהר מאוד כי הם לא מסוגלים לעמוד בתנאים. לרוב הם אתנחתא קומית".

המנכ"לית המשותפת של אולפני הרצליה, אפרת דרור, דווקא לא רואה כל פגם בשילוב בין אנשים מבוגרים לבין הומור על המסך. התוכנית המצליחה של ערוץ 10 "בנות הזהב" שעובדה מגרסה אמריקאית, היא ההוכחה לכך בעיניה. "אנשים מאוד אוהבים לראות אנשים מבוגרים משתטים, אנשים נטולי עכבות", היא אומרת.

לדבריה, "הנתונים של הסדרה מדהימים והבנות (כוכבות הסדרה, שחצו כולן את גיל 60 - ל"א) כל הזמן מדווחות שהן לא מפסיקות לקבל פניות, כולל מילדים שלא מכירים את ההיסטוריה שלהן. בסופו של דבר המבוגרים הם אלו שרואים את הטלוויזיה המסורתית. הצעירים רואים בעיקר איוונטים ואירועים יחודיים. אנשים מבוגרים הם קהל נאמן".

- הסדרה הזו באמת ייחודית, אך מה מקומם של מבוגרים בדרמות אחרות?

"בכל הסדרות שאנחנו עושים, אנחנו תמיד מקפידים לשים דמויות מבוגרות, תראה את הסבתא של זגורי, שתלך ותתפוס מקום נרחב יותר בעונה השנייה. קיבלנו כל כך הרבה תגובות על הסבתא שהיא הדמות הכי אהובה. אנשים אוהבים לראות אנשים מבוגרים מדברים בגסות, מתיילדים, יש בזה משהו חינני".

לא מהססים להתלונן

תוכנית אחרת שניסתה להביא את המבוגרים אל המסך היא "כח סבתות" ששודרה אף היא בערוץ 10. התוכנית הביאה אחוזי צפייה בודדים בלבד וכשלה. "ברור שזה אכזב אותי", אומרת המפיקה דפנה פרנר מ"ארצה הפקות", שהגתה את הפורמט. "כוכבות התוכנית הן נשים שיש להן מה להגיד, קיוויתי שהקסם שלהן ידבר לקהל רחב. אני לא יודעת כמה הגיל שלהן עומד מאחורי אי ההצלחה, כמה הפורמט וכמה מצבו של הערוץ בימים אלו".

למרות אי ההצלחה בארץ, נמכרה הסדרה באמצעות ארמוזה פורמטס ל-27 מדינות וכבר עלתה בשווייץ, סרביה, ליטא, רוסיה וברזיל. "בכל מקום לקחו נשים מבוגרות ומרשימות מאוד. ובקרוב זה יעלה בסין", אומרת פרנר. "כשבאנו למכור את הסדרה, הדמויות שלהן בלטו בין כל הבחורות שמסתובבות שם עם ביקיני".

על-פי נתוני הוועדה למדרוג, אוכלוסיית גיל הזהב (65 ) מתאפיינת בכמות צפייה מאד גבוהה בטלוויזיה. הצפייה של המבוגרים מגיעה לכמות של 232 דקות ביום. עיקר הצפייה של המבוגרים מתמקדת בחדשות ואקטואליה, המהווים גשר ותיווך שלהם לעולם החיצוני.

נציב פניות הציבור ברשות השנייה, דוד רגב אומר כי הוא חש היטב את הקהל המבוגר של הערוצים 2 ו-10 באמצעות תלונותיהם. "לבני הגיל המבוגר מפריע בעיקר תרגום לא נכון. לאחרים קשה להבין את המנחים הצעירים, בשפה ובאינטונציה - טוענים שהם בולעים מילים". לדברי רגב, "אנשים מבוגרים גם רגישים מאוד לנושא של הומור ושואה, יש עוד כמה שדתיים ואז כל הלעג לאלוהים מפריע להם".

- אתה מרגיש שהם חשים שיש להם מקום בטלוויזיה היום?

"לצערי לא. איך הם יכולים להתחבר לתוכנית כמו 'המירוץ למיליון' למשל? המהירות, הקצב, הפרסומות. אפילו לי, שאני דור ביניים, הכל מהיר מדי. המסך הוא קליפ אחד גדול, ואתה בסופו של דבר מתייאש. קשה להם לעמוד בקצב".