"הפלסטינים אינם רק קורבנות, והתנהלותם ראויה לסיקור"

בטור גלוי לב, חושפת העורכת שממונה על פניות הציבור ב"ניו יורק טיימס", מרגרט סאליבאן, את התסכול המתמיד של המערכת נוכח גלי הביקורת על סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיתון. "זה טור שמעולם לא רציתי לכתוב", היא מודה.

"מזה חודשים רבים אני מקבלת מאות אי-מיילים מקוראים משני צידי המתרס של הסכסוך, שמוחים על אופן סיקורו ב'טיימס'", כותבת האומבודסמן. "למרות שדוא"לים הם מכשיר תקשורתי קר מטבעו, הזעם במיילים שאני מקבלת ממש צורב את המסך".

"ה'טיימס' מוטה, טוענים שני הצדדים. ראש משרד ה'טיימס' בירושלים, ג'ודי ראדורן, מצליחה איכשהו להיות, לפי שני הצדדים, גם אנטי-ישראלית פרועה וגם מכשיר של ממשלת ישראל בעת ועונה אחת".

העורכת כותבת, שארגון פרו-ישראלי, קאמרה, הציב שלט מול משרד העיתון בירושלים ובו הוא מאשים, שה'טיימס' תוקף את ישראל דרך קבע. לעומת זאת, אתרים פרו-פלסטיניים, כגון אלקטרוניק אינתיפאדה, מפרטים את הדרכים שבהן עושה סיקור העיתון עוול לפלסטינים. אך בעקבות המלחמה העקובה מדם בעזה ומה שהתרחש בעקבותיה, במיוחד הפיגוע הנורא בבית-הכנסת בירושלים, קובעו ביתר שאת עמדות שני הצדדים והביקורות שלהם נגד ה'טיימס' נעשו נוקבות יותר, מציינת הכותבת.

"אני חשה שיש לי מחויבות לבדוק כמה מהסוגיות שמגיעות אלי בתדירות גבוהה, לקבל תגובה מעורך בכיר ב'טיימס' ולהמליץ על פתרונות", ממשיכה העורכת. היא מדגישה, שהטור שלה עוסק בסיקור חדשות בלבד ואינו נוגע במאמרי מערכת או מאמרי אופ-אד.

לדבריה, אחת מהתלונות התכופות ביותר היא, שדיווחים ב'טיימס' אינם מספקים הקשר (קונטקסט) לקוראים. כך, למשל, קבל קורא פרו-ישראלי על איור על פני דף שלם שמתאר את המטרות שהפציצה ישראל בעזה. הקורא טען, שהאיור נועד להראות בבירור שישראל היא הנבל בסכסוך. לדבריו, העיתון היה צריך להציג גם איור שמראה את מרכזי האוכלוסיה בישראל ששימשו מטרות לרקטות של חמאס, או את ההתנחלויות ששימשו מטרות להתקפות כאלה, או את מנהרות החמאס. קוראים אחרים קבלו על העדר הקשר היסטורי. מדוע ה'טיימס' אינו מציין שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזה"ת? מדוע לא כותבים איזה צד נשבע להשמיד את הצד האחר?

קוראת אחרת השמיעה בדיוק אותה ביקורת, אך מהכיוון ההפוך. "ה'טיימס' אינו מספק את ההקשר הבסיסי של מה שקורה בעזה... (העיתון) מצייר תיאור סימטרי מטעה של סבל והתקרבנות, תיאור שמטשטש את המציאות ומערפל את פשעי המלחמה של ארה"ב ואת מעורבותה של ארה"ב בהם".

בתגובה אמר עורך החוץ של ה'טיימס', ג'וזף קאהן: "אני שומע ביקורות רבות כאלה. ניצבים מאחוריהן אנשים שיש להם ידע רב מאוד על הסכסוך והם ערוכים לנתח את הדיווחים שלנו על סמך הידע שלהם". לדבריו, ה'טיימס' אינו מקבל תלונות כאלה מקוראים שבסך הכל מנסים להבין את המצב באזור.

"דורשים מאיתנו שנהיה חד-צדדיים", הוא אומר. "מותחי ביקורת בצד אחד רוצים שנתמוך תמיד בצד שלהם; מותחי ביקורת בצד האחר רוצים שנהיה בצד שלהם. (אבל) אנחנו לא חד-צדדיים, באמת לא. אם אמת המידה היא לרשום את היסטוריית הסכסוך מנקודת המבט של צד זה או אחר, אנו ניכשל תמיד".

אפילו הדרך שבה הציג ה"טיימס" את הנתונים על מספר הנפגעים בשני הצדדים במהלך "צוק איתן" משמשת מטרה לביקורת. האתר האמריקאי-יהודי מונדווייס (Mondoweiss), שמתנגד למדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים, כתב: "הצגת הנתונים באופן שמרמז על כמעט שוויון (במספר הקרבנות) מצביעה על מאמץ נואש של ה'טיימס' לספק משקל נגד לנתונים שמראים אי-שוויון מדהים בין מספר ההרוגים בישראל לבין זה שבעזה".

בתגובה על כך מודה עורך החוץ, כי עורכי ה'טיימס' אכן נעשו רגישים לתלונות שהעיתון מציג רק את סבל הצד הפלסטיני ולפעמים הם עושים מאמצים לאזן זאת. "זה נובע, חלקית, מעשרות שנים של ביקורת אינטנסיבית של שני הצדדים... (אך) כאשר אנו נשענים על סימטריה, איננו עושים שירות דוב לקוראים".

סוג אחר של ביקורות על הסיקור מטיל על כתבי ה'טיימס' בישראל את האחריות לדיווחים מוטים, מציינת בעלת הטור. היא כותבת שאחד מקודמיה בתפקיד האומבודסמן, דניאל אורקנט, קרא להציב כתב של ה'טיימס' בגדה המערבית כדי לשמש משקל נגד למה שהוא ראה כדיווחים ממוקדי ישראל יותר מדי שיצאו ממשרד ה'טיימס' בירושלים ומהמקלדות של כתבי העיתון שמעורים בחיים הישראליים. אומבודסמן קודם אחר, קלארק הויט, המליץ להעביר מתפקידו את הכתב הקודם של ה"טיימס" בירושלים, איתן ברונר, מפני שבנו התגייס לצה"ל. הוא חשש, שעובדה זו עלול להיראות כניגוד אינטרסים של הכתב. (ההמלצה לא התקבלה).

בעת האחרונה,הביעו קוראים התנגדות להמשך העסקתו של סטרינגר של ה"טיימס" בגדה המערבית, פארס אקראם, מפני שהוא העלה תמונה של יאסר ערפאת לעמוד הפייסבוק שלו. (אקראם עזב מרצונו ומשמש עתה כתב של "סוכנות אסושייטד פרס". ) קוראים אחרים הביעו מחאה על כך שבעלה של איזבל קרשנר, כתבת (אך לא חברת מערכת) של ה'טיימס' בירושלים, הרש גודמן, היה מעורב בארגון חשיבה ישראלי ושבנה התגייס לצה"ל.

האומבודסמן הנוכחית כותבת, כי אכן צריך לחזק את סיקור הצד הפלסטיני: "הפלסטינים אינם רק קרבנות, ואמונותיהם והתנהלותם הממשלית ראויים לסיקור ולבחינה. בדיקה ריאלית של מה שמלמדים בבתי-ספר (של חמאס) והאופן שבו מתנהל הארגון צריכה להיות חלק מסיקור זה. מהי האידיאולוגיה של חמאס? מהי ליבת אמונתו ודרך הפעולה שלו? איך נראים חיי היום-יום של הפלסטינים? לא ראיתי הרבה דיווחים כאלה ב'טיימס'. צריך להיות כתב שערבית היא שפת אמו במשרד העיתון בירושלים, כדי שהמשרד יוכל לחדור לחברה פלסטינית ולהישען על שיפוט חדשותי סולידי. הרעיון לפתוח משרד של ה'טיימס' ברמאללה הוא רעיון טוב". (מכל מקום, עורך החוץ הבהיר, שגלל שיקולים מעשיים בשטח ובעיות תקציביות אין זה סביר שה'טיימס' יפתח משרד ברמאללה).

האם ה"טיימס" מדגיש יותר מדי את הסכסוך? כתב א.פ. לשעבר בישראל, מאט פרידמן, כתב באוגוסט ב"טאבלט מגזין", שלעיתונות הזרם המרכזי בארה"ב יש "אובססיה עוינת ביהודים" וזו באה לידי ביטוי בנראטיב בלתי הוגן שאינו משתנה. עורך החוץ קאהן אמר, שה"טיימס" אינו חוטא בסיקור יתר של ישראל. "אנו מסקרים דברים שהם הרלוונטיים ביותר לקוראים שלנו ולשיח הבינלאומי. אנחנו לא מנסים לדחוף את ישראל בכוח לגרון הקורא. אנחנו משקפים את העניין הלוהט שיש בנושא".

האומבודסמן כותבת: "ההתרשמות שלי היא, שה'טיימס' עושה כל מה שביכולתו לספק סיקור הוגן, ובדרך כלל הוא מצליח. יש לנו השקפת עולם שמונחת ביסוד הסיקור: לישראל זכות קיום; הפלסטינים ראויים למדינה משלהם. האם ה'טיימס' נכשל לפעמים בטיפול בידיעה זו אחרת? בהחלט".

"לישראל יש יחסי אהבה-שנאה עם ה'ניו יורק טיימס'" / יניב פוהרילס

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ומומחה לענייני ארה"ב, טוען כי "ישראל מצויה במעין פיצול אישיות מול ה'ניו יורק טיימס'. במשך הרבה שנים ישראל רצתה להיות בעמוד הראשון ושידברו עליה, אבל כבר כמה שנים אנחנו רוצים לעוף משם. כשנוח לנו, וכשאנחנו בטוחים בצדקת דרכנו, אנחנו רוצים להיות שם, אבל ככל שהופענו שם יותר בשנים האחרונות, ויש תמונות קשות ואנחנו מוצגים בהקשרים שפחות טובים לנו, אנחנו מעדיפים שלא להופיע. יש לישראל יחסי אהבה-שנאה עם ה'ניו יורק טיימס".

לדבריו, "נתקלתי בהרצאות ובפגישות בארה"ב ביהודים שנשבעו לי שהם גמרו עם ה'טיימס', ביטלו את המנוי ולא קוראים בו יותר לעולם, אבל מצד שני הם גם ידעו לצטט מילה במילה מה נכתב באותו בוקר. זה מראה את העוצמה וההשפעה שלו. אי-אפשר להתעלם מזה. אולי עבור נתניהו, העיתון הוא בעל נטייה, ובוודאי שהוא פחות פרו-ישראלי מפוקס ניוז למשל, אבל אם בודקים לעומק - העיתון רחוק מלהיות אנטי-ישראלי. בעיתונות בישראל אפשר למצוא ביקורת יותר בוטה ויותר קיצונית נגד ישראל מאשר ב'ניו יורק טיימס'".

- מדוע דווקא ה"טיימס" מוצא לנכון לכתוב בפומבי על הדילמות הפנימיות האלה?

"ה'ניו יורק טיימס' הוא ייחודי ויוצא דופן משום שהוא כבר מזמן לא ה'טיימס' - הוא עיתון של כל העולם. התכנים של העיתון מופצים במהדורות גרסאות שונות ברחבי הגלובוס. הלבטים שלו לגבי הסיקור הרבה יותר גדולים מאשר של עיתונים מקומיים. האפיל הבינלאומי שלו גורם לו לחטט בדילמות האלה. עיתונים מקומיים לא מקבלים את היקף התגובות האלה משני הצדדים.במובן הזה הוא נשאר לבד במערכה".

- יש דרך לסקר את הסכסוך באופן שירצה את שני הצדדים?

"לא, אין אפשרות לרצות את כולם. ברגע שאתה מכסה נושא כזה נפיץ ומתייחס לכמה זוויות כמו ישראל הרשמית, יהודי ארה"ב, והפרו-פלסטינים - תמיד תהיה למישהו מהם טענה. העיתון נדרש להתעסק עם אופי הסיקור - בצורה עמוקה - כי זה נושא מרכזי שימשיך להיות מסוקר באדיקות, וגם הטענות ימשיכו לזרום למערכת, לא משנה מה יכתבו".

- בטור של נציבת פניות הציבור, מועלת הצעה להציב כתבים גם ברמאללה או להשתמש בכתבים שדוברים ערבית או עברית, וזאת בכדי לשפר את איכות הסיקור. זה יכול להועיל במשהו?

"למי שיש טענות תמיד יהיו טענות. תמיד יגידו משהו על התמונה שנבחרה לעטר את עמוד השער, ועל מדוע דווקא בחרו תמונה של הריסות בעזה ולא של בית בעוטף עזה. תמיד יהיו טענות על כך שהדיווח מאתמול בלילה על הפצצה של חיל האוויר לא כוללת גם את הקונטקסט ההיסטורי של הסכסוך. גם אם ימנו עוד כתבים ויעמיקו את הסיקור אני לא חושב שזה ישפיע על היקף ועוצמת הטענות. הן תמיד יהיו".