מזונות לשכר דירה פקטיבי

פסק דין שניתן בשנת 2007, חייב את האב לשלם לידי האם מזונות עבור שני ילדיהם, ובנוסף דמי מדור בשיעור של 40% מדמי השכירות שהיא תשלם, עד לתקרה של 650$ לחודש. לאחר סיומם של ההליכים המשפטיים, האם השקיעה את הכסף שקיבלה במסגרת חלוקת הרכוש, ביחד עם אימה שהביאה כסף משלה, והן רכשו יחד דירה למגוריהן עם הילדים.

משמעות הדבר, שבניגוד לאמור בפסק הדין, האם לא שכרה דירה, ולכן האב טען כי אינו מחויב עוד לשלם דמי מדור כחלק ממזונות הילדים, עבור הוצאה שאינה קיימת בפועל. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות האב, אך בית המשפט המחוזי הפך את הפסיקה, והחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, בכדי שיחליט על גובה הסכום שבו יחויב האב בגין המדור. מדוע זה קרה?

החיוב בדמי המדור כחלק ממזונות הילדים, על בסיס שכר דירה או משכנתא, הינו בעייתי מלכתחילה, שכן על בסיס הגישה הקיימת, אין כל בעיה לאם ליצור חיוב מלאכותי עבור מדור, בכדי לקבל השתתפות במימונו מהאב. כיום, כאשר אם שוכרת דירה, על האב להשתתף בחלק יחסי מהוצאות אלו, גם אם היא מחזיקה בחשבון הבנק מספיק כסף בכדי לרכוש לעצמה שתי דירות. באותו אופן האם יכולה להשכיר דירה שבבעלותה ולשכור דירה אחרת תחתיה, וגם אז תהא לה הוצאה עבור מדור, שהאב יחויב בהשתתפות בה.

החל משנות התשעים, קבעה הפסיקה שעל האב להשתתף בחלק יחסי מהוצאות מדור שמוציאה האם, גם אם היא רכשה דירה ומשלמת משכנתא ולא שכר דירה, הוצאה המכונה "מדור רעיוני". לתשלום מדור הילדים קיימת במקרה כזה תוצאת לוואי, על פיה האם "מרוויחה" על חשבון האב רווח הוני, שכן בסיום התשלומים היא תשאר עם דירה בידיה, אך ההיגיון שהנחה את הפסיקה היה, שאם לא יחויב האב בחלק היחסי של המשכנתא, האם ממילא לא תוכל לרכוש דירה, ותאלץ לשלם שכר דירה, שבמימונו אין מחלוקת שהאב יחויב להשתתף.

הבעיה שעמדה כעת בפני בית המשפט היא האם האב יחוייב במדור רעיוני, קרי בתשלום הוצאות שאינן קיימות בפועל, גם במצב שבו האם רכשה דירה ללא משכנתא, וזאת בניגוד לעיקרון על פיו מזונות הילדים נקבעים על פי ההוצאות האמיתיות בגינם. לכאורה בית המשפט המחוזי ענה על כך בחיוב, אך אין זה מדויק. מה שבית המשפט המחוזי אמר למעשה, הוא שלא ניתן לפסול אפשרות כזאת על הסף, ולקבוע ברמה העקרונית, שבכל פעם שאם גרה עם ילדיה בדירה משלה, האב לא יצטרך להשתתף במימון הוצאות הדיור, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.

יתכן שאם תוציא כל אגורה שברשותה על רכישת הדירה, ואז ישאר לה פחות כסף להשתתפות בהוצאות אחרות על הילדים כמו חינוך. במקרה כזה מן הצדק להגדיל את חיוב המזונות של האב, או בדרך חיובו בגין הוצאות מדור רעיוני, או באמצעות הגדלת חיובו ברכיבי המזונות האחרים כקיזוז להפחתת רכיב המדור.

מן הראוי כמובן להפעיל עיקרון זה גם בכיוון ההפוך. כאשר לאם רכוש והכנסות גבוהות, אך היא בוחרת במודע לשכור דירה למגוריה עם הילדים, ולקבל באופן זה השתתפות במימון המדור מהאב, יש ליתן לכך ביטוי בהפחתת גובה המזונות בגין רכיבים אחרים.

בשורה התחתונה, המסר שבית המשפט המחוזי ביקש להעביר לערכאה הנמוכה יותר הוא מסר נכון: ניתן לקבוע דמי מדור סימליים או אפילו לקבוע העדר חיוב בדמי מדור, אך יש לעשות זאת מהנימוקים הנכונים. אולם למרבה הצער, פסק הדין עצמו כתוב בצורה מסורבלת מאד, ויש מקום רב לחשוש כי בעתיד הוא יצוטט רק כהלכה שקבעה שיש לחייב את האב במדור גם כשאין הוצאה בגינו, והמסר האמיתי יובלע.

בית המשפט היה מיטיב לעשות אם היה מניח להתייחסות הנרחבת להלכה היהודית, שכן כמו שכולנו יודעים, הכנסותיהם של ההורים והוצאותיהם על הילדים כיום לא משתנים בין היות הילד בן 14 או בן 15, ובוודאי שמדורו של הילד לא משתנה בגיל זה.

דווקא ההתרחקות מן הדין העברי, לשיטה שבה יש התייחסות אמיתית, עניינית ושוויונית, הן לצרכים של הילד, והן ליכולות האמיתיות של שני הוריו, הייתה משרתת טוב יותר את פסק הדין, ומציגה אותו באור צודק, תחת לראותו כהתקפה נוספת של בית המשפט לרעת הגברים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il