מי מפחד משכר המינימום

1. אי אפשר לחשוד בשלמה אליהו, בעל השליטה בחברת הביטוח מגדל, שהוא מאוהבי ההסתדרות. נהפוך הוא. הוא ניהל איתה מאבק עיקש, רווי אמוציות והאשמות, על התאגדות עובדיו השנה ולבסוף הכיר בוועד שהוקם במגדל בחסות ההסתדרות. לכן, כשאליהו החליט השבוע, וולונטרית, ליישר קו עם ההסתדרות ולהעניק רוח גבית לדרישתה להעלאת שכר המינימום ב-1,000 שקל, הוא הוכיח לכל המלעיזים, המסיתים וחובבי הקונספירציות, שהעלאת שכר המינימום היא לא בדיוק עניין "הסתדרותי", אלא פשוט מאבק ערכי, צודק, הוגן ונחוץ מעין כמוהו.

אנחנו שמחים שאליהו נענה לאתגר שהצבנו פה לפני זמן לאנשי עסקים והחליט לא לחכות לסיכום "מלמעלה" כדי לעשות את מה שמתבקש: לתת עוד קצת לאנשים שממילא מרוויחים קצת. בכך הוא הוכיח לכל הטכנוקרטים, נערי האוצר בכלל ונערי אגף התקציבים בפרט, שהמנטרות וההפחדות הכלכליות שהם מפזרים באופן אוטומטי מנותקים מהמציאות במקרה הטוב ושקריים במקרה הרע, ומיד גם נוכיח זאת שחור על גבי לבן. להעלאת שכר המינימום אין כל קשר לתעסוקה, את זה משקפים המחקרים הכלכליים, רק שה"מחקר" הכלכלי הישראלי מתעקש להתעלם מהם.

למרבה הצער, האקדמיה הכלכלית חברה לסטודנטים שהיא מוציאה מפס הייצור שלה ויושבים כעת בעמדות הכוח באוצר, כדי לנסות ולהסתיר מהציבור את האמת, להמשיך להטיף בצורה חד-ממדית לתפיסות מסוימות ולעולם לא להביט במראה. הרי האוצר משמש לנעריו בדיוק כמו המודל ההסתדרותי שהם כה מגנים: מחלקים שם ג'ובים לחברים. הנה, למשל, ראובן קוגן, מנערי אגף התקציבים, שהשתלב כסמנכ"ל ברכבת, חברה ממשלתית; הנה, למשל, מאיר בינג, מנערי אגף התקציבים, שהשתלב כמנכ"ל החברה למתנ"סים הממשלתית; הנה, למשל, שאול מרידור, שהשתלב כיועץ חיצוני למשרדי ממשלה. ויש עוד הרבה דוגמאות שממחישות עד כמה א גף התקציבים דואג הרבה יותר לחבריו מאשר לאינטרסים הציבוריים.

לשמחתנו, ההטפות של נערי האוצר ואנשי שלומם בתקשורת כבר לא עובדות. לשמחתנו, הדיקטטורה האוצרית, כולל חבריה בתקשורת, בדרך לפירוק. לשמחתנו, נושא שכר המינימום בפרט ונושא השכר בכלל עלה לראש סדר היום הציבורי לאחר שהקדשנו פה עשרות טורים לנושא השכר והצבנו אותו בראש רשימת הבעיות של המשק, לצד בעיית הדיור והכלכלה השחורה. אתמול אפילו בנק ישראל הודה בכך - השכר בישראל פשוט תקוע.

לשמחתנו, המאבק האחרון על שכר המינימום, קרע את המסכות מעל פניהם של המתחזים ל"חברתיים" וחשף את פרצופם האמיתי. הם הרי לא רוצים שאנשים ירוויחו פה יותר, הם רוצים משטר של עבדים כנועים במשק, הם מעוניינים בטיפוח השכר הנמוך, אבל רק עוטפים את זה בסיסמאות שמצלצלות נהדר ואין מאחוריהן דבר. הם מכנים את כל עניין השכר "ספין של טייקונים" (אחד הטיעונים המטומטמים ששמענו), הם מלהגים על שוק עבודה "משוכלל" ו"מוביליות חברתית" או "הון חברתי", הם מפנטזים על המודל הנורדי (אין בעיה: רוצים לשלם 50-60 לשעה כשכר מינימום ולפרוס רשתות הגנה עתירות תקציב?) והם מקשקשים בלי סוף על העלאת הפריון אבל לא מציעים דבר אחד קונקרטי כיצד להעלותו.

אנחנו שמחים מאוד שכל זה קרה בשבועיים האחרונים, אבל נשמח עוד יותר אם עוד כמה אנשי עסקים כמו אליהו יחליטו לדלג מעל להסתדרות, לדלג מעל לאוצר ולקבוע רף חדש של שכר במשק. לכן, אנחנו מנצלים שוב את הבמה הזאת כדי לפנות למעסיקים גדולים ובולטים במשק, כמו עפרה שטראוס (קבוצת שטראוס), אסם (דן פרופר), רוני קוברובסקי (החברה המרכזית למשקאות קלים), רמי לוי, הראל ויזל (פוקס), גבי רוטר (קסטרו) ועוד רבים טובים ואחרים: מעסיקים יקרים, לכו בעקבותיו של שלמה אליהו; לכו בעקבותיו כי כלכלה היא בעיקר תולדה של התנהגות אנושית ובמו ידיכם, בהבל פיכם, בהתנהלות האנושית שלכם, אתה יכולים ליצור שיח אחר, שיח של כלכלה הוגנת, הגונה וערכית.

לכו בעקבותיו של שלמה אליהו והתעלמו מהוויכוחים האידיאולוגיים, כן הסתדרות, לא הסתדרות, כן לקפיטליזם, לא לסוציאליזם, כן לשוק חופשי, לא לבולשביזם. זה הכול שטויות. החלוקה האידיאולוגית הזאת היא סיסמאות ותו לא, כי הכשל העיקרי ב"מדעי" הכלכלה היא הכשל שנקרא "בני אדם", שיכולים, למשל, לשלם יותר לעובדיהם אבל מעדיפים להתיישר על הרף הנמוך ביותר. לכו בעקבותיו של שלמה אליהו, כי זה צו השעה. כי מערכת כלכלית אינה יכולה לשרוד עם עובדי ם שמתקשים לקנות את מה שהם מייצרים. לכו בעקבותיו של אליהו, כי העלאת שכר המינימום דרושה כעת (כמו גם דחיפת השכר הכללי במשק למעלה), לא רק בגלל שזה הוגן יותר, אלא כדי לשמור על המערכת בחיים.

אנחנו יודעים שהבטן שלכם מלאה על הממשלה, על כך שהיא הסיטה את האש אליכם, אף שהיא יצרנית הבעיות והגורם מס' 1 ליוקר המחיה במשק, אבל זו לא העת להשמצות, זו לא העת לוויכוחים אידיאולוגיים גבוהי מצח, זו העת לחשבון נפש, בלי השמצות. אכן, המערכות הממשלתיות-פוליטיות הן אלו שחייבות לטפל בהשלכות המעוותות של הכלכלה, מכישלון אישי עד לנקודה של עוני, דרך טיפול בהשלכות הכבדות של הגלובליזציה וחיסול תעשיות ועד למעמד בינוני שנשחק ובמקביל עודף כוח בידי עשירים.

אכן, כל מערכת פוליטית חייבת לקבל על עצמה את המשימה החשובה של תמיכה בפריון (הנה, גם אנחנו השתמשנו במושג) של כל התושבים, ותמיכה כזאת תתאפשר אך ורק דרך השקעות ממשלתיות כבדות, בין היתר בתעשייה. כל זה נכון, אבל זה טוב לחזון, לטווח הארוך, לא לפעולה מיידית, ולכם יש כעת תפקיד חשוב בפעולה המיידית הזאת, שעשויה, כך כולנו צריכים לקוות, לדרבן את המערכת הפוליטית.

לכו בעקבותיו של אליהו וקראו למנכ"ל, לסמנכ"ל הכספים ולסמנכ"ל כוח האדם שלכם. הצצנו במאזנים ובדוחות שלכם - אתם יכולים לספוג עלייה בשכר המינימום בלי לפגוע דרמטית בשורת הרווח הכה מקודשת. אנחנו מניחים שבמערכות כה גדולות שלכם אפשר להתייעל במקומות אחרים. בקשו מהמנהלים הבכירים לצמצם עד למינימום ההכרחי את תופעת עובדי הקבלן המכוערת. לא רק שזה הרבה יותר הוגן להעסיק באופן ישיר, תתפלאו, זה גם אפילו זול יותר. במקום לשלם דמי תיווך של 20%-30% לסוחרי עובדים-עבדים, תנו חצי מזה לעובד.

עשו את כל זה כי כולנו, קודם כול ומעל הכול, בני אדם. ושום אדם לא יכול להשלים עם שכר של 4,300 בחודש.

2. במשך שנים ארוכות קיבלנו את המידע שזרם מהמערכות הכלכלית המגוונות - מהאוצר, מבנק ישראל ומהלמ"ס - ככזה ראה וקדש. הם הרי יודעים טוב יותר מכל עיתונאי שמשרבט מדי פעם כמה מילים, הם הרי אלה שעוסקים בזה ומחזיקים במאגרי המידע. עם הזמן גילינו שחלק מהנתונים שמשוחררים לציבור מסולפים, לא מדויקים, מטעים ואינטרסנטיים. חשבנו שזה בתום לב. בשנה-שנתיים האחרונות התחלנו להבין שחלק מהטעויות נעשות לא ממש בתום לב. זה די מפחיד: מערכת כלכלית ממשלתית מפיצה נתוני כזב באמצעות כתבי החצר שלה רק כדי לשרת תפיסה מסוימת, לא פחות ולא יותר.

זה התחיל מהנתון השקרי על כך שמחירים שיצאו מפיקוח המריאו ב-73% ואחר כך התברר שלא היו דברים מעולם. זה המשיך בשבועיים האחרונים עם הנתון הבא: האוצר חישב ומצא שהעלאת שכר המינימום תעלה לתקציב המדינה לא פחות מ-5 מיליארד שקל. בדרך פלא, הנתון הזה התנוסס בכותרתו הראשית של מוסף כלכלי מסוים (כך הרי עובדת מערכת ההפצה של נתוני הכזב) כאילו הוא אמת מוחלטת, אף שהוא שקר מוחלט.

לאחר הפרסום ביקשנו מהאוצר את התחשיב המדויק שרקחו באגף התקציבים. יומיים לאחר הבקשה נשלחה אלינו טבלה עם כמה אפשרויות להעלאת שכר המינימום: האחת היא 200, 400 או 1,000 שקל, בלי החרגה של עובדים המקבלים השלמת הכנסה, ואחת עם החרגה של אותם עובדים. המספר הגבוה ביותר עמד, שימו לב, על 4.1 מיליארד שקל. כלומר, 900 מיליון שקל התגלחו לפתע פתאום מהתחשיב הראשוני.

התעקשנו לקבל את התחשיב המלא, כי לא היה בטבלה דבר זולת מספר אחד בלבד. האוצר החליט שאנחנו חייבים לשוחח עם אחד מנערי אגף התקציבים שיסביר לנו כיצד הגיע לחישוב. סירבנו, ביקשנו את התחשיב מתוך הנחה שהמספרים הם אלו שידברו בעד עצמם ולא עוד שיחות "לשכנוע". התחשיב, כמובן, עדיין לא הגיע.

אז ככה: בסקטור הציבורי יש כ-130 אלף עובדים שמקבלים שכר מינימום ועליו השלמת הכנסה ותוספות שונות. בתרחיש הקיצוני של העלאת שכר המינימום ב-1,000 שקל, מדובר בעלות תקציבית של כ-1.5 מיליארד שקל. בהנחה שהתוספת לשכר המינימום זולגת גם לחלק מהתוספות (שעות נוספות וכדומה), אפשר להניח שהעלות הזאת ממריאה לסביבות ה-2-2.5 מיליארד שקל. איפה זה ואיפה ה-4 או 5 מיליארד שקל של האוצר? לנערי אגף התקציבים הפתרונים.

זאת ואף זאת: העלות התקציבית הזאת לא אמורה ליפול במלואה על תקציב המדינה, כיוון שמדובר במספר שכולל את החברות הממשלתיות, רשויות מקומיות או תאגידים אחרים ש"חיים" מחוץ לתקציב ה"רשמי". אז אנא מכם, נערי אוצר: לא יפה לבלף ועוד יותר לא יפה לבלף וגם להדליף את הבלוף לעיתונאים מטעמכם כדי שיפחידו את הציבור.

בואו נעזוב לרגע את הבבל"ת של המספרים ונעבור למהות: האוצר בהחלט צודק שאי אפשר להעלות את שכר המינימום לאלה שבלאו הכי מרוויחים הרבה יותר בזכות תוספות שונות ומשונות, אבל האוצר טועה במהות. ראשית, מה לזה ולהצהרה ערכית ששכר המינימום במשק צריך להיות גבוה יותר? וחשוב יותר: ההפרשות לפנסיה. מבנה השכר בסקטור הציבורי מעוות מן היסוד, הרבה "בזכות" המדינה, שיש לה אינטרס לשמר מבנה כזה. העיוות הזה עובד בעיקר לרעת העובדים כיוון שהשכר הקובע לצורך הפרשות לפנסיה עומד על כ-70%-80% מהשכר ברוטו (במקרה של פנסיה צוברת) וכ-60% (במקרה של פנסיה תקציבית). כלומר, לאורך שנות העבודה בסקטור הציבורי, עובדים מפסידים עשרות ומאות אלפי שקלים, תלוי בדרגתם, בוותק שלהם או ברמת שכרם.

הדיל צריך להיות כזה: כן להחרגת העובדים מהעלאת שכר המינימום שמקבלים השלמות ותוספות ובמקביל כן לקביעת השכר ברוטו כשכר הקובע להפרשות פנסיוניות וכן לתיקון יסודי של מבנה השכר המעוות במשק. עכשיו צריך לשאול את נערי אגף התקציבים מה יעלה יותר למדינה. אנא שלחו לנו את התחשיב המדויק, והפעם, בבקשה, בלי בלופים.

eli@globes.co.il

 רמי לוי, רוני קוברובסקי, גבי רוטר, הראל ויזל, עפרה שטראוס ודן פרופר / איור: גיל ג'יבלי