קנאת נפוליאון

בהתרגשות מיותרת - בעלי זיכרון ארוך כבר צפו בה פעם, בימי הקלטת הלוהטת, לפני עשרים שנה ויותר - ראש הממשלה שלף את הסכין הארוך, והחזיר את שריו הסוררים אל מכוניותיהם הפרטיות. הם תכננו "פוטש" נגדו, הוא הודיע.

היא הייתה מיותרת, אם כי המהלך עצמו היה מחויב המציאות. מיניסטרים ללא לויאליות אינם צריכים להיאחז בקרנות המזבח של שולחן הקבינט. אין דבר כזה בשום שיטה פוליטית דמוקרטית, נשיאותית או פרלמנטרית.

ממילא, שטות היא להתלונן עליו. אם בכלל, הוא היה צריך לשלח אותם החוצה לפני חודשים. אם בכלל-בכלל, הוא היה צריך לסרב לכונן איתם קואליציה. אבל זוכרים את החיפזון-מן-השטן שבו מיהר לכונן קואליציה עם ציפי לבני, לפני כל השותפים האחרים?

למה התכוון אז המשורר הפוליטי הזה, בנימין נתניהו? מדוע גב' לבני הייתה נחוצה לו במידה כזאת, שהוא הקדים להכניס אותה לפני כל השאר? ההנחה הרווחת הייתה שהוא זקוק, במקרה הטוב, לשליח נעים פנים אל האומות, מפני שהוא מכיר בחשיבות הדיפלומטיה; ובמקרה הרע, שהוא זקוק לעלה תאנה, ולא הייתה אז תאנתית יותר ממנהיגת התנועה.

אבל אם זה מה שהוא רצה, אז איזה מרצע יצא? מר נתניהו הוא עכשיו החבר השמאלי ביותר בקבינט של עצמו. אם זה יימשך כך, הוא יהיה היחיד בקבינט הבא, שנשמע אי-פעם רומז רמז כלשהו על נכונות לכונן מדינה פלסטינית. מתינותו היא שם דבר, ודברי ימי הדיפלומטיה מלאים דברים בשבחה: ברק אובמה, אנגלה מרקל, ניקולא סרקוזי.

חזון מיקרונזיה ופאלאו

בשבוע שבו נהנתה ישראל מתמיכתן המסיבית של מיקרונזיה ופאלאו בעצרת הכללית של האו"ם, לצד ארה"ב וקנדה, מותר לשאול אם לראש הממשלה יש חזון מדיני. אם מישהו חושב שהתשובה ידועה לו, אין הוא אלא טועה. אף כי האיש הזה נמצא על הכוונת הציבורית והעיתונאית זה 30 שנה (אם נתחיל את הקריירה הציבורית שלו בכהונת השגריר באו"ם), לא בטוח כלל שמישהו מכיר אותו.

על ג'ון קנדי, לאחר 1,000 ימי נשיאותו, אמרו, באנגלית אמריקאית: "ג'ק, בקושי הכרנו אותך". קשה להאמין, אבל לנוכח התמרונים המסובכים בתחילת השבוע אין מנוס מלהגיד לבנימין נתניהו של 10,000 הימים: "ביבי, אנחנו בקושי מכירים אותך".

בראיון טלוויזיה ב-CNN בקיץ 1996, הוא הבטיח ללארי קינג (שהקפיד לקרוא לו "בן"), שאין לו כל כוונה לכהן יותר משתי כהונות. "הרבה עבודה ומעט כסף", הוא אמר.

אכן, אז היה חוק שממילא הגביל את ראש הממשלה לשתי כהונות, אבל היה אפשר להעלות את נתניהו על הדעת כאיש עסקים פרטי מצליח, הפורש מן הפוליטיקה כדי לעשות לביתו, או כדי להיות מדריך ויועץ דיסקרטי לדור הפוליטי הבא.

נגיד, מנהל, מבקר, סטראטגוי, קונסול

עכשיו ברור למדי שאין למר נתניהו חיים מחוץ לפוליטיקה. בארץ רבת כישרונות אינדיבידואליים, הוא ישבור את שיאי הכהונה של דויד בן גוריון ושל מרגרט תאצ'ר, ואולי אפילו את שיאיהם של קונרד אדנאור ושל הלמוט קוהל בגרמניה.

אני מרשה לעצמי להיזכר בשיחה איתו בוושינגטון, כמעט לפני 25 שנה, בהיותו סגן שר החוץ. הוא דיבר בערגה על אורך כהונתו של נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב. 12 שנה, הוא אמר, איזה יופי.

הוא לא דייק. נגידים אמריקאים מתמנים רק לחמש שנים, אם כי נגיד הוא גם אוטומטית חבר מועצת המנהלים של הפדרל ריזרב, ושם המינוי הוא ל-14 שנה. מנהל ה-FBI, הבולשת הפדרלית של ארה"ב, מתמנה לעשר שנים. המקביל האמריקאי של מבקר המדינה (GAO) מתמנה ל-15 שנה.

ערגתו של מר נתניהו הצעיר אל תקופות כהונה ארוכות הייתה מסקרנת, אבל אני מודה שייחסתי אותה להתעניינותו בטריוויה של הפוליטיקה. לא עלה בדעתי שהוא חושב עליה באופן אוטוביוגרפי.

כמובן, אין הרי תקופות כהונה של ממונים כהרי תקופות כהונתם של נבחרים. אורכן הראוי והרצוי של כהונות פוליטיות העסיקו מחוקקים ומליצי יושר כנראה מאז ה"סטראטגוי" של אתונה העתיקה (מפקדי הצבא, שהיו נבחרים לתקופת כהונה של שנה אחת, ללא הגבלה על בחירה חוזרת), עבור דרך הקונסולים של הרפובליקה הרומית (שנה אחת, עם אפשרות של בחירה חוזרת, אבל רק לאחר הפסקה, בדרך-כלל של עשר שנים).

חוקת 1,100 השנה

הרפובליקות של ימי הביניים התלבטו בעניין הזה. המצליחה מכולן, ונציה, העדיפה לבחור את המנהיג (היא קראה לו "דוג'ה") לכל חייו. 1,100 שנה עברו מתחילת כהונתו של הדוג'ה הראשון עד סף כהונתו של הדוג'ה האחרון, 120 דוג'ה בסך הכול. יציבות חוקתית כזאת לא נרשמה בשום מקום. היא הייתה מקור השראה מסוים לאדולף היטלר, על-פי עדותו שלו. רפובליקה איטלקית מצליחה אחרת, גנואה, התחילה בדוג'ה לכל חייו, אבל התחרטה כעבור 200 שנה, וקיצרה את הכהונה לשנתיים. חתיכת קיצור.

הרפובליקה האחרונה בעולם, שחוקת ימי הביניים עומדת בה על כנה, היא סן מרינו, צפון איטליה. בראשה עומדים שני מושלים (capitani reggenti), הנבחרים אחת לחצי שנה. זו כנראה אופציה סבירה בשביל מדינה שמספר אזרחיה עומד על 32 אלף.

כאשר קמה הרפובליקה השנייה של צרפת, ב-1848, היא תפרה לעצמה חוקה נשיאותית הרת אסון. הנשיא עמד להיבחר בבחירות "כלליות" (גברים בלבד), לתקופה של עשר שנים. זו הייתה בעצם רפובליקה קיסרית, ואף אמנם הנשיא הראשון, לואי נפוליאון (בן אחיו של הקיסר הגדול), קרע לגזרים את החוקה, והניח את כתר דודו על ראשו. במידה רבה, הדיקטטורה של "נפוליאון השלישי" הייתה אבן דרך בהתפתחות עריצויות מודרניות באירופה.

החוקה הלא כתובה של בריטניה העניקה אז שבע שנים לכל פרלמנט, ומכוחה נבחר ויליאם גלדסטון הגדול פעם אחר פעם, בהפסקות, לראש הממשלה. הוא נעשה ראש הממשלה בפעם הראשונה בהיותו בן 59, והוא סיים את כהונתו הרביעית בהיותו בן 84. לשון אחר, עוד ידו של מר נתניהו נטויה.

היה פרלמנט, וראו - איננו עוד

הבריטים הואילו לקצר את כהונת הפרלמנט לחמש שנים, למעשה עוד בתחילת המאה ה-20; להלכה לפני שלוש שנים. אחד ממקורות הקנאה בשיטה הבריטית הוא יכולתו של ראש ממשלה לפזר פרלמנט במחי יד. אין לו צורך בדבר, חוץ מהסכמה נומינלית של המונרך, מלך או מלכה. הבריטים, אם אינני טועה, העניקו לנו את המושג "בחירות בזק" (snap election), ואם לא את המושג עצמו, כי אז לפחות את התפיסה. היו בבריטניה מערכות בחירות שנמשכו שלושה שבועות מיום פיזור הפרלמנט. האורך הממוצע הוא חמישה שבועות. זה קל יחסית במערכת מאורגנת ומבוזרת. כל אחד מ-650 מחוזות הבחירה מוכן להצבעה בכל זמן. המפלגות העיקריות הן קפיצים דרוכים, המוכנים להשתחרר במהירות.

כתבתי "מקור קנאה", מפני שהסמכות לפזר פרלמנט, ומהירות ההצבעה, העניקו לראשי ממשלה בריטיים כלים יוצאים מן הכלל של שליטה ושל מניפולציה. הם חזרו וניצלו אותם כדי לתפוס את האופוזיציה ברגעי חולשה, ממש רגעים, ולהאריך את המנדט שלהם. טוני בלייר ערך בחירות פעמיים קודם זמנן, וניצח בהן. גם מרגרט תאצ'ר. אבל קודמיהם לא עשו חיל.

הרולד וילסון פיזר את הפרלמנט קודם זמנו ב-1970. הוא סמך על המצב הכלכלי, שיעניק לו חמש שנים נוספות על השש שכבר כיהן. באופן לא צפוי, המושכות נשמטו מידיו במרוצת המערכה הקצרצרה, והוא הובס. כה לא צפויה הייתה תבוסתו עד שפשוט לא היה לו איפה לישון, לאחר שיצא מדאונינג מס' 10. בבריטניה הכול כה מהיר, עד שהממשלה מתחלפת למחרת הבחירות, בדרך-כלל בצהריים.

"בחירות בזק" הן חרב פיפיות בידי השולף. במציאות הישראלית כמובן לא יתכנו בחירות כאלה, וכל ישראלי מתחיל יודע מה עלול לקרות במרוצתה של מערכת בחירות שלא מן המניין. "התרגיל המבריק" של יצחק רבין, בסוף 1976, סילק את המפד"ל מן הממשלה, ונועד להקדים תרופה למכת ד"ש. סופו שהוא דחף את המפד"ל לזרועות הליכוד, וסלל את הדרך לעליית מנחם בגין לשלטון.

הרעים לפוליטיקה?

מעניין ששתי דמוקרטיות מערביות נוספות ממהרות עכשיו אל בחירות קודם זמנן: ביפן התחילה מערכת בחירות-בזק לפני שבועיים, שנתיים קודם זמנן; בשבדיה היא התחילה השבוע ממש, רק חודשיים לאחר השבעת הממשלה, לאחר כישלון בהצבעה על התקציב. ההצבעה בשבדיה ובישראל תהיה כמעט באותו הזמן, במחצית השנייה של מארס. בשבדיה לא ניסה איש תרגיל כזה מאז 1958.

קשה לכמת את זה המכונה "הבוחר" (לא ציון מגדרי). האם הוא נהנה מתשומת הלב החוזרת של פוליטיקאים, או שהוא מתרעם עליה? האם הוא נוטה להעניש את אלה היוזמים בחירות שלא מן המניין? זה עניין החוזר ונידון בדמוקרטיות רבות-בחירות. יש פנים לכאן ולכאן. ומפני שיש פנים, פוליטיקאים נזהרים מאוד.

זהירות לא ציינה השבוע את הפוליטיקה הישראלית. היא לא הקסימה את רואיה. ימין ושמאל היו קולניים, חמוצים וצורמים.

בעל הטור הזה מאמין שארצות מקבלות את המנהיגים שלהן הן ראויות; אבל לא ברור כלל איך הן, הארצות, מצליחות להיתקע לאורך זמן עם אוסף כזה של אנשים לא מרשימים, כבדי לשון ומעוטי השראה. או אולי דווקא ברור. איך אמר הוגה דעות ישראלי מפורסם ושמור-ראש, "הרעים לטיס". ובכן, הרעים לפוליטיקה (ולעיתונות, כמובן).

המנהיגים מאריכי הימים ביותר בעולם

■ אלופי העולם הלא-מעורערים נמצאים באפריקה: פול בייה בקמרון יציין עוד מעט 40 שנה: תחילה כראש ממשלה, אחר-כך כנשיא (נבחר בראשונה ב-1982). שלושה שהתחילו בין קיץ 1979 לאביב 1980 הם נשיאיהן הרודניים והמושחתים של גינאה המשוונית, של אנגולה ושל זימבבווה

■ ראש הממשלה ארך-הימים ביותר הוא הון סן האותוריטרי מקמבודיה, שהתחיל ב-1985, ללא כל כוונות לסיים

■ התמוטטות ברית המועצות ב-1991, השאירה על כנם אוטוקרטים בקזחסטן, באוזבקיסטן ובטג'יקיסטן, עם נטיות ברורות להוריש את נשיאויותיהם לילדיהם

■ זקן ראשי הממשלה הדמוקרטיים שייך לארכיפלג זעיר בים הקריבי, סט' קיטס ונוויס (51 אלף איש). דנזל לוואלין דאגלס מדריך את עמו זה 19 שנה, בעזרת פרלמנט של 11 חברים

■ ולדימיר פוטין נאלץ להסתפק במקום נמוך יותר, עם 15 שנה, אבל עם סיכויים ודאיים של הארכה אחת לפחות, ב-2017

■ אלוף סביבתנו המיידית הוא טאייפ ארדואן בטורקיה. הוא התחיל כראש הממשלה ב-2003, כיהן עשר שנים, וסידר לעצמו עוד חמש, ואחר-כך עוד חמש, כנשיא

■ אלוף העולם הערבי הוא עבדל עזיז בוטפליקה של אלג'יריה, מאז 1999

■ אלוף אמריקה הלטינית הוא דניאל אורטגה של ניקרגואה: הוא מכהן זו הפעם השלישית כנשיא (שש שנים לכל כהונה). הוא היה ראש הכת הצבאית במשך חמש שנים לפני בחירתו הראשונה. בסך הכול 18 שנה, ועוד ידו נטויה, נטויה ונטויה

■ שיא הכהונה הרצופה של מנהיג בדמוקרטיה פרלמנטרית אירופית שייך לאנגלה מרקל בגרמניה. היא נבחרה בפעם הראשונה ב-2005, וזו לה כהונתה השלישית. הפופולריות שלה מוסיפה לעמוד סמוך לשיאה, הרבה מעל נתניהו (74% בסקר שנערך באוגוסט)

■ שני לה באירופה הוא ויקטור אורבאן, ראש ממשלת הונגריה. הוא מכהן זו הפעם השלישית, לא ברציפות, שמונה שנים לפי שעה. הוא קצת פחות מדמוקרטי, ובגיל 51 אין לו כל כוונה סבירה לזוז

רשימות נוספות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny