לפני 100 שנה זה לא היה קורה. אז שלט בכיפת הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד, שגרס כי יש רק דרך אחת לרפא אנשים מהמצוקות שלהם, הפסיכואנליזה. הטיפול היה חד ממדי, שמרני, ודגל בשיטה הסמכותנית: המטפל הוא כל-יודע, הוא הסמכות היחידה שמגדירה עבור המטופל מה נכון ומה לא נכון לעשות או לחשוב, ואיך להתנהג. יש מי שהגדירו את הגישה הזו כ'דיקטטורה של פרויד', שביסס שלטון יחיד בחדר הטיפול. רק כמה עשרות שנים אחר כך החלה להתבסס התפיסה, שנמצאת היום בשיאה, שיש שיטות רבות לעזור לאנשים למצוא את דרכם ולהרגיש יותר טוב עם עצמם.
הזינוק המשמעותי נרשם במחצית השנייה של המאה ה-20. התפתחה ההבנה שהמטפלים לא יודעים הכול, ושדווקא המטופלים אוצרים בתוכם ידע רב לגבי עצמם, סביבתם הקרובה ותרבותם. אחד הספרים המהפכניים שיצאו לאור בשנות ה-80, בעיצומו של תהליך זה, היה 'ללמוד מהמטופל' של פטריק קייסמנט. הוא חולל סערה לאחר שבחן את הדינמיקה של יחסי הסיוע הפסיכואנליטי, ועמד על חשיבות המסרים שהגיעו מהמטופלים. מתוך הגישה הזו התגבשה גם התפיסה הנרטיבית, שלפיה למטופל יש סיפור משלו על החיים שלו, 'הסרט' שלו, אם תרצו.
אדם בריא, לפי הגישה הנרטיבית, הוא מי שסיפור חייו הוא הגיוני ואין בו 'חורים'. באלגוריה לעולם הקולנוע, אנו מזהים מתי יש היגיון בעלילה, ומתי היא מנותקת מהמציאות. הרעיון בבסיס הטיפול הנרטיבי הוא לזהות את ה'חורים' בעלילת חייו של המטופל, לסייע לו לסתום אותם, דהיינו להבין את הסיפור, ואז לערוך אותו אחרת ולספר אותו מחדש - באופן יותר מעצים ואופטימי, ופחות תבוסתני, מריר וקורבני. להפוך את הטרגדיה לגבורה.
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
