כמו רבים אחרים, גם אני התוודעתי לראשונה ללאפים (סאמי, בלשונם) בספר היפה שצילמה חנה ריבקין-בריק בשנות ה-50 של המאה הקודמת, "אלה קארי, הילדה מלפלנד". אחרי המפגש הראשוני ההוא נתקלתי עוד פעם אחת בלאפים, אבל ההיתקלות הזו העציבה אותי, שכן הלאפים הפכו לעבדי התיירות, בעיקר זו שוחרת הציפוי הנוצץ והמזויף משהו, שמבטיחה מפגשים "אותנטיים ומרגשים" עם רועי האיילים "האחרונים בעולם".
עיקר האותנטיות בטיולי הלוקסוס אל לפלנד הוא בזוהר הצפון, שעליו, כמובן, אי-אפשר לומר מילה רעה, ובבדים הרקומים בסגנון לאפי מסורתי, בעלי העמידות הגבוהה לאקלים הקר והקשה של לפלנד.אבל מאז הוצבו אצלי רועי האיילים ה"אמיתיים" על מדף מאובק בפנתיאון האכזבה והגעגוע.
שנים אחרי כן התפתחה אצלי תאווה בלתי ניתנת לשליטה, לטיולים באזורים שמעבר לחוג הארקטי, שהם טבע, נוף, דובי קוטב, זאבים, לווייתנים, נהרות ומפלי מים ושממה עד אין-סוף; כזו, שלבד משועל אקראי, אפשר לנוע בה עשרה ימים רצופים מבלי לראות אפילו ציפור תועה.
בקיץ החולף הקדשתי כחודשיים - יחד עם חבורה קטנה של חברים מטיילים - לשני מסעות הזויים אל החוג הארקטי של הרי אורל, זה הרכס שמפריד בין אירופה לאסיה. וכך, אחרי מעבר מפרך ונוקשה למדי, ברכבות, בסירות וברגל, ברוסיה האירופית, במחוזות שיצאו מדפי הסיפורים הרעים על הגולאגים, אותם מחנות כפייה ועל שיירות גולים מזי רעב בחבלי קארליה וארכנגלסק, נעצרנו מרוטים ומשתאים באזור שבו הטייגה הרוסית מנמיכה את קומת עציה והם הופכים לשיחים דלים. שם ניצב שלט צנוע ועליו כיתוב ברוסית: "אירופה" (מימין) "אסיה" (משמאל). אזור שהוא הטונדרה, כלומר, ביצת ענק עם נהרות ברוחב המיסיסיפי וערוצים חסרי כיוון, שלוליות בגודל של הגליל שמכוסות בצמחייה סבוכה עד כדי כך, שעד שאינך טובע בהן, אינך יודע שהן קיימות.
מסילת העבדים המתים
הגענו - בקפיצה מבוהלת מרכבת נוסעת, שנהגה קיבל כמה רובלים ובקבוק וודקה, כדי להאט מאוד את מהירותה - למקום שפריחת הקיץ שלו מרעידה את לב הצייר ומערפלת את עין הצלם, אבל גם נותנת מחסה לענני יתושים צמאי דם, שהם, בניגוד לכל היגיון, הכלאה בין נמרים למטוסי תקיפה.
זהו המרחב הארקטי, שאינך יודע אם הוא עמק מוריק של נהר בקיץ קר, או של הרים מושלגים וקרחים, המבטאים נוכחות נצח של חורף ושל שממה קודרת. מעל ראשינו השתוללו עננים שהשחירו את פני השמיים, רדופי רוחות עזות החושפות שמי קיץ ארקטיים של אור יום גם בשעות הלילה. השמיים האלה ירקו עלינו לסירוגין מטעני מים ומטעני שלג, ואחר כך התפזרו מעבר לרכס האורל והותירו אחריהם תכלת עזה ומסנוורת. לבד מיפי הצוקים, הנחלים והקניונים, היה שם יותר מרמז על עוצמה חשופה של המרחב הארקטי נטול הגבולות.
כאן, מעבר למסילת "העבדים המתים" - מהעיר וורקוטה שבצפון רוסיה אל העיר סלחרד שבצפון מערב סיביר, בשפך נהר הענק אוב אל הים הארקטי, שעליה כתב גם סולז'ניצין ביומני הסבל שלו - התגוללו עיי חרבות של גולאג לשעבר. היום זה *יישוב* המונה כעשרה אנשים "מוזרים", וצופן בחורבותיו הנטושות את ענותם של תושביו מפעם. כולם היו גיאולוגים, שבפקודת מנגנוני הכפייה בארצם עסקו במחקר הרי אורל, באיתור המינרלים הטמונים בעומק הרכס, בכרייתם ובהכשרתם לתעשיית המלחמה של האימפריה שבינתיים מתה.
המעבדות הפכו למזבלות של מאות אלפי דוגמיות חומר. המרפאה ומועדון המיוחסים נראים כמו שכונת שוליים בנגסאקי של אוגוסט 1945.
כשחרושצ'וב ביטל את הגולאגים, גם זה שניצבנו בו - פוליארני שבחבל יאמאל - התרוקן. שני דורות היו צריכים לחלוף עד שילדים שנולדו כאן החליטו לשוב. כמה מהם נשלחו להילחם באפגניסטן וחזרו, חלקם נכים והלומי קרב כענקים קודרי פנים, אל מה שהיה גולאג הולדתם, בהחלטה להציב את הטונדרה שלמרגלות הרי אורל על מפת התיירות המקומית. הם הקימו במו ידיהם צריף מעץ, הכשירו בו מטבח ושירותים ומקלחת וחדרי שינה, הביאו מהעיר וורקוטה טבחת שופעת אברים וזעופת פנים - בעלה ממילא מתגורר באחד הצריפים הפזורים לאורך המסילה - כלבון שחור ושתי חתולות: קושקה א' וקושקה ב'. הצטרפנו אליהם גם אנו.
והנה חזרנו אל חלום אלה קארי, זה ששכן באבק הפנתיאון של האכזבה ושל הגעגוע. חברת הענק הרוסית גאזפרום, שפוטין חפץ ביקרה מטעמים אישיים ותועלתיים לחלוטין, עמדה על פוטנציאל הנפט והגז באגנו התחתון של הנהר אוב, לקראת שפכו - 800 קילומטרים אורך השפך בלבד - אל האוקיינוס הארקטי. שלחה חברת הענק אצבעות של מגדלי קידוח אל אדמת יאמאל ושמיה, מתחה רצועה של מסילת ברזל אל לב הטונדרה של יאמאל, ובנתה עיר של מינהלת נפט - לטובת כל מאגרי הנפט והגז של מערב סיביר, ויאמאל בהם.
לחפש את אלה קארי
שלא כלאפים מפינלנד, השבטים והעמים האוגרו-פיניים של חבלי יאמאל וקומי באמת לא ראו תיירים. הם לא פשטו את בגדיהם המסורתיים ולא החליפו אותם בסינתטיקה "חכמה" נגד פגעי מזג האוויר. גם שמעם מעולם לא יצא למרחוק, כזה של הלאפים. גם אני וחבריי לא שמענו עליהם, עד שיום אחד בא צוות של צלמי בי.בי.סי זריזים, וצילמו את רועי האיילים של עם מעמי יאמאל - הננץ (בשני סגולים, על משקל מלט) - והעבירו את הבשורה, כי כלתה הרעה וארצם תהיה למשיסה אצל קלגסי גאזפרום. או במילים פשוטות יותר, נאבקים לשווא בהשתלטות חברת גאזפרום על אדמותיהם ועל הטונדרה שלהם.
משראיתי באקראי את התיעוד הבריטי הזה, קמה אלה קארי של ילדותי הרחוקה והתייצבה מול עיניי כאומרת: "אני כבר באה בימים מאז שקראת עליי לפני יותר מחצי מאה, אבל אחיי ואחיותיי, אלה שראויים באמת לתואר 'רועי האיילים האחרונים בעולם' משוטטים עדיין בטונדרה הארקטית. הם נמצאים משני עברי האורל, בסיביר האסיאתית ובחבלי הצפון הארקטי של רוסיה האירופית. "מחנותיהם עודם נעים מדי יום בעקבות האיילים", מתואר בספר, "אלפי החיות, לחות העין ושעירות הקרניים המסועפות, מכתיבות עדיין את קצב הקמת האוהל - הוא הצ'ום בלשונם, ומראהו כטיפי אינדיאני - ופירקו ואת הכורח לקפלו לגורמיו ולהטעינו על מזחלות רתומות לאיילים."
תם הדו-שיח החלומי עם אלה קארי, ויחד עם חברי, רון ממונגוליה, התחלנו לגשש באפלת הלא נודע עד שמצאנו את הקשר הנכון, שאיתו נפתחה לנו הדרך אל פוליארני, גולאג החוקרים הנטוש ביאמאל, למרגלות האורל הארקטי.
משהגענו אל הגולאג, פרקנו בו את ציודנו ונחנו מתלאות המסע; כל מה שרצינו היה להגיע אל הנוודים, שהם חמקמקים כרוחות הטונדרה וענניה. היום כאן ומחר אינם. מניעים את מזחלותיהם עם עדרי האיילים הלוחכים את חזזיותיהם מן האדמה הבוצית והקפואה .הדרכים אל מחוזות המרעה היו מוצפות. הפשרה מאוחרת ונהרות שגאו בפראות חסמו את דרכי הנוודים ואייליהם, וסכנה גדולה ארבה ללוחכי החזזיות, שהמלאי במקומותיהם יאזל, ובאין דרך לחצות את הנהרות ימותו ברעב.
האמצעי היחיד לנוע בטונדרה הזו התגלה כמשוריין רוסי ישן על שרשראות, או ברכב שטח קשוח, שהרכיבו עליו גלגלי בלון ענקיים. בזה גם בזה חלפנו על-פני הביצות וצלחנו את הנהרות הגואים, שוטטנו בלילות סופה מקפיאה ובימי גשם סוחפים ברחבי הטונדרה של יאמאל, וחלמנו על כוס קפה מזרח תיכוני לוהט. היו שעות ששאלתי את עצמי "למה זה מגיע לי?".
חיפשנו צ'ום (אוהל) לבן במרחב ענק, שהוא גדול יותר מפולין, באור הדמדומים הנצחי של הקיץ הארקטי, מתחת לענני סופה ובכתמי האור על האדמה, שנשטפה פה ושם בסילונות בהירים. בסופו של דבר מצאנו את שבט חאנטי, הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר. הם חיים עם הטבע וממנו. הם צדים למחיתם ולא חיים בשמורת טבע, אלא באזור ארקטי קשה, מסוכן ובדרגות קור של כחמישים מעלות מתחת לאפס. אין לשם מטוס, רכבת, כביש, ואפילו לא דרכי עפר.
נשמות המים, העצים והחיות
במסע השני מצאנו את בני שבט הקומי. מה שהפתיע יותר מכול הוא שלנוודים הארקטים האלה יש תווי פנים מונגוליים, ואילו צבע עור, עיניים ושיער - כשל הסקנדינבים.
האירוח - כמו הופעתם המדהימה של האוהלים - היה בלתי צפוי. ארוחות עשירות לאורחים מהעולם האחר, שאילו לא היינו נעתרים להן, היה זה עלבון צורב ובעיטה ברגל גסה בחובת האירוח.
חייהם של של הגברים והנשים כאחד מתנהלים תוך עשייה בלתי פוסקת סביב האיילים. בעולמם הקר האייל נמצא במקום שבעולמנו אנו נמצא המחשב. הוא חזות הכול, הוא בסיס הקיום, הוא מושא הדיבור, איתו יש חיי חברה ומשפחה, ובלעדיו הכול קמל ודועך.
ראינו את אלה קארי רצה וצוהלת, משחקת עם טיאפו, כלבה האהוב, רוקדת עם חברותיה.
ראינו את הנשים הבוגרות סביבה, טורחות באוהל, מפרקות אותו, מסייעות לגברים באיסוף האיילים למכלאה מאולתרת ובחירת אלה שיירתמו למזחלות. ראינו את תלבושותיהן הצבעוניות של נשות האוהלים; את משחקי הילדים, שכמו בכל העולם הלא דיגיטלי הם משחקים במה שהטבע נותן - עלים, ענפים, אבנים, בוץ וגורי כלבים.
ראינו את גברי החאנטי והקומי נדחקים בין אייליהם ולוכדים אותם בפלצור, ואף אכלנו איתם את כבדו החם והחי של אייל, שזה עתה הועלה כזבח לנשמת האירוח הנאות. אלוהיהם (בין אם התנצרו ובין אם לאו) הם נשמות המים, העצים, העשב, החיות והשמיים. את אוהליהם חוצה קו קדוש שאין לזרים (ולנשים) רשות לחצות אותו.
בין לבין, פרצה סופה ארקטית בטונדרה ולמחרת כבר זרחה השמש עליה. יום אחד הייתה הטונדרה כמושה וקפואה, ובשני ירוקה, מוארת, פורחת והלומת יתושים. אחרי כל אלה הרחקנו אל העיר סלרחד שעל גדת נהר הענק, האוב, ועל פניו הפלגנו דרומה, במעלה הזרם, כדי לחזור אל הקפה של המזרח התיכון ולהמשיך לחלום את סיפורה האמיתי של אלה קארי, 2014.
אירועים בעולם: 13 עד 21 בדצמבר
חודש החגים, צועדים בסך
העיר הצרפתית ליק (Licques) מתגאה בכך שמסורת הטרום-כריסמס שלה נבחרה לאחת ממאה המוצלחות ביותר במדינה. כשבועיים לפני החג נערך שם יריד אוכל גדול, עם מיטב המצרכים המקומיים לארוחת החג.
בחלק התרבותי-פולקלוריסטי של האירוע מתקיימת תהלוכה צבעונית, ובמסגרתה צועדים בסך נציגים של כל ה"אחוות", שריד לגילדות של ימי הביניים - יצרני הגבינות, האופים, יצרני היין ואחרים - כולם בבגדים תקופתיים, בגדי חג בנוסח המאה ה-15, עם דגלים ועם דוגמאות מהתוצרת.
כוכבי התהלוכה הם מגדלי תרנגולי ההודו, שהעיר מפורסמת בהם. בתהלוכה מוצעדים גם האומללים הללו, קצת לפני שהם יסיימו את חייהם וימולאו בערמונים לפי מתכון מסורתי. לצפייה בסרטון סרקו את הקוד.
איפה: ליק (Licques), לא רחוק מקלה (Calais)
מתי: 13-14 בדצמבר
חודש החגים, לאור נרות
במסגרת האטרקציות שמזמן חג המולד הממשמש ובא, כדאי לשים לב לסיורים ולאירועים מיוחדים, המתקיימים רק בעונת החגים. למשל, לשוהים ולמטיילים בארצות הברית מומלץ לחוות ולהתנסות בז'אנר טיולי "סיור חגים לאור נרות" (Holiday Candlelight Tour), שמתקיים בכל הערים שיש בהן חלק עתיק, לפחות במושגים אמריקאיים: 200-300 שנה, תקופת ההתיישבות. המשתתפים מבקרים בבתים היסטוריים משומרים ומשוחזרים, המקושטים והמוארים בנרות ברוח התקופה שלפני היות החשמל. בתוכם לא פעם ניתן למצוא "מתיישבים" מחופשים בבגדי הימים ההם. לצפייה בסיור כזה סרקו את הקוד.
איפה: רחבי ארצות הברית
מתי: תאריכים שונים בחודש שלפני חג המולד
חודש החגים, על המים
ועוד מסורת פרה-כריסמסית בארצות הברית: מדי שנה באמצע דצמבר מקיימים במעגן של מרינה דל-ריי, פרבר של לוס אנג'לס, משט לילי חגיגי של סירות מקושטות ועם הרבה זיקוקים בשמיים. משט טרום-כריסמס מפורסם אחר מתקיים לא רחוק משם (במונחים אמריקאיים), בנמל Newport Beach, מדרום ללוס אנג'לס, והוא אירוע מסורתי שמתקיים מאז 1919. משתתפות בו יותר ממאה סירות ויאכטות בגדלים שונים - מסירות דיג צנועות, עבור בקיאקים ספורטיביים, ועד ליאכטות של מיליון דולר - כולן מקושטות ומוארות, ועל חלקן גם מקהלות מזמרות שירי חג. אפילו הניו יורק טיימס הדעתני בחר במשט הזה כאחד מעשרת אירועי החגים המוצלחים במדינה. לצפייה בסרטון סרקו את הקוד.
איפה: קליפורניה
מתי: 21-17 בדצמבר