תנו לצה"ל לנצח את העוני

א. זוכרים את המלחמה בעוני, ועדת אלאלוף וכל העניינים האלה? בקיצור, זה לא הולך לקרות. קבלו ביטול על המלחמה בעוני, היא לא נמצאת בתקציב המדינה. מסקנות הוועדה נעלמו כמעט לחלוטין. עקב הביקורת ליקט משרד הרווחה כ-1.5 מיליארד שקלים ליישום חלקיק מההמלצות, וגם המיליארד וחצי האלה נבלעו מי יודע איפה. מלחמה בעוני? יותר כמו כניעה לעוני. תקציב הביטחון בתקציב 2015, לעומת זאת, יעמוד על שיא חדש של 66.4 מיליארד שקלים (כולל תוספות), והוא בטח יגדל עוד במהלך השנה. כי זה אף פעם לא מספיק ביטחון בשבילנו, תושבי ישראל.

יש לנו פה בעיה, ודאי תסכימו איתי. אמנם ביטחון יהיה לנו בשפע, אבל בכל זאת: מה יהיה עם כל העניים האלה? למה אף פעם אין כסף בשבילם? איך נפתור את הבעיה המעיקה הזו? לכן, חברות וחברים, התיישבתי על המדוכה עד שיצא עשן לבן ומצאתי את הפתרון המושלם: לתת לצה"ל להוביל את המלחמה בעוני, ולהכריע אותה אחת ולתמיד. זבנג וגמרנו. כמו פעם.

הרי שום דבר אחר לא הצליח לפתור את בעיית העוני. לא ביטוח לאומי, לא שלל העמותות, לא ימי ההתרמה, לא מדיניות ההפרטה. העניים האלה הם לא פרטנר. ניסינו הכול. ניסינו לדבר איתם, ניסינו להסביר להם, ניסינו גם דרך מתווכים, הקמנו ועדות, באמת שהלכנו הכי רחוק מבחינתנו. זה לא הספיק. נתנו את כל מה שהיה לנו.

אבל לצה"ל, כידוע, יש יותר. למעשה, יש לו הכול: יש לו את כוח האדם האיכותי ביותר, תקציבים בלתי נגמרים, חיל האוויר הטוב בעולם, יתרון טכנולוגי עצום, ניסיון מבצעי לא מבוטל, רשת תמיכה מדינית, קשרים בחלונות הגבוהים ולא פחות חשוב מכל זה: הוא מוסרי. אולי הכי מוסרי בעולם. זה בדיוק הזמן להפוך אותו גם לחברתי ביותר בעולם. אז יאללה, תנו לצה"ל לנצח.

ב. וחוץ מזה, העם רוצה מלחמה. האינתיפאדה הזאת, עם כל הכבוד, לא ממש התרוממה השבוע ויש ירידה חריפה של אדרנלין. אז יאללה, בואו ניכנס בעוני. למזלנו, הבעיה העיקרית של כל צבא נלחם נחסכה מאיתנו: התנגדות. אויב קל עומד מול צה"ל במלחמתו בעוני. לא צריך מחקרים שיוכיחו את זה, מספיקה המציאות הישראלית עד היום. הם לא יתקוממו, העניים, ולא יתנגדו. שום מנהרה הם לא יחפרו. במקרה הלא סביר שזה יקרה, אפשר להסיח את תשומת ליבם בקלי קלות. הנה: דאעש. הנה: חוק הלאום. הם מתים על זה. עד שהם יתעוררו, צה"ל כבר ניצח.

ובכל זאת, לפני שיוצאים לקרב, יש כמה בעיות ודילמות לא קלות שכדאי לשים לב אליהן. נאמר זאת כך, ובעדינות: למרות מה שחשבנו בהתחלה, מבצע אנטבה זה לא. כמובן שהקשיים העומדים בפנינו לא יכריעונו, אבל עדיף לבוא מוכנים.

הבעיה העיקרית: העניים מתחבאים בתוך ריכוזים של אוכלוסייה אזרחית, מעורים באוכלוסייה המקומית ומהווים חלק מהמרקם. הם אמנם מרוכזים ברובם בשכונות מסוימות, אני קורא להן "מעוזי העוני" - לרוב בדרום הארץ - אבל אפשר למצוא אותם ושכמותם בכל מקום. אף שרבים מהם חרדים וערבים, שקל יחסית לזהות, לא כולם כאלה. יש גם ערבים וחרדים לא עניים. איך ידע בנה של אם עבריה, ויהיה טייס גיבור, שריונר אמיץ או חי"רניק מחורע, מי עני ומי לא? מה גם שהרבה פעמים הם מסתתרים כל הלילה, מגיחים בבוקר לפעולת עוני מהירה, ושבים למחבואם. הרבה פעמים אפשר למצוא אותם בגנים, בבתי ספר ובבתי חולים. קשה להנחית עליהם מכה רצינית ככה. אנחנו הרי לא רוצים להסתבך עם העולם.

שנית, וזו בעיה לא פחותה, הם מתרבים במהירות. וזה לא רק הגידול הטבעי המהיר שלהם, שמעמיס מאוד על קופת המדינה. מה שקורה זה שהרבה מאוד אנשים נוהרים אל עבר העוני, נתפסים בו ומתקשים להשתחרר. נדמה לך שאתה מוריד אחד, ושניים צצים מיד. רבים מהם מבוגרים, מה שהופך אותם לערמומיים. את מיעוט המצטרפים החדשים לשורות העוני העוין ניתן להציל אולי בשלב מוקדם בזכות מודיעין אנושי ולוחמת סייבר מתקדמת, אבל הזמן הוא קריטי ואין לנו אותו. בכל מקרה, צה"ל עוקב במזל"טים אחרי העניים הקיצוניים ותזוזותיהם.

אני יודע מה אתם חושבים כי חשבתי את זה לפניכם: היינו צריכים לבנות חומה בינינו לבינם. הם שם, אנחנו פה - הכי פשוט. כן, היינו צריכים, אבל היינו שאננים, התעסקנו בדברים אחרים. עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה. זו הולכת להיות מלחמה מבית לבית. אין לנו ברירה, זו מלחמת העצמאות שלנו. ומי ראוי יותר מצה"ל למלחמה בעוני, מי?!

ג. אני מבטיח לכם שצה"ל יעשה הכול כדי להכריע את המלחמה הזו במהירות, ולא פחות חשוב: בצורה הומניטרית. נשליך פתקים, נקיש בגג, נתקשר בטלפון, אפילו נושיט סיוע רפואי. אבל דעו שצה"ל לא יעצור עד לניצחון.

הדבר הכי חשוב בגיוס של צה"ל למלחמה בעוני זה הרוח הגבית שהמטרה הזו תקבל סוף כל סוף מהציבור הישראלי, לא כמו הכתף הקרה שמקבל משרד הרווחה. אין מה לעשות, רווחה זה מבאס, ביטחון זה משהו אחר.

כשצה"ל יילחם בעוני, נראה את כל השרים וכל השדרנים וכל הטוקבקיסטים, וכולם יגידו: עוד, לחסל את העוני עד תומו! לא להפסיק כל עוד יש ילד עני אחד במדינה! ובנט יופיע בסי.אן.אן עם תמונה של משפחה ענייה וביבי ינאם באו"ם עם תרשים מיוחד ובאולפן ישבו עובדים סוציאליים וינתחו את מהלכי הקרב וברחובות יפגינו אנשים: תנו לצה"ל לכסח! העולם אולי ימחה, אבל למי אכפת. האו"ם יכנס את ועדת הביטחון שלו? שייכנס! אנחנו הרי יודעים בדיוק מי יושב שם, נכון?

והשמאל בטח יתנגד, נו מה. יטען שזכותם של העניים לעוניים, שגם לעניים מגיעה זכות להגדרה עצמית, שהעניים היו כאן קודם, שאולי היינו צריכים לעשות עוד ויתורים, להמשיך ולדבר, שהממשלה הזו חיממה את השטח כשאפשרה לכל מיני מיליארדרים לרכוש אדמות שעליהן עניים ולפנות אותם, כשלא פיקחה, כשהפקירה. יש לנו עתיד משותף איתם, הם יגידו וינסו לערוך הפגנות קטנות כאלה, אבל יכסחו אותם במכות. אין להם כבוד לצה"ל אלה. הם לא מבינים שזו מלחמה. שטויות, פשוט יתעלמו מהם כמו תמיד. יש קונצנזוס!

וצה"ל יתקדם עוד, ועוד, אל תוך שכונות העוני, מחסל את העוני, מציל את העניים ומשאיר אחריו מעמד ביניים מאושר. כן! ולכל שכונת עוני שצה"ל נכנס אליה, כולם זורקים על החיילים אורז וסוכריות ואז רצים לאסוף אותם בחזרה כי הם עניים. ושר הרווחה זוכה, לראשונה בחייו, ללבוש מעיל רוח בטלוויזיה וחיילינו חוזרים בשלום לבסיסם, פרחים בקנה וכל זה ויחזירו את השירותרום ומנהיגים ממדינות עניות מכל העולם יבואו הנה ללמוד איך צה"ל ניצח את העוני, וכמובן שיגדילו עוד קצת את תקציב הביטחון ועכשיו באמת אף אחד לא יתנגד. אפשר להכפיל אותו. איזה יופי זה יהיה, לא?

ד. מה לגבי היום שאחרי המלחמה? יכול להיות שצה"ל ייאלץ להשאיר כמה מוצבים בקרבת כיסי עוני עמוקים, אבל בגדול ניאלץ לפתוח בתהליך שיקום ארוך. נוריד את השכפ"צים, כמו שאומרים, ונעלה על בגדי עבודה. כמובן שאף בר דעת לא יאשר הקמת שדה תעופה או נמל ימי, אבל אולי אפשר יהיה לפתוח קצת את המחסומים, להתחיל להזרים משאיות של חינוך טוב יותר, שירותי בריאות זמינים יותר, יחסי עבודה וכמובן מקומות עבודה בריאים יותר, משכורות שאפשר לחיות מהן, פוליטיקאים מושחתים פחות, תשתיות עמידות ודיאלוג בלתי פוסק.

יכול להיות, ז'תומרת חייבים לקחת את זה בחשבון, ששום דבר מכל זה לא יילך ושצה"ל, ולא בפעם הראשונה, ייאלץ לעשות את זה שוב. ואז אולי עוד פעם, אולי אפילו להטיל משטר צבאי, ואז בטח הכול יסתבך ואז לסגת, אבל למה להיות שליליים. הרי כאמור, שום דבר אחר לא עבד. יאללה, תנו לצה"ל לנצח.

הבעיה העיקרית: העניים מתחבאים בתוך ריכוזים של אוכלוסייה אזרחית, מעורים באוכלוסייה המקומית