אין בישראל מחסור בדירות

שר האוצר, שר השיכון, ראש הממשלה, ראש רשות מקרקעי ישראל, מדברים רק על "יחידות דיור". על תוספת יחידות דיור, על "הפשרת קרקעות" כדי לבנות עוד "יחידות דיור", על "יחידות הדיור" שמתוכננות ואשר ייבנו, בהסכמי גג ובמחיר מטרה, כאילו באלו טמון הפתרון למצוקה. זאת טעות. לא סתם טעות, זו טעות גדולה.

"יחידות דיור" הוא מושג שמחליף את המושג "שיכונים". בבסיס שני המושגים, שביניהם פער של יותר מיובל, נמצאות שתי הנחות שגויות.

1. ההנחה השגויה הראשונה היא שיש בישראל מחסור בדירות למגורים.

2. ההנחה השגויה השנייה והחמורה יותר היא שכל מה שצריך אדם למגוריו הוא דירה.

נתחיל בהנחה השגויה הראשונה:

בישראל לא רק שאין מחסור, יש אפילו עודף שמתבטא במחיר. דוגמא מהתקופה הנוכחית היא ערד, שעלייתה לכותרות חשפה בפני הציבור דירות ב-200 אלף שקלים. גם בקרית שמונה יש דירות במחירים דומים, גם בשלומי, בנתיבות ובבית שאן דירות יימכרו ב-400 אלף שקלים, ב-300 אלף, ואף בפחות, אם רק יגיע קונה.

אפילו במרכז הארץ בלוד, ברמלה, בקרית מלאכי, בחיפה ובחדרה, אפשר למצוא דירות במחיר שלא רחוק מחצי מיליון שקל.

המחיר הנמוך אינו נובע מגילן או גודלן של הדירות, ואפילו לא מהעדר מעלית או חניה. עובדה - בלב תל אביב ובמרכז ירושלים דירות ישנות, קטנות, שאין להן מעלית וגם לא חניה נמכרות במיליונים.

גג, ארבע קירות וחניה

איך קורה ש"יחידות הדיור" בקרית מלאכי, אשקלון, וקריית שמונה פחות אטרקטיביות מ"יחידות הדיור" בתל אביב ובירושלים?

התשובה טמונה בהנחה השגויה השנייה, והיא שמגורים איכותיים הם דירה חדשה.

כך חשבו בראשית המדינה ובשנות ההגירה הגדולה מבריה"מ לשעבר. גם אז נבנו דירות בדחף שמזכיר את המציאות הנוכחית: אווירת חירום שצריך הרבה דירות, ומהר, כדי "לשכן" את ההמונים.

הבנייה למגורים במציאות כזו מולידה ערים ושכונות שאמנם יש בהן דירות אבל אין בהן חיים. אלה סביבות שמתוכננות כדי "לשכן" אנשים, בלי שתוקדש מחשבה על חיי ה"משתכנים" בהן. כאילו כל מה שצריך לו האדם הוא ארבע קירות, גג ודלת (וחניה).

ישראל אינה היחידה שנפלה בפח.

בווינה הוקמו בתחילת המאה שעברה "סופר בלוקים" שתכליתם הייתה לשכן במהירות. הן נבנו באיכות הטובה ביותר כמשכנות פאר למעמד הבינוני שאנשיו נהרו העירה. עד היום מבכים בירת אוסטריה את התכנון הלקוי שהוביל ליצירתה של שכונת מגורים חסרת חיים, שמשכה אליה אוכלוסיות מוחלשות.

כך גם שכונות בברצלונה שנבנו בשנות ה-80 במאה ה-20, כדי לשחרר את לחץ הנדל"ן. ויסנטה גולייר, אדריכל העיר ברצלונה, מכנה אותן "לא ברצלונה", בגלל השממה המאפיינת אותן, הדוחפת במסלול הקבוע לירידת מחיר "יחידות הדיור", ויצירת גטאות של עניים הגרים בהן.

שכונת חירום

בשכונות "החירום" בערים בישראל יש מכולת, בית ספר, וסניף קופת חולים, אבל אין חיי-יום, כי כולם עובדים במקום אחר, ואין חיי-לילה, כי הן תוכננו ל"מגורים" ולא ל"בילויים".

הרחובות ריקים מאדם, וכשאין עוברים ואין שבים, לא מתפתח מסחר מעניין, ואין סיכוי להתרחשות שתוליד הזדמנויות עסקיות או חברתיות משום סוג.

ולכן במקרה הטוב קיבלנו ערי שינה מנומנמות, ובמקרה הרע ערי מצוקה מדכאות.

בני נוער יוצאים מהן בטרמפים, או מבלים בשתיית אלכוהול בפארקים השוממים בלילות; צעירים רווקים עוזבים אותן לעיר הגדולה כדי להשכיל ולהתחיל, המשפחות נוטשות לצמודי קרקע, כדי להתרחב ולהתיישב, ומי שנשאר - נשאר כי אין לו ברירה.

אף אחד לא רוצה לגור ב"פתרונות דיור"

במשרדי הממשלה והרשויות רוצים לעזור. אבל במקום ללמוד את לקח משנות ה-50 וה-90, שבהן "שיכנו" אנשים וגמרו להם את החיים, הם שוב טורחים על תוספת "שיכונים", קוראים להם 'יחידות דיור', ומשכפלים את הטעות.

כך סוללים את הדרך למשבר החברתי הבא, שהוא המשך כל המשברים החברתיים בתולדות המדינה. לא זה ולא קודמיו תוצאה של מחסור בקורת גג, כי אם תוצאה של תכנון שיוצר גטאות חברתיים באמצעות מגורים שמחלישים את מי שגר בהם.

כלל ידוע בעולם הנדל"ן קובע שמחיר הוא פונקציה של שלושה גורמים: מיקום, מיקום ומיקום. כשבונים "פתרונות דיור", כל מי שיוכל יעזוב אותם לטובת סביבה שתיתן לו תקווה לחיים טובים ולא רק קורת גג, או לפחות מראית עין של איכות חיים בבית צמוד קרקע וגינה פרטית.