מייקל בראון כמשל

מימרה רבת ימים מתהלכת בין משפטנים באמריקה: חבר מושבעים גדול יעמיד לדין אפילו כריך גבינה, אם התובע יבקש. בעצם, במקור זה היה כריך של בשר חזיר, ואת המימרה טבע שופט עליון במדינת ניו יורק כמעט לפני 30 שנה.

השופט, יהודי, שאכל או לא אכל חזיר, הציע לבטל את עצם המוסד הזה, הנקרא באנגלית grand jury, להבדיל מ-petit jury, "חבר המושבעים הקטן", המככב בכל-כך הרבה מחזות, סרטים וסדרות טלוויזיה.

החבר הגדול מתכנס כל אימת שמשרד התביעה המקומי רוצה להעמיד חשוד לדין. בישראל, וכמעט בכל הארצות האחרות, התביעה היא המחליטה אם להגיש כתב אישום. התוצאה המעצבנת היא שנדרש לה לפעמים הרבה מאוד זמן, ולפעמים היא מהססת קצת יותר מדי. אבל התוצאה הרצויה היא שמוטלת עליה אחריות, ופוחתת מאוד הסבירות של תביעה מיותרת, קנטרנית או מעוטת סיכויים.

בשיטה האמריקאית, כמעט אי-אפשר להעלות על הדעת שחבר מושבעים גדול יסרב להעמיד חשוד לדין. סוף סוף, יש הבדל עצום בין עצם העמדה לדין ובין הרשעה. החבר הגדול צריך רק לטעום את הסנדוויץ'. אם יש שם טיפה גבינה, או בשר חזיר, זה מספיק.

הלבנים עזבו בהמוניהם

זה לא הספיק השבוע לחבר מושבעים בעיר פרגוסון, במדינת מיזורי, במערב התיכון של ארה"ב. התוצאה הייתה התפרצות אלימה, שם ובמקומות אחרים; הפגנות מחאה בכל רחבי אמריקה; ותחושה שמשפט אחד ללבנים ומשפט אחד לשחורים. סירובו של חבר המושבעים הגדול להעמיד לדין את השוטר דארן וילסון בא קצת יותר משלושה חודשים לאחר שווילסון הרג נער שחור, מייקל בראון.

פרגוסון היא אחת מערי התעשייה הקטנות, שהמערב התיכון של ארה"ב משופע בהן. לפני 100 שנה היא הייתה נקודה זעירה על המפה, אבל התרחבה סביב תעשייה יחידה. לערים כאלה קוראים company towns, מפני שהן חבות את קיומן לחברה שהחליטה להתבסס בה. במקרה של פרגוסון, החברה היא Emerson Electric, אחת היצרניות הגדולות בעולם של ציוד לתחנות-כוח חשמליות, עם מחזור של 24.5 מיליארד דולר ב-2014 (הפיסקלית).

אוכלוסיית פרגוסון זינקה מ-1,000 בני אדם ב-1900 עד 22 אלף ב-1960. מאז, המספר הכולל לא גדל, אבל בהרכב הדמוגרפי חלו שינויים מפליגים: הלבנים עזבו את פרגוסון בהמוניהם ועברו אל הפרוורים, כפי שעשו באזורים עירוניים בכל רחבי אמריקה. ב-1970, הלבנים היו 99% של האוכלוסייה. מפקד האוכלוסין של 2010 העמיד את שיעור הלבנים על 30% ופחות. כמעט כל השאר הם שחורים.

על אף נוכחותה המסיבית של אמרסון, האבטלה בין השחורים בפרגוסון עומדת על 13%, פי שניים ויותר מן השיעור הארצי, ופי שלושה מלבני פרגוסון. נכסיה של משפחה שחורה ממוצעת מסתכמים ב-10,000 דולר, שליש השיעור הארצי (נתוני מפקד האוכלוסין, https://www.census.gov/).

פרגוסון אינה יוצאת דופן. אמריקה מתאפיינת מפקד אחר מפקד בפערים של הכנסה ושל רמת מחיה בין שחורים ללבנים. ביולי השנה עמדה האבטלה הארצית בין שחורים על 11.4%, בשעה שהאבטלה אצל לבנים פחתה עד 5.3% - שיעור המאפיין בדרך-כלל ימי שפע (הנתונים האלה כמובן אינם מבטאים את רמת ההכנסה, רק את עצם קיומה; וגם לבנים אינם סבורים שהם חיים בימי שפע).

התגרה, חבט, קילל, לא הזה

הקשר בין הנתונים האלה ובין מה שקרה בפרגוסון במוצאי 9 באוגוסט, הוא עניין להשערה בלבד. לא כל צעיר מובטל מועד לפשע, ולא כל פשע מסתיים באלימות או ביריות.

בראון אמנם שדד חנות מכולת לפני שנתקל בדארן וילסון, שוטר לבן בן 28. אבל אם נכונה גרסתו של וילסון, התנהגותו של בראון הייתה לא רציונלית מעיקרה. במקום להתרחק ממקום הפשע, ולהימנע מחיכוך עם שוטר במדים ובניידת, בראון התגרה בשוטר, ניסה לחטוף את אקדחו, חבט בו, קילל אותו, ולבסוף העמיד פנים שהוא עומד לשלוף אקדח שכלל לא היה ברשותו. נתיחה שלאחר המוות לא העלתה שימוש בסמי הזיה.

לגרסת וילסון היו סימוכים נסיבתיים: סימני חבורות על פניו ועל צווארו של השוטר אישרו שאמנם היה עימות גופני; ובדיקת מעבדה מצאה שיירי DNA של בראון ברכב המשטרה - אישור לכאורה שהוא תקף את וילסון בתוך הניידת. אבל, כפי שמראה רשימה באתר הרשת המעניין Vox (http://tinyurl.com/why-wilson), היו די פירכות ותמיהות בגרסתו של וילסון כדי להצדיק בירור משפטי.

לשון אחר, הסנדוויץ' הזה היה צריך לעמוד לדין. עצם העמדתו לדין לא הייתה מבטיחה ששחורי פרגוסון, או שחורי אמריקה, יקבלו את התוצאות. זיכוי אפשרי של וילסון היה מעורר אותה חמת זעם עצמה. אבל משפט היה מספק, אולי, את הקתרזיס הנחוץ: מוצא לרגשי זעם ותסכול.

"לכו על המדרכה!"

כמובן, חבר מושבעים אינו צריך להיות בעל תבונה פוליטית או רגישות חברתית. הוא צריך רק לבחון את הראיות המונחות על שולחנו. התבונה והרגישות צריכות להיות נחלת השלטונות, בייחוד של המשטרה. גם על-פי גרסתו שלו, וילסון נעדר כל רגישות ותבונה. הוא נתקל בשני צעירים שחורים פוסעים על הכביש. הוא עצר את רכבו, פתח את חלונו, וגער בהם: "לכו על המדרכה!"

נזיפה אבהית כזאת, כשלעצמה, אינה צריכה להסתיים בהתכתשות, ביריות ובמוות. אבל לכל נזיפה יש הקשר. בפרגסון, ההקשר הוא תהום של חשד המפרידה בין שחורים ובין שוטרים. אגב, רוב השוטרים בפרגוסון לבנים; והנסיבות הגיאוגרפיות והתרבותיות מחייבות אותנו להניח שהם אינם מבורכים בדרגות גדולות של תחכום ושל הבנה היסטורית; בעצם, אפילו לא בדרגות צנועות.

מייקל בראון הוא כמובן רק משל. הנמשל הוא היחסים הבין-גזעיים באמריקה, בשנה השביעית לשלטונו של נשיא שחור, עם תובע כללי שחור (התובע הכללי באמריקה הוא מקביל רב כוח מאוד של שר המשפטים ושל השר לביטחון פנים בישראל, בצירוף היועץ המשפטי לממשלה). באיזו מידה השתנתה המשוואה מאז השתנו הפיגמנטים בראש הפירמידה?

ובכן, ספק גדול אם מייקל בראון עקב מקרוב אחר החדשות הפוליטיות, וחלם להיות יום אחד נשיא, או תובע כללי, או בעל כהונה פוליטית רמה אחרת (אולי המושל השחור הראשון מאז ומעולם של מיזורי, מדינה עם מסורת לא אוהדת לשחורים).

כוח הדוגמה לא נגע במישרין לחייו או להתאוויותיו. הנשיא השחור בבית הלבן אמנם ריסק את תקרת הזכוכית המפורסמת, אבל, כפי שמראה הסטטיסטיקה, הוא לא שינה את המשתנים הלא-כל-כך משתנים במשוואה.

39% מחולי השחפת

השחורים הם בערך 14% של אוכלוסיית אמריקה, או 45 מיליון בני אדם. הם היו עד זה לא כבר המיעוט הגדול ביותר, אבל הלאטינוס, זאת אומרת מהגרים וצאצאי מהגרים מאמריקה הלטינית, חלפו על פניהם (17% ב-2013). אין עוררין על קיפוחם. יש להם ייצוג-יתר בכל עקומה סטטיסטית שלילית: העניים (41.5%), אבטלה בין בוגרים של בתי ספר ושל מכללות, מספר חולי השחפת (39%).

עקומה דרמטית במיוחד מראה את "פער העושר": נכסיה של משפחה לבנה ממוצעת מוערכים ב-110 אלף דולר; נכסיה של משפחה שחורה - קצת פחות מ-5,000 דולר. פער העושר גדל פי שלושה בין 1984 ל-2009 (http://tinyurl.com/race-wealth-gap).

חוץ מן המספרים, באיזו מידה השתנתה הגישה? אמת מידה אחת היא נכונותם של לבנים להצביע בעד מועמדים שחורים בבחירות. במובן הזה בוודאי חלו שינויים, לא רק באיוש הבית הלבן. במדינת דרום קרוליינה, לשעבר מעוז של אפליה גזעית, נבחר החודש סנאטור שחור בקולות לבנים, בפעם הראשונה מאז ומעולם. סנאטור שחור נבחר גם בניו ג'רזי הלבנה. אבל לא התממשו הציפיות, שאובמה יפרוץ את הסכר לרווחה.

ראש העיר לשעבר של ניו-יורק, רודי ג'וליאני, הופיע השבוע בוויכוח טלוויזיה על מאורעות פרגוסון. הוא תובע פדרלי לשעבר, ושנותיו בניו-יורק הניבו שיפור בולט באכיפת החוק. השבוע הוא מחה על עצם ההתמקדות ברצח בראון. בעימות עם פרופסור שחור, ג'וליאני, לשעבר טוען לנשיאות, הטיח בפרופסור, "אתם הורגים אלה את אלה", כמו היה מדובר בשטח A הכפוף לרשות נפרדת, או ש"אלה את אלה" לא היו אמריקאים.

זה היה רגע מעורר מחשבה. "אתה מדבר כמו גזען (supremacist) לבן", השיב הפרופסור.

הקריצה הסינית

בראון ביש המזל היה הקורבן התורן של קרע חברתי ותרבותי, המסרב להתאחות. לפני 22 שנה עלו חלקים של לוס אנג'לס באש, לאחר שחבר מושבעים לבן זיכה שוטרים לבנים מאשמה בפרשת הכאתו המתועדת היטב בווידיאו של נהג שחור, רודני קינג.

אז, העולם החיצון הניד בראשו בתערובת של נזיפה ושל שמחה לאיד. גם עכשיו. דובר משרד החוץ הסיני העיר בקריצה ש"איש אינו מושלם". זאת אומרת, האמריקאים האלה, הנוזפים בכל העולם על התנהגותו, מוטב שיעשו לביתם. חבר הכנסת זאב אלקין לא הגיב על פרשת בראון כשלעצמה, אבל הוא אולי עוד יגיב (ראו רשימתי במוסף G של "גלובס", היום). אפילו המיסיונרים של דאע"ש הגיבו בציוצי טוויטר. הם קוראים לכל קרבנות האי-צדק הגזעי באמריקה להעניש אותה.

בלתי מושלמת בהחלט היא אמריקה, אבל הדיון המתנהל בה עכשיו הוא הראיה המובהקת ביותר שהיא מוסיפה לנסות לתקן את עצמה. רוב מבקריה בעולם חדלו זה כבר לנסות.

• רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny.