איך מקבלים החלטות קשות ולמה חשיבה כלכלית לא תעזור לכם

מה תרצו לשתות, מוקצ'ינו עם סלסולי שוקולד או סיידר חם עם קינמון ודבש? שניהם חמים, שניהם מפנקים, אבל איזה מהם טוב יותר? סביר להניח שלא באמת תטריחו את עצמכם בשאלה הזאת, ותזרמו עם "מה בא לי יותר כרגע?", ולפי הפילוסופית רות צ'אנג, כדאי שזו תהיה השאלה שתשאלו את עצמכם גם בשאלות הגדולות יותר של החיים.

צ'אנג התפרסמה באחרונה בזכות הרצאה שנשאה בכנס TED ושמה "איך לקבל החלטות קשות". לדבריה, כמו שאין תשובה נכונה לשאלה קפה או סיידר, כך גם אין תשובה טובה לשאלה אם כדאי שתהיה רואה חשבון או פרסומאי, אם כדאי להביא ילד שלישי לעולם או להסתפק בשניים או אם עדיף לגור בעיר או במושב. "התחושה שלנו בעודנו עומדים מול הבחירה היא שאם היה לנו מידע מושלם על ההתפתחות של חיינו בצל הבחירות הללו בעתיד, היינו יכולים להחליט מי מהן אמפירית טובה יותר עבורנו, אבל זה לא תמיד נכון. יש מקרים שבהם גם 'אלוהים כל יודע', שהיה מציע לנו כל מידע עכשווי או עתידי שאנחנו רוצים על החלופות הללו, לא יכול לומר לנו איזו מהן תהיה יותר טובה לנו באופן אמפירי".

לדברי צ'אנג, אנשים רבים מתייסרים בהחלטה מתוך תחושה שבין האופציות יש אחת טובה יותר והם אינם חכמים מספיק כדי לגלות אותה. לדברי צ'אנג, ההתייסרות הזו, ונקודת המבט הזו, הן מיותרות בבחירות מסוג "ההחלטות הקשות" שהיא מתארת, שבהן בחירה אחת טובה במובנים מסוימים והאחרת במובנים שונים.

ועם זאת, היא מסייגת, לא ניתן לומר שזה "לא משנה" או שהתוצאה תהיה דומה, בלי קשר לבחירה. לכן לא מומלץ לקבל החלטה בהטלת מטבע או כגחמה, או מתוך הסתמכות על המלצות של אחרים. לדבריה, יש דרך אחרת שבה אפשר לקבל החלטה. לבחור, היא אומרת, זה כמו להתאהב, אבל לחיות עם הבחירה זה כמו לחיות עם האדם שהתאהבת בו. צריך לעבוד על זה. כמו בזוגיות, יש כאלה שזה בא להם בקלות רבה יותר מלאחרים.

חישובי תועלת? לא רלוונטי

כדי להבין את אופן המחשבה של צ'אנג, כדאי לחזור למאמר שלה משנת 2000 שזכה לתהודה - The possibility of parity, שערער על קביעה מאוד מבוססת בפילוסופיה ולוגיקה, ולפיה כאשר משווים בין שני דברים חייב להתקיים אחד מהארבעה: א' טוב מב', ב' טוב מא', א' וב' טובים באותה מידה או שאינם ניתנים להשוואה. צ'אנג הציעה אפשרות נוספת: א' וב' הם בני השוואה, אך א' טוב מבחינות מסוימות וב' טוב מבחינות אחרות, ולכן אי אפשר לקבוע איזה הם טוב יותר.

בהרצאתה צ'אנג ממחישה את דבריה באמצעות התלבטות שהיא עצמה חוותה בצעירותה: האם ללכת ללמוד משפטים או פילוסופיה. בשני המקרים מדובר בקריירה, כך שלא ניתן לומר שמשווים בין דברים שאינם בני השוואה (להבדיל נניח מהתלבטות בין צ'ינ'ילה וארטיק בננה), אלא שקריירה בתחום הפילוסופיה טובה במובנים מסוימים ואילו קריירה במשפט טובה במובנים אחרים. ואולם, אם הן היו טובות בדיוק באותה מידה ורק היינו מוסיפים 100 שקל למשכורת בקריירה במשפט, המאזניים היו נוטים מיד לכיוונה, ואולם לא זה המצב. אנחנו יכולים להוסיף למשכורת שתניב הקריירה במשפט, וההתלבטות תישאר בעינה.

אפשר לומר שההנאה שנפיק מקריירה בפילוסופיה או מקריירה במשפטים תתורגם לבסוף ל"כימיקלי הנאה" במוח, שהם מדידים. אם היה לנו כל המידע שבעולם, האם לא היינו יכולים לומר איזו קריירה תניב לנו "כימיקלי אושר" רבים יותר?

"לא. ניתן להפריך זאת בניסוי מחשבתי שבו אנחנו משווים אדם שעשה דבר מסוים בעולם, למשל מחקר שזיכה אותו בפרס נובל, לבין אדם שמקבל רק קוקטייל של כימיקלים שמדמה בפני המוח שלו את התחושה כאילו זכה בפרס נובל. רובנו נעדיף באמת לזכות. אחרת כולנו מכונות, כמו בסרט 'מטריקס'. רובנו חשים שיש ערך מסוים לדברים בעולם האמיתי, מעבר לייצוג שלהם במוח. יש ערך פנימי לתמונה יפה, גם אם מי שמסתכל בה הוא בדיכאון באותו זמן.

"הדבר הנוסף שמפריע לי בגישה הזו הוא השאלה אם באמת ניתן לכמת את כל ההנאות ממקצוע על בסיס אותו סרגל. האם ניתן לומר שאני סוכמת משכורת בגובה X מול גירוי אינטלקטואלי ברמה Y, ואם המשכורת ממש גבוהה היא מהנה יותר מגירוי מחשבתי ויכולה להחליפו?"

גם אם ההנאות נמדדות בסקאלות שונות, עדיין ניתן לבנות משוואת תועלת, שבה נגדיר משקלות לחשיבות של דברים מסוימים בעינינו. אחד יאמר שתרומה לזולת תרכיב 80% מהחלטה שלו והמשכורת רק 20%, והאחר יאמר שמרכיב המשכורת הוא 80% ותרומה לזולת 20%. כך, אם יש לנו מידע מושלם על שתי ההחלטות, נוכל להכריע איזו טובה יותר לנו.

"אז איך קובעים את המשקלות? איך אני יודעת שסיפוק צריך להיות 20% מהבחירה שלי ולא 50%?"

נגדיר את כל המאפיינים של הבחירות שלנו בעבר, נראה עד כמה נהנינו מהן, וכך נדע בדיוק עד כמה תרם כל מאפיין להנאה.

"זו אכן החשיבה הכלכלית. אולי הכלכלנים שבין קוראיכם יהיו מזועזעים מכך שאני שוללת את הרלוונטיות של פונקציית התועלת להחלטות החשובות והקשות בחיים.

"מה שקרה לנו כשהכלכלה השתלטה על עולם ההחלטות האישיות הוא כזה דבר: בעבר הרחוק, ג'יל וג'ק היו צריכים להחליף ביניהם בננות בתפוזים. אין באמת אמת מידה אובייקטיבית של כמה תפוזים שווים כמה בננות, אז הגיעו ממציאי הכסף ואמרו, בואו נעשה כאילו ניתן למדוד תפוחים ובננות לפי פרמטר יחיד, אחרת אנחנו לא יכולים לנהל את החיים שלנו, אלא שזו אשליה. התחלנו להאמין שכסף הוא לא רק פתרון של נוחות אלא באמת מגדיר את הערך של דברים, ואפילו אם יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, עדיין יש איזו סקאלה כמו כסף, שעל גביה ניתן להעריך את כל הדברים. או שלפחות, בגרסאות המתקדמות יותר של התיאוריה, לכל אדם יש סקאלה אישית כזו, שבה לכל דבר בעולם יש 'מחיר'.

"הצורך לפרוט את כל הדברים בעולם לאותה סקאלה הוא השתלטות של החשיבה הכלכלית על תפיסת העולם שלנו. זו אשליה. אבל אסור להגיד את זה לכלכלנים כי כל מערכת הבנקאות תקרוס... בעצם לא נורא, היא קורסת יפה מאוד גם בלעדיי".

אולי אנחנו יכולים להגיד שקריירה במשפטים וקריירה בפילוסופיה הם פשוט שני דברים שאינם ניתנים להשוואה, בדיוק כמו צי'נצ'ילה וארטיק.

"האתגר הגדול שלי כפילוסופית היה להראות שיש הבדל בין 'לא ניתן להשוואה' לבין 'on a par', כלומר 'טוב יותר בדברים מסוימים ופחות טוב בדברים אחרים באופן שאינו ניתן ליישוב'. אתן דוגמה: נניח ששואלים אותנו מי יצירתי יותר, מוצארט או מיכאלאנג'לו. קשה להכריע מי יצירתי יותר, הרי הם פועלים בספרות שונות לגמרי. לכאורה, אולי בכלל היינו צריכים להמציא שתי מילים שונות במקום המילה 'יצירתי', אבל לא, כי הרי אם ישאלו אותנו מי יצירתי יותר, מיכאלאנג'לו או מלחין של ג'ינגלים לפרסומות, נוכל לומר ודאי שעבודתו של מיכאלאנג'לו יצירתית יותר. אז כן יש סקאלה אחת של יצירתיות".

עם הגיל, הבחירות נעשות קלות יותר

אז מה הסוד, איך מקבלים החלטה? "כדי לקבל החלטות קשות, צריך להבין שלפעמים אנחנו אלה שיוצרים ערך לדברים. נניח בבחירה בין משפטים לפילוסופיה, אין בחירה שהיא טובה יותר מבחינתי, אבל אני יכולה לומר שאני רואה את עצמי כאדם של פילוסופיה. למעשה, אני יכולה לומר 'בא לי פילוסופיה', כי זה נראה לי תואם יותר את הזהות שלי. מהי הזהות שלי? בחירות דומות שעשיתי בעבר ולאחר מכן העמדתי את כל הרצון הפנימי שלי - אני קוראת לזה ה-will או ה-agency שלי. בחרתי בפילוסופיה ואז אמרתי 'אני אדם של פילוסופיה'. יכולתי לומר גם שאני 'אדם של משפטים', אבל הרגשתי נכון יותר לומר שאני אדם של פילוסופיה.

"אבל הבחירה היא הרגע הפחות מעניין. אחרי שבחרתי, אני כעת צריכה להתחיל לעבוד כדי להעמיד את כל הזהות שלי מאחורי הבחירה הזאת. אני כעת מתחילה לעצב את עצמי כ'אדם של פילוסופיה', וכך אני מעצבת את עצמי לאורך כל החיים כ'אדם של' ברירות מסוימות, שלא היו בהכרח טובות יותר מאחרות מבחינה אמפירית.

"והנה קורה דבר מעניין. מגיל מסוים, ההחלטות הקשות מתחילות להיות קלות יותר, כי כבר יש זהות מגובשת יותר כ'אדם של' בחירות מסוימות, וגם יותר ניסיון בעבודה הרגשית הזו של להתחייב בדיעבד לבחירות שלנו על ידי הבניית הזהות שלנו סביבן. בגלל זה חשוב לא להכריע בהטלת מטבע. בהכרעה כזאת אנחנו לא מבצעים את העבודה הרגשית של לרתום את הזהות שלנו לבחירה שעשינו, ובהמשך אנחנו עלולים לחוות צרימה ביחס לאותה בחירה. במובן הזה, זה קצת כמו התאהבות. אנחנו לא יודעים מדוע אנחנו מתאהבים באדם אחד ולא באחר, אבל מרגע שהתאהבנו אנחנו עובדים מאוד קשה כדי לשמר את החיבה והפליאה והאינטימיות מול בן הזוג שלנו, כמו שאנחנו מנסים לשמר את ההרמוניה הרגשית עם הבחירה שלנו. לפעמים זה לא עובד, אנחנו אומרים 'אני כבר לא אותו אדם', אני כבר לא מסוגל לעמוד מאחורי הבחירה הזאת".

מהו אותו רכיב בתוכנו שמחליט מלכתחילה "בא לו פילוסופיה" ואחר כך "אולי בעצם לא בא לי", אם לא איזה מעבד מוחי שנדמה לו שיפיק הנאה גדולה יותר מפילוסופיה?

"אין לי תשובה ברורה לזה, אבל מה שברור לי שזה לא רכיב במוח וגם לא רגש קבוע, אלא משהו שדומה יותר לפעילות שאנחנו עושים כל הזמן, פעילות בלתי פוסקת של הבניית זהות ותמיכה בה".

מה המשמעות של התיאוריה הזאת להחלטות עסקיות קשות?

"רבה. מנהל צריך לקבל החלטה קשה לא רק בהתאם לזהות הפרטית שלו, אלא בהתאם לזהות של כל הארגון, ואז השאלה היא אם אנחנו רוצים להיות ארגון מסוג א' או ארגון מסוג ב'. מנהל צריך לרתום את כל הארגון שלו לתחושת הזהות שלו כדי שההחלטה תיתפס כנכונה ותצא לפועל באופן הטוב ביותר. מנהיגים אמיתיים הם כאלה שמצליחים לעשות זאת. נראה לי שזו הסיבה שמשלמים להם כל כך הרבה".

ולהחלטות מוסריות?

"למשל בספר ובסרט 'בחירתה של סופי', סופי הייתה צריכה לבחור מי משני ילדיה יחיה ומי ימות. אין כאן כמובן בחירה נכונה ולא נכונה, וגם כמובן אי אפשר לומר שזה לא משנה. במקרה הזה, סופי דווקא יכולה הייתה לבחור להטיל מטבע, כי היא לא רוצה שהבחירה הזאת תגדיר את הזהות שלה.

"יש דילמות מוסריות שהן ניתנות להכרעה, אבל לדעתי אלה שנמצאות בדיון כבר אלפי שנים, הן בדיוק אלה שהן 'on a par'. למשל יכולות להיות שתי דמוקרטיות, שתיהן טובות, שאחת מהן סוציאליסטית שגובה יותר מסים ונותנת יותר שירותים ממשלתיים והאחרת קפיטליסטית עם שוק חופשי. כל מדינה מגדירה, 'זה סוג הדמוקרטיה שאני', וזה בסדר. כל אזרחי המדינה יחד בוחרים איזו מין דמוקרטיה הם רוצים להיות, מהי הזהות הקולקטיבית".

זה נכון, למשל, גם להכרעה בין מדינה יהודית או דמוקרטית?

"למשל".

חלק מהאוכלוסייה לא יוכל לגייס את ה-agency שלו לאחת ההכרעות הללו.

"זו בעיה. הם יצטרכו לחשוב עד כמה הם מוכנים לשנות את הזהות שלהם, ומה הפתרונות החלופיים".

הרגת את כל תחום האתיקה.

"הם עלולים קצת לכעוס".

עדיין רוב הבחירות שאנחנו חווים כקשות הן בחירות בלי מידע מושלם. לפעמים אנחנו אומרים "לו רק הייתי יודע אם אוכל להתפרנס בכבוד מינימלי, הייתי הולך להיות אמן". אבל אין ערובה לכך.

"נכון, יש החלטות שבתנאי ודאות מלאים הן נחשבות קלות. פשוט אותי זה פחות מעניין".

האם יש בתזה שלך כדי לנחם אנשים שמתחרטים על בחירה שעשו?

"ייתכן. יכול להיות שמישהו חושב שעשה בחירה לא נכונה כי לא היה לו מספיק מידע או שהוא לא היה חכם מספיק, ובעזרת הגישה שלי הוא מבין שהבחירה הייתה נכונה לשעתה אבל הוא פשוט השתנה כך שאינו יכול עוד לרתום את הזהות שלו לבחירה. ככל שיש יותר הרמוניה בין הזהות לבחירה, מתחרטים פחות וחווים את הקשיים במסלול הנבחר כפחות מערערים. כך, למשל, אם התלבטתי בין בית בעיר לבית בכפר ובחרתי לגור בכפר בהטלת מטבע, או כי מישהו שכנע אותי ש'ככה צריך', ולא כי הגדרתי לעצמי שאני אדם של כפר, אז כל פעם שיהיו לי עכברים בדירה אני אתפרק ואחלום על הדירה שיכולה הייתה להיות לי בעיר, בבניין גבוה. אם הצלחתי להגדיר לעצמי שאני 'אדם של כפר', אני אתבאס מהעכברים, אבל אשקול שוב בכל פעם מחדש את הבחירה ולא אכעס על בית הכפר שלי על עצם היותו בית בכפר. החוויה כולה תהיה הרבה פחות קשה".

יש אנשים שקשה להם מאוד עם בחירות כמו אלה שאת מתארת, גם אם הן לא הרות גורל. למשל, אומרים שכדאי לתת לילדים הרבה הזדמנויות לבחור, אבל אם ניקח את בתי בת הארבע וחצי כדוגמה, כל בחירה בין דברים שבאמת אין ביניהם שום הבדל משתקת אותה ומתסכלת אותה עד בכי.

"אין לה עדיין זהות מגובשת ולכן אין לה שום בסיס לבחירה, ולכן זה מתסכל. בהמשך היא תאמר לעצמה, למשל, שהיא אוהבת ורוד, וזה יעזור בחצי מהמקרים וגם יאפשר לה להתנסות בעמידה מאחורי ההחלטות שלה. אדם מבוגר שקשה לו עם החלטות יכול לנסות לבנות טוב יותר את הזהות שלו בטיפול פסיכולוגי או דווקא בהתנסות בהרבה בחירות".

ההתלבטות שחרצה את גורלה של צ'אנג לעסוק בהתלבטויות

פרופ' רות צ'אנג גדלה במינסוטה באחת המשפחות הלא-לבנות היחידות בעירה. היא למדה בבית ספר קתולי אף שהוריה היו מרקע טאואיסטי ובודהיסטי. את החלטתה לפנות ללימודי פילוסופיה היא מייחסת לכך שהרגישה חריגה בילדותה. עד היום, היא אומרת, רוב חבריה הם אאוטסיידרים. היא התאהבה בתחום לאחר שנחשפה, בגיל צעיר מאוד, לספר "הרפובליקה" של אפלטון, וכבר בתיכון השתתפה בכמה קורסים אקדמיים בנושא. "היה מפתיע לגלות כמה מהר יכול ההיגיון לזרוע ספקות באמונות הקיימות שלי, למרות כל ימי ראשון האלה בכנסייה", סיפרה לאחרונה בראיון לבלוג APPS. היא סיימה תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת דארטמות', ואז חוותה את ההתלבטות הגדולה שחרצה את גורלה לעסוק כל חייה בהתלבטויות - האם להמשיך ללימודי משפטים או ללימודי פילוסופיה.

לדבריה, היא נסחפה לבסוף ללימודי משפטים "מתוך פחד", בעיקר בהיבט של פרנסה, לאור הרקע הכלכלי הצנוע של משפחתה. במקום שהוא אחד היוקרתיים בעולם, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, היא הבינה שזה בעצם לא בשבילה ושבה ללימודי הפילוסופיה. כך, כשתואר במשפטים באמתחתה, נרשמה ללימודי פילוסופיה באוקספורד. היום היא מלמדת באוניברסיטת רוטגרס בניו ג'רזי.

המאמר המפורסם ביותר שלה, The Possibility of Parity, יצא לאור בשנת 2000, ולאחר מכן המשיכה לעסוק בנושא ההשוואה וההחלטה, כתבה את הספר Making comparisons count וערכה את הספר Incommensurability, Incomparability, and Practical Reason, שעסק בנושא ערכים מוסריים ותרבותיים שאין אפשרות להכריע ביניהם.

לדברי צ'אנג, היא מקבלת מכתבים רבים מאנשים שמבקשים להיעזר בה בקבלת ההחלטות שלהם, אבל היא "נמנעת מלייעץ, ובדרך כלל אומרת להם שאת התהליך שאני מציעה לבצע כדאי לעשות עם פסיכולוג".