מדינה שכיף לחיות בה

א. יש! איזה כיף שיש בחירות. אח, אני מת על בחירות. אודה, לא אבוש: ביום שני בערב החזקתי אצבעותיי וכססתי ציפורניי בתקווה שפגישת נתניהו ולפיד תיכשל. רק שלא ישלימו, רק שלא יישרו את ההדורים. ואכן, הייתה זו אחת הפעמים היחידות בשנתיים האחרונות ששני המנהיגים לא אכזבו אותי (נכון לכתיבת שורות אלו ביום שלישי בערב). אז לכל אלה שצחקו על יאיר לפיד שאמר שבתוך שנתיים יהיה פה יותר טוב, אני אומר - תאכלו את הכובע! האיש צדק. בחירות זה נהדר. לדעתי, וחשבתי על זה לעומק, הגיע הזמן לשנות שוב את שיטת הממשל הישראלית - אבל הפעם לתמיד - ולעבור באופן מיידי למודל של בחירות כל שנה. יכול להיות שזה נשמע מעט קשה לעיכול. תנו לי לנסות ולשכנע אתכם.

ב. בחירות זו תקופה של תקווה. אפשר כמובן לטעון שמדובר בתקווה שגויה שדינה להכזיב, אבל אני אומר: אז מה? בפרפרזה על המשפט המפורסם, עדיף לקוות ולהתאכזב מלא לקוות בכלל. ואין תקווה כתקוות בחירות. פתאום הכול נראה פתיר, פשוט, ישים, אפשרי. פתאום לכל דבר, מהטרור דרך יוקר המחיה, עבור בניצולי השואה, בפערים החברתיים, במצב הפריפריה וכלה בשד העדתי - כמובן שגם לסכסוך הישראלי-פלסטיני - יש פתרון קסם שנשלף ממגירה סודית. סתם היינו פסימיים - את הכול אפשר לסדר פה, מתברר, וזה אפילו לא מסובך. ויש פה מנהיג! מי היה מאמין?

תקופת בחירות מכילה את האמונה שהכול, אבל הכול, יכול להיות יותר טוב - וגם יהיה - אם רק תבחרו בהוא או בהיא. לפתע נדלק האור בקצה המנהרה והוא בוהק אלינו בזוהר חלומי. יש לנו מדינה נהדרת, נופיה המצהיבים נראים טוב יותר בתשדירים מאשר במציאות ואפילו הפוליטיקאים שלנו, שכבר דהו מול עינינו והתעייפו כשזיפים בסוף העונה, מתחדשים פתאום. הם מתים על זה. הפוטושופ עושה אותם צעירים ויפים ובעיניהם אנחנו משתקפים אחרת פתאום; גם אנחנו - מעשה קסמים - צעירים ויפים לפתע, והכי חשוב: מבוקשים, מחוזרים. אנחנו, שנשכחנו ונדחקנו, שנדפקנו ונשחקנו, הופכים באחת לנסיכות ולנסיכים בנשף הדמוקרטי.

בתקופת בחירות יש לנו כוח. יש לנו השפעה. יש לנו חשיבות. אנחנו שוקלים, אנחנו מתלבטים, חושבים על העתיד, קוראים מצעים יותר ברצינות ממה שקראנו את פוליסת הפנסיה שלנו, מצמידים למקרר את הפתק לבוחר וסופרים את הדקות לאחור. יש לנו פתק ואנחנו "הולכים לקלפי" - שוב זה "אנחנו". עם אחד, כאיש אחד, עם שיר אחד (המנגינה לעולם תישאר). אז נכון, גם פה ניתן לטעון שמדובר באשליה, אבל מה רע בזה? תנו לי את האשליה, תשאירו את המציאות לעצמכם.

ג. אפרופו התקווה. אפשר, כמובן, לצחוק על הנסיקה של משה כחלון בסקרים לתריסר מנדטים, לומר שוב (ושוב, ושוב) שהציבור מטומטם, תמים, מולך שולל בקלות וכו'. אבל לא אני. מעבר לעובדה שאני שונא שמדברים ככה על הציבור הישראלי, כלומר עליי ועליכם ועל הוריכם וילדיכם, אני דווקא רואה בתריסר המנדטים האלה לכחלון - שקודם ניתנו ללפיד, ולפני זה למישהו אחר ולפני זה למישהו אחר-אחר - עדות מובהקת ומחממת לב לאופטימיות האינסופית של הישראלי, לאמונתו היוקדת שאפשר לתקן ולנכונות שלו לצאת לדרך חדשה בכל פעם מחדש. הוא לא אומר נואש, לא מקובע (בערך), זורם עם מה שיש. נכון שהוא אוהב לנטור טינה למנהיגיו, אבל יותר מזה הוא אוהב להאמין להם, רק תנו לו סיבה, זרקו לו גזר, חייכו אליו בשיניים מולבנות.

יש בזה משהו נורא יפה בעיניי.

ד. בחירות זה גם טוב לפרנסה. להמון, אבל המון, אנשים יש עבודה פתאום. יועצים, סוקרים, פוקדים, טלפנים, נהגים, בתי דפוס, מאבטחים, צלמים, עורכים, כותבים, משקיפים, מחלקי פליירים ורבים אחרים. לי, כעיתונאי, זה יותר טוב מירח דבש. אז נכון שניתן לטעון כי מדובר בעסקי אוויר, אבל א', מה רע בעסקי אוויר? זה לא שבימים כתיקונם עוסקים פה בדברים אחרים. ו-ב', כשנעבור סוף-סוף למודל של בחירות כל שנה (תודו שאתם מתחילים להשתכנע), אלה כבר לא יהיו עסקי אוויר אלא סקטור לגיטימי במשק הישראלי. אפילו הייתי מעז ואומר: מנוע צמיחה. מהר מאוד נייצא את העניין הזה למדינות אחרות. אפשר להתחיל בשכנינו.

תקופת בחירות, גם אם זה נשמע קצת מוזר, טובה לשוק ההון. היא מספקת (סוג של) ביטחון למשקיעים: להם זה טוב שהכול תקוע. זה אומר שלא יצוץ פתאום איזה חוק חדש או רפורמה מהממת. הבורסה אוהבת ודאות, ואין ודאי מחוסר ודאות. אפילו עדו קוק, מנכ"ל בית ההשקעות IBI, טען השבוע כי הקפאת הרפורמות (הו, הרפורמות) תקטין את ההוצאות, ושגם מבחינת הגירעון, בחירות הן יותר טוב מרע. אז אם לחזור לסיסמת הבחירות של לפיד: איפה הכסף? בבחירות, חביבי!

וזה אפילו כמעט ולא עולה לנו: עלות מערכת הבחירות מוערכת במשהו כמו שני מיליארד שקלים, שזה כלום במונחים של מדינה. עולה פחות מצוללת. רובו המוחלט של הכסף הולך לאנשים (ראו למעלה) ויש אפילו יום שבתון! וזה תמיד יום יפה כזה, אז אנשים קונים ומבלים והכסף מתגלגל. למעשה, מדובר ברווח נקי. הדרך הקלה לצאת מהמיתון.

ה. ומעבר לתקווה, לפרנסה ולטובת המשק, הנה אולי האלמנט הכי חשוב במעבר למערכת בחירות שנתית: כשמנהיגינו הנבחרים עסוקים בקמפיין, אין להם זמן לגרום נזק אמיתי. הם רק ידברו (המון). הם לא יצאו למלחמות, לא יקצצו בקצבאות הילדים והקשישים, לא יפגעו בבריאות או בחינוך, לא יעלו מחירים, לא יפרפרו אותנו כמו שהם יודעים לעשות. נכון שיש יוצאים מהכלל לכלל הנ"ל, אבל בגדול, הבחירות יעסיקו אותם. כמו חתולים עם כדור צמר. בקיצור, כמו שנוהג לומר שר החוץ: גן עדן פלוס פלוס.

ברור לי שכבר השתכנעתם, אבל תנו לי לזרוק עוד דובדבן לקצפת: ליל הבחירות עצמו. היש יותר כיף מליל בחירות? הסקרים, האולפנים בתלת ממד, הפרשנים, המתח, החישובים, מעשה ההרכבה של קואליציות עתידיות, הנאום של המפסיד, החיוך של המנצח, קולות החיילים, קולות הימאים, השמחה הספונטנית, העצב שאין לו סוף, השינה הטרופה לקראת היקיצה אל שחר של עידן חדש. מי לא אוהב ליל בחירות, שיקום!

אני מוכרח להודות שבעיניי מענג לא פחות גם השלב הבא במשחק: המו"מ הקואליציוני, ההליכה לנשיא, סחר הסוסים, חלוקת התיקים ותקופת ההתאקלמות, ההכרזות הבלתי פוסקות על עוד ועוד רפורמות (הו, הרפורמות). העניינים מתחילים להידפק מיד אחר כך, נכון? אז זהו, שבמודל שלי לעולם לא נגיע לשלב הזה. תהיה לנו מדינה שתמיד כיף לחיות בה.

ו. הדבר חייב להיות מעוגן בחקיקה, כמובן, וזאת על מנת למנוע בכל תוקף מצב לא רצוי בלשון המעטה של ממשלה ישראלית יציבה, מתפקדת, אחראית ועקבית. נכון, אני יודע שמדובר בתרחיש לא סביר באופן קיצוני, ובכל מקרה, הדבר קורה מעצמו ממש כמו חמסין באוגוסט. אבל עדיף להיערך מאשר להימעך. אתה אף פעם לא יכול לדעת כמה חלקלק המדרון ומה ילד יום.

וכך, אני רואה בחלומי את השנה הישראלית החדשה: מערכת בחירות של כארבעה חודשים, כשלושה חודשים של הרכבת ממשלה (זה הזמן שלקח הפעם), חודש וחצי של ירח דבש פוליטי, חודש של שגרה רפורמטיבית ברוכה, שבוע של חריקות, שבוע של ניסיונות הרגעה (שייכשלו), חודש של כאוס טוטאלי, שבועיים של דיבורים על הקדמת הבחירות ואז שבועיים של סחר מכר מתחת לשולחנות ומאחורי הפרגודים והופ! חלפה לה שנה ואפשר לחזור בגילה, רינה, דיצה וחדווה אל מערכת הבחירות. אח, אני מת על בחירות.

 דרור פויר