למרות העלייה היום: היכונו לירידה ארוכת טווח במחירי הנפט

אחד הדברים המלהיבים בעבודה בעסקי האנרגיה הוא שהחברות חושבות ופועלות על פי לוחות זמנים שנמדדים בעשרות שנים. תחזיות מתוכננות ל-30-40 שנה, אם לא למעלה מזה. זהו ניגוד חריף לפוליטיקה ממשלתית שבה נמדדים הזמנים בכמה שעות, והאופק הרחוק ביותר הוא מערכת הבחירות הבאה. זהו גם ניגוד למגזרים כמו טלקום, שבהם קצב השינויים הוא כה מהיר שאין היגיון בחשיבה של מעל חמש שנים. אבל כפי שצניחת מחירי הנפט, הגז והפחם הנוכחית מדגימה היטב, פרספקטיבה של טווח ארוך לא הופכת את החלטות ההשקעה לקלות יותר.

רוב שדות הנפט והגז, מכרות הפחם, תחנות הכוח הגרעיניות, חוות טורבינות הרוח ויתר מקורות האנרגיה מתוכננים לעשרות שנים. זמן ההקמה עשוי להיות ארוך: מפעל להנזלת גז טבעי יכול להיבנות במשך 6-8 שנים, ותחנת כוח גרעינית במשך עשור ויותר, בייחוד אם הטכנולוגיה לא מוכחת או מורכבת מאוד. התשואה על ההשקעה באה רק כמה שנים אחרי חנוכת המתקן. עם זאת, מעבר לכך, עלויות התפעול הן נמוכות בדרך כלל ותזרימי המזומנים הם חזקים ויציבים - או כך הם צריכים להיות, לכל הפחות.

הספיקות באים מהאי ודאות לגבי המחירים בעתיד. עד לאחרונה, הקונצנזוס החזק היה שמחירי האנרגיה חייבים לעלות לאורך הזמן. דלקים ממאובנים הם מצרך מתכלה, השדות הקלים ביותר כבר מנוצלים, והדור הבא של ההפקה חייב לבוא ממתקנים נידחים יותר ויקרים יותר לתפעול. הטיעון המפתה הזה דחף חברות אל בארות תת-ימיות עמוקות יותר ויותר ואל אזורים קשים לתפעול.

לכן, מוזר שמחירי כל מקורות האנרגיה העיקריים, להוציא אנרגיה גרעינית, יורדים. מחיר הנפט צנח ב-30%-40% מאז יוני, ואינו מראה סימני התאוששות. במונחים ריאליים, מחירי הנפט חזרו לרמתם בנובמבר 1979, בשיא המהפכה האיסלאמית באיראן.

השאלה היא אם הנפילה הנוכחית היא זמנית או קבועה. איש אינו יודע, כמובן. מאחר שהאנרגיה היא שוק פוליטי מאוד, המחירים עשויים להיות תנודתיים. אך יש נימוקים חזקים לטענה שהמחירים צפויים יותר לרדת מאשר לעלות עם הזמן, וכי התנודתיות הבלתי נמנעת תהיה סביב מגמה של ירידה בגלל הכוחות המבניים היסודיים בתעשייה הזו. לחברות רבות, אלו דברי כפירה ואיום ישיר על תוכניותיהן.

הסיבה לכך פשוטה. הטכנולוגיה מוסיפה בדרכים רבות להיצע ומצמצמת את הביקוש. בעשור האחרון, הטכנולוגיה חשפה את הפוטנציאל של גז הפצלים בארה"ב, שההשלכות הבינלאומיות שלו עדיין מורגשות. הפחם נדחף החוצה מתעשיית החשמל האמריקאית, והתוצאה היא שהמחירים העולמיים יורדים. תחרות של גז מול גז תהיה בקרוב הנורמה. הטכנולוגיה העלתה גם את שיעורי ניצול המקורות וחסכה עלויות, לקחה את התעשייה אל מים עמוקים יותר ופתחה פרובינציות חדשות. היא מצמצמת עלויות גם בכמה תחומי אנרגיה מתחדשת - בייחוד אנרגיה סולארית. כלי רכב שורפים פחות דלק, וטכנולוגיית בקרה חדשה מאפשרת לנו לחסוך חשמל וחימום ביתי, למשל.

היתרונות הללו עדיין מתרחבים במערכת שלנו. רגע המפתח יהיה כאשר הפקת גז פצלים תתפתח בסין, וההתקדמות בטכנולוגיה הסולארית תגיע לשוק המסחרי. אך הטכנולוגיה אינה נעצרת, והשקעות שבוצעו בעשור האחרון, בייחוד בארה"ב ובסין, יניבו עוד התקדמות טכנולוגית.

הנקודה הבסיסית היא שהמפנה המבני יימשך. כמה שינויים טכנולוגיים (כמו התפתחות טכנולוגיית המידע והתקשורת) מעודדים צריכה נוספת של אנרגיה, אך האפקט הכללי של אינספור השינויים הטכנולוגיים יהיה להגביל ביקוש ולהרחיב היצע. אם נוסיף לכך את הדאגה המחודשת ברחבי העולם לביטחון מקורות אנרגיה, שמובילה להפקה מקומית גבוהה ומסובסדת של לפחות מקור אחד של היצע אנרגיה, יש לנו מתכון לירידה ממושכת במחירי האנרגיה.

מה יכולות החברות שמשקיעות לעשות לגבי כל זה? הצעד הראשון הוא לדחות פרויקטים יקרים - מגמה שכבר קיימת. מיזמי גז נוזלי יקרים יעוכבו, ויהיו כמויות גדולות של גז לא מנוצל בעולם. רוב הפרויקטים הארקטיים, למשל, יידחו למועד לא ידוע. למרות שזה צעד מהיר, יהיו חברות אנרגיה שיתקשו למצוא מקורות מספיקים לניצול בעלות נמוכה שישמרו על רמת הפעילות שלהן בעשור הבא. לכן, הצעד השני יהיה התמקדות בעלויות כדי להבטיח שאפשר יהיה לנצל ברווחיות את המיזמים גם כשהמחירים נשארים נמוכים.

ההיסטוריה מאותתת שהחברות יצליחו לחתוך עלויות. פירוש הדבר הוא זמנים קשים לתעשיית שירותי ההפקה, שהשמינה במחירים של 100 ויותר דולר לחבית. אבל קיצוצים יבוצעו, והתעשייה כבר שרדה משברים גדולים מזה.

אם תחשבו על זה, הפתרון מאשר את התזה: כאשר המחירים יורדים, התגובה ההגיונית של התעשייה היא ליצור נסיבות שבהן הם יירדו עוד יותר. יש אמנם גבול לקיצוצים שאפשר לבצע, אבל אנחנו עדיין רחוקים ממנו.